תפילה של אמא
אחד מהחבר'ה קם כדי למלא את הכוס שלו שוב. ג'ק הציע לו את המשקה שלו, אולם הגיחוך שהיה על פניו כאשר הוא סירב, גרם לג'ק להבין שהוא נמצא בסכנה של ממש.
אחד מהחבר’ה קם כדי למלא את הכוס שלו
שוב. ג’ק הציע לו את המשקה שלו, אולם הגיחוך
שהיה על פניו כאשר הוא סירב, גרם לג’ק להבין
שהוא נמצא בסכנה של ממש.
כשחברתי היקרה סיפרה לי את הסיפור הזה, עיני התמלאו בדמעות.
תמיד ידעתי שאהבתה של אמא לילדיה היא כוח עצום, בפרט כשהתפילה היא חלק בלתי נפרד ממנה.
הרבה אנשים מאמינים שבעלי תשובה כיום הם תוצאה של דמעות רבות שזרמו במשך חמישים, שישים או שבעים שנים לפחות, לפני שהם חזרו בתשובה, מעיני האמהות הכואבות, שראו כיצד ילדיהם עוזבים את היהדות לטובת אידיאולוגיות עכשויות.
לפעמים, זה עניין של כמה עשורים עד שהתפילה נענית, ולפעמים, טוב, כדאי שתקראו את הסיפור ותבינו בעצמכם.
* * *
שושנה התגעגעה לבנה ג’ק מאוד. הגעגועים היו חזקים כל כך, עד שיכלה לחוש את הכאב בגופה. היה זה דבר שליוה אותה בכל רגע במשך כל היום. היו פעמים שההרגשה הזו היתה כל כך חזקה ועזה עד כדי ייסורים ממש. היא הרגישה כל כך קרובה אליו, למרות שהוא היה רחוק מאוד, מעבר להישג ידה. היא רצתה שהוא יהיה פה, איתה, בירושלים. אך במקום זאת, הוא נמצא מעבר לים, בברמינגהם, אנגליה.
זה לא היה רק המרחק הפיזי שהפך את הפרידה הזו לכל כך כואבת, אלא תהום רוחנית ועמוקה היא זו שהפרידה ביניהם.
זה התחיל לפני מספר שנים, כאשר שושנה הפכה לאם חד-הורית עם שני ילדים מתבגרים. גם המחלה שבגללה היתה בסכנת חיים, אף היא הובילה אותה לחיפושים הרוחניים. הגילוי לא היה רחוק ממנה אלא ממש קרוב אליה ואפילו בתוכה, ‘בחצר האחורית של ביתה’. לאחר המפגש הראשון עם בית הכנסת היא הרגישה את החלק הרוחני שבה – הנשמה, חלק שנתן להם חיות וכוח. מלאת סקרנות והתרגשות, היא החלה לחקור אחר המורשת שלה, קראה כל ספר בנושא היהדות שהגיע לידיה והשתתפה בשיעורים רבים, כדי להכיר את יהדותה מקרוב.
שושנה זרמה אל תוך עולם היהדות, ובמקביל, היתה גם אשת קריירה שהשתוקקה לעצמאות, כאשר מן העבר השני היא חשה את הרצון לקיים מצוות. המאבק הפנימי בין שני העולמות היה קשה מאוד, עד שהיא הבינה שהדרך היחידה להרגיש את האמת היא להיות אמיתית עם בורא עולם.
הקהילה המקומית קיבלה אותה בחום ובאהבה והעניקה לה את כל העזרה לה נזקקה בתקופה כה מכריעה בחייה. היא ידעה שהיא מצאה את ביתה האמיתי, לא היה לה ספק כלל.
בנה הצעיר של שושנה השתלב בישיבה במהירות. לעומת זאת, בנה הגדול, ג’ק, לא רצה שום קשר עם גילוייה הרוחניים של אמו ונשאר בגבולותיה של החברה החומרנית בה גדל. הפער גדל יותר ויותר כאשר שושנה ובנה הצעיר התקדמו בצמיחתם הרוחנית, ואילו ג’ק העמיק את קשריו יותר עם עולמו החומרני ועם חברה שהקשר שלה לרוחניות או לשורשיו של האדם היו ממנה והלאה.
