לוותר על 25 מיליון דולר

 

 

איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה על