בראש פרויקט החץ

 

 

בשבת קראתי מאמר מבריק, שנון ומלא קסם, על אודותינו כאן בעולם הזה.

 

כותב המאמר הוא רב שעוסק בקירוב רחוקים, ודבריו מופנים לכל אדם החי במציאות המודרנית מטריפת החושים. הוא נוגע ברצון העמוק ביותר של כל אחד מאיתנו להיות בן אלמוות ולעסוק בערכי נצח, ולא לכלות את הכוחות במרדף אחר דברים חסרי חשיבות, מתכלים ונעלמים.

 

ההנאה שגרמה לי הקריאה התחלפה די מהר ליגון מדוכדך.

 

החיים שלי, זאת עובדה, אינם עוסקים בקניינים של נצח אלא ההיפך הגמור. כל מה שאני קונה – נגמר, כל מה שאני מנקה – נעלם, וכל הזמן אני במין מרדף בלתי פוסק אחר צורכי החופש, המתחלפים לצורכי שנת הלימודים ולאחר מכן קוראים להם קניות של ערב החגים, ואחר כך כמובן בא חורף. אחר כך פורים ואחר כך פסח, ושוב מתחלפת העונה, ותוסיפו רק עוד חתונה אחת באמצע – שירבו שמחות בישראל – ותקבלו פסטיבל קניות בלתי פוסק שהיה, הווה ויהיה.

 

ייאוש!

 

"מה אני אמורה לעשות?", פניתי להשם במוצאי שבת, "מינית אותי כאן על הבית הזה – שלא אערוך לו כל היום רשימות מלאי ורשימות צרכנייה? מינית אותי על הילדים האלה – שלא אצייד אותם בנעליים, גרביים ובמברשות שיניים? אני אמורה לדאוג לרמה סבירה של אחזקה – שלא ארוץ כל היום אחר הסדר והניקיון ואקטן לממדים של נמלה עמלנית וגם עצבנית? ואחר כך יבוא רב חכם וחשוב ויוכיח לי בתרגילים לוגיים מבריקים, שמצד נשמתנו, נבראנו כולנו להידבק באינסוף ולא לכלות את ימינו בהבלים החולפים. יופי! גם אני מרגישה שבין המציאות ובין מה שאני, ישנו בור פעור, מין מקום מכאיב כזה שמשדר גלי תהייה של מה כל זה ולשם מה. אבל לא אני יצרתי את המציאות הזאת, אתה יצרת. אז תענה לי, אבא, בבקשה, למה התכוונת?"

 

למחרת הוא ענה.

 

הנגר עזב אחרי שהרכיב את דלתות הארון המתוקנות, את קיר העץ המפריד בין שני חדרי הילדים ואת המדפים החדשים במרפסת האמבטיה. ישבתי לי על הכיסא הגבוה, לימיני מכונת הכביסה ולשמאלי המדפים החדשים, שעליהם סידרתי לי את כל הסלסילות של הכביסה, ושמחתי עד מאוד. משמעותם של מדפים אחדים אלה והמתלה הנייד שהתלווה אליהם הייתה שאיני צריכה עוד להניח ערימות של כבסים מכובסים על מיטות בחדרי הילדים או על שולחנות הכתיבה שלהם. הנה נחלתי לי נחלה פרטית משלי, אמנם צפופה אבל בהחלט פרקטית ועונה על כל צרכיי.

 

"תודה אבא", לחשתי לו מאושרת, "זאת אמנם רק מרפסת כביסה אבל היא משמחת אותי ביותר, תודה, באמת".

 

ואז – כמו סרט שמריצים לאחור, הוא הזכיר לי. לחלוטין שכחתי! לגמרי! אבל הוא עשה שאזכור.

 

במוצאי תשעת הימים, כאשר טבעתי לחלוטין בהררי הכביסה, באתי ערב אחד לשוחח אתו ככל שאצליח. די מהר גיליתי, שכל ניסיון להמריא נידון לכישלון, ולכן שיתפתי אותו במחשבותיי כפי שהיו באותה שעה.