לבסוף, שושנה החלימה, נישאה בשנית, וביחד עם בעלה ובנה הצעיר עלו לארץ ישראל.
המשפחה גדלה. למרות ששושנה היתה עסוקה מאוד וחשה סיפוק, הגעגועים לג’ק גברו והעסיקו רבות את מחשבותיה. זה היה פצע עמוק שלא הגליד. היא רצתה לחלוק עמו את גילוייה הנפלאים, אבל ג’ק לא היה מסוגל לקבל אותם. שושנה ידעה שהדרך היחידה לכבוש את לב בנה היא רק בעזרת התפילה. היא התפללה ללא הרף שהקב"ה יחזיר את בנה בתשובה.
עכשיו, כשהכאב גבר מאוד שושנה החליטה לכתוב לג’ק מכתב, מכתב שיצא מעומק ליבה. היא ידעה שהיא לא תוכל לשלוח לו את המכתב, אולם הרגש והכאב העצום הובילו אותה לכתוב, להוציא את זה החוצה. עבור שושנה, לכתוב את מה שחשה מעמקי ליבה היה ממש כמו התפילה.
שושנה הביטה על השעון במטבח. השעה היתה כמעט אחת אחר חצות. בעלה וילדיה נרדמו כבר לפני מספר שעות. קול המנוע של המקרר היה הדבר היחיד שהפר את הדממה בבית.
על קצות אצבעותיה שושנה פסעה לחדר המגורים, פתחה את המגירה בשולחן הכתיבה והוציאה עט. בזהירות רבה ומבלי להרעיש, עד כמה שיכלה בשעה כה מאוחרת של הלילה, נכנסה לחדרו של בנה ולקחה מספר דפים מהארון שלו.
שושנה התיישבה ליד השולחן במטבח והחלה לכתוב לבנה הגדול מכתב. היה זה מכתב אמיתי, תפילה עצומה – בו היא מתחננת לפניו שישמור על עצמו ויראה להיכן מובילים אותו חייו. הדמעות החלו לזלוג על פניה כאשר החלה לכתוב לבנה על רגשותיה ורצונותיה העמוקים לגבי עתידו. היא הפצירה בו שיחזור הביתה, שיצטרף למשפחתו בירושלים. היא חשה כיצד המחסום הפנימי בתוך ליבה נפרץ, דבר שעזר לה לבטא בשלמות את רגש האהבה העמוק שהיא חשה לבנה.
כעבור שני לילות, ג’ק התקשר. הוא היה בדרך לארץ ישראל.
"זה נהדר", שושנה חייכה. הוא מתכנן לבקר.
"אמא", ג’ק המשיך, "אני לא מגיע לביקור. אני עוזב את האוניברסיטה. אני בא הביתה, לארץ ישראל. הטיסה שלי יוצאת בעוד כשעתיים".
תחילה, שושנה חשבה שג’ק מתלוצץ. אך כאשר הצליחה להבין מקולו שמדובר במשהו דחוף, הבינה שמשהו בבן שלה השתנה.
* * *
שני לילות קודם, ג’ק והחברים שלו תכננו מסיבה למשך כל הלילה במעונות האוניברסיטה. מסיבת סוף שנה. אולם מה שהתחיל כרעיון משעשע ונעים הפך ללילה של פחד ואימה.
ג’ק היה אדם אהוב ומפורסם בקרב חבריו באוניברסיטה. הוא ידע להביע את עצמו והצליח להוציא את הציונים הגבוהים ביותר. אף אחד מחבריו לא ידע שהוא יהודי, הוא שמר את שורשיו היהודיים בסוד. איכשהו, הוא הרגיש שגרעין של אנטישמיות קיים בחברת הסובבים אותו תחת מסוה של נאורות וסובלנות.
בצהריים לפני המסיבה, ג’ק יצא לטייל עם חברו הקרוב. במהלך הטיול החל החבר לחקור את ג’ק על עברו.
"אני חושב שג’ק זה שם יהודי", הוא אמר.
"זה מגוחך", השיב ג’ק. "אימי קראה לי כך על שם אחד מקרובי משפחתה הרחוקים".
"ג’ק זה שם יהודי", התעקש החבר. "זה קיצור של ג’ייקוב (יעקב), וג’ייקוב זה יהודי. אז אתה חייב להיות יהודי".
כשג’ק הסתכל על חברו – הוא ראה חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו. הוא חש קרוב אליו. התחושה הזו, שהעניקה לו בטחון, הובילה אותו לגלות לחברו שהוא אכן יהודי, אבל לעובדה זו אין כל משמעות בעיניו. הוא הרגיש כמו כולם, אפילו שהוריו יהודים.
* * *
באותו ערב במסיבה, קבוצה של סטודנטים מהקולג’ שיחקו במשחק "עשרים שאלות", משחק שבו כל אחד שואל שאלת ‘כן ולא’ כדי לדעת מה השני חושב.
ג’ק הבין אחר כך, שהאדם שאותו ראה כחברו הטוב והקרוב אליו, ניסה כל הזמן לרמוז לנוכחים שג’ק יהודי. לא עבר זמן רב עד שג’ק הבין שכולם כבר יודעים את הסוד שלו. וכשהיין החל לזרום, מעטה ‘הנאורות’ – מסכת ‘המלומדים והעדינים’ – של החבר’ה החל אט אט להתפוגג. הוא הרגיש בבירור את הגועל שהסתתר מאחורי החיוכים שלהם.
ג’ק עזב את החדר לכמה דקות. כשהוא חזר, האוירה היתה שונה לחלוטין. כולם התעלמו ממנו, אך מצד שני – הוא היה עדיין מרכז העניינים. השנאה כלפיו היתה מוחשית. הוא הבחין במבטים שכולם נועצים בו ובהתלחשויותיהם, אולם ברגע שהרגישו שג’ק מבחין שמשהו לא כתמול שלשום, שהמבטים הערב שונים מתמיד, הפנו בזריזות את מבטם למקום אחר.
העלבון נעשה כואב יותר עם כל דקה שחלפה. לרגע, מישהו הציע לו משקה. ג’ק הרגיש שהמבטים נעשים נוקבים יותר כשהמשקה הוגש לו. משהו במבט הזה עורר בו חשד שיש במשקה סם כלשהו. הוא העמיד פנים כלוגם מעט מן המשקה, ובמקביל – שמר על קור רוח ושידר לחבר’ה שהכל כשורה. כולם היו צמאים לאקשן. ג’ק ידע שהסימן הקטן ביותר של פחד מצידו יוביל לעימות איתם.
אחד מהחבר’ה קם כדי למלא את הכוס שלו במשקה. ג’ק ניסה לנצל את ההזדמנות כדי להיפטר מכוס השתיה שלו והציע לחברו את המשקה שלו, אולם הגיחוך שהיה על פניו כאשר הוא סירב, גרם לג’ק להבין ללא כל ספק שהחיים שלו בסכנה.
המתח גבר מרגע לרגע. ג’ק הבין שהוא במלכודת, מוקף באנשים שמתעבים אותו רק בגלל העובדה שהוא נולד יהודי. זה לא הגיוני. אחרי הכל, הוא לא הרגיש יהודי. הוא חשב שהוא בדיוק כמו כולם. עכשיו, הוא ראה את הפנים האמיתיות שלהם והבין שמדובר באנשים שמתהדרים במסכה ולבוש של אצילות, בו בזמן שהם בדיוק ההיפך מזה וממה שהם מנסים להקרין כלפי חוץ.
הוא המשיך לחייך. זעקה חרישית לאימו יצאה מעומק ליבו – שהיתה באותו רגע ממש כותבת לו מכתב, מתחננת ומבקשת שיתעורר מהאשליה בה הוא חי וישוב לעמו, לאלוקיו.