 

"אתה יודע אבא", אמרתי לו, "לו יכולתי, הייתי בונה לי מרפסת כביסה המכילה גם את מכונות הכביסה והייבוש, גם משטח קיפול רחב, גם מדפים של סלסילות להכיל את הכביסה הממוינת, וגם מתלה גדול, עם קולבים ריקים וממתינים, כדי לתלות את הפריטים שאינם זקוקים לגיהוץ מיד בצאתם מן המייבש, שלא יתקמטו על משענות של כיסאות ברחבי הבית, עד שאי אפשר יהיה להכיר בהם אם מכובסים הם אם לאו. הייתי מארגנת פינת גיהוץ נוחה, ומדף לאבקות הכביסה וכיוצא בהן, וזה היה המקום שבו הייתה הכביסה מתרכזת מן הרגע שהתלכלכה ועד שהיא מוכנה לעבור לארונות. זה מה שהייתי עושה, לו יכולתי…"

 

ואז השתתקתי.

 

קשה לי לתאר את תחושת העליבות שהציפה אותי. קלטתי את עצמי מהצד – יושבת שם מול השם בתפילה פרטית, ומשתפת אותו בחלום שלי, חלום אישי ופרטי, ביני ובינו. ובחלומי – לא בית מקדש בנוי לתפארה, כי אם מרפסת. מרפסת כביסה.

 

"תראה מה נהיה ממני", אמרתי לו וחשתי מושפלת. "תראה מה נהיה מהמוח שלי, קווץ’ בננה. פיתה. מרפסת כביסה – זה מה שנהיה מהחלומות שלי. מקום לגרביים ולמגבות, ומתלה לחצאיות. איזו בושה עלובה…"

 

הפסקתי לדבר, לא היה נעים לי יותר. ואחרי זמן מועט שכחתי לגמרי מכל העניין.

 

עברו חודשיים מאז, והנה מצאתי את עצמי יושבת במרפסת כביסה המכילה כל מה שצריך. מקום למכונה ולמייבש, לקערות ולסלסילות, משטח לקיפול ומדף לאבקות. היה בה הכל – והמתלה על גלגליו עמד בפתח עם קולבים ממתינים, כדי שלא אצטרך להניח פריטים של תלייה על משענות של כיסאות ואלו יתקמטו ויתלכלכו.

 

"במענה לתפילתך מאז", חשתי איך השם אומר, ומחזיר אל תאי זיכרוני את אותה תפילה אומללה, קטועה ומבוישת, "הגשמתי לך את החלום".

 

הייתי בהלם.

 

"שמעת אותי בערב ההוא של אינסוף הכביסות? התייחסת אלי? זה לא היה נמוך וארצי מאוד, חומרי ומתכלה, כמו שכתב הרב ההוא במאמר שלו?"

 

הוא כאילו חייך. "מתי תביני שהשפה שלכן אחרת לגמרי ותניחי את המאמרים בצד? מתי תדעי שכל פרט מחייך יקר, חשוב ואהוב עד אין קץ? מתי תלמדי שהתפקיד שלך – היות אם יהודיה בבית יהודי בתקופה זו של סוף הגלות – הוא מבכירי התפקידים שיש לי בעולמי? את ראש החץ בפרויקט העם היהודי, ועיני היקום כולו צופות בך, בילדייך, בבעלך, בביתך. את משמעותית כמו אסטרונאוט שעושה את דרכו למאדים".

 

לרגע צפו מול עיני פיתוחים מדעיים משוכללים, טכנולוגיות חלל מתקדמות, מוצרי סיליקון ושבבים זעירים, חליפות עם גומי חימום וכמוסות ויטמינים פלאיות. את הטוב ביותר נותנים להם כשהם פורצים בשם האנושות כולה קדימה, אל החלל החיצון.

 

גם שהשם רוצה לתת את הטוב ביותר לנו, המובילות בשמו את פרויקט הבית היהודי בדור המכריע הזה. "רק תבואי", הוא אומר לי, "וזכרי שאת הכי רצויה בעולם".

 

     

(מתוך מגזין "משפחה")