כל רגע שחלף הפך את השיחה למאיימת יותר. העלבונות נעשו כואבים יותר, ובמידה מסויימת גם אכזריים. למראית עין, ג’ק הפגין קור רוח, אך בתוכו, הוא חש פחד עצום. בפעם הראשונה בחייו, הוא התפלל. הוא הפנה את מבטו אל הרוכסן של מעילו, שיחק בו מעט – כדי שלא יבחינו בו, משום שבאותו רגע הוא נשא תפילה חרישית לאביו שבשמים שיציל אותו.
כאשר הרים את ראשו בחזרה, הבחין שחבר’ה כבר לא מעמידים פנים, הם כבר לא מנומסים ואדיבים. כולם היו שיכורים. נועצים בו מבטים מלאים באכזריות ורוע. הוא הרגיש כיצד השנאה מתוך עיניהם ננעצת בו כמו סכין.
ג’ק קם לכיוון חדר האמבטיה. הוא היה חייב לנסות לעשות משהו כדי לצאת משם, אולם אחד מהחבר’ה, שרירי וחסון, ליוה אותו. לשמור שהוא לא ינסה לברוח, אך ברגע שג’ק יצא החוצה הוא שאל אותו "לאן אתה הולך עכשיו?"
ג’ק העמיד פני מופתע מהשאלה הזו וענה, "בחזרה למסיבה, כמובן", עם חיוך על פניו. הוא ידע שהוא חייב לשמור על קור רוח, להפגין בטחון, לא להראות שום סימן ממה שעובר עליו בפנים, להמשיך לשחק את ‘התפקיד’ שהוטל עליו בעל כורחו.
בדרכם חזרה לחדר, ג’ק הצליח לחמוק ממנו, זינק החוצה דרך יציאת החירום וטיפס אל הגג. אחוז אימה שמה שמעו אותו, הצליח להתגנב החוצה ואז נמלט דרך גרם המדרגות בצידו השני של הבניין.
הוא חצה בריצה את הקמפוס. משאיר מאחוריו את הישגיו הגשמיים. הוא היה היסטרי אך מצד שני, הרגיש הקלה והרגשה מוזרה של חופש. התמימות בה חי נופצה לרסיסים. זה קרה מהר מאוד – חיתוך מהיר ומוצלח של העבר מחייו סייע לו לנתק את כל הקשרים עם עולם – שעתה הבין יותר מתמיד – אליו לא יוכל להתחבר לעולם.
ג’ק הבין שהשנאה היא כוח עצום, אך מצד שני גם האהבה אף היא כוח עצום. את זה הוא הרגיש ממשפחתו. הוא ידע שהמשפחה שלו בארץ ישראל אוהבת אותו מאוד. זאת אהבה אמיתית ועמוקה.
מאוחר יותר באותו לילה, הרב מהקהילה היהודית הקרובה (למעלה ממאה ק"מ!) שמע צילוצל עקשני של פעמון דלתו. רדום למחצה, הביט על שעונו וראה שהשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.
הוא הדליק את האור של הכניסה וראה סטודנט מהקולג’ עומד שם. "מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"אני יהודי", ג’ק השיב. "אני צריך עזרה. אני רוצה לחזור הביתה".
למחרת, ג’ק עזב את אנגליה כדי להתאחד עם משפחתו בארץ ישראל. באותו לילה, בירושלים, הרעיון של "מסיבה למשך כל הלילה" קיבל משמעות אחרת, כאשר הוא שיחזר את מאורעות אותו לילה שבו חייו היו בסכנה אמיתית, דבר שהראה לו להיכן בדיוק הוא שייך.
באותו יום, שהוא יום הפטירה של סבו, ג’ק הוכנס בבריתו של אברהם אבינו והפך לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי. שבועיים לאחר מכן נערך טקס פדיון הבן.
התפילה נענתה. עוד בן חזר הביתה.
(*השמות ופרטים מזהים אחרים שונו).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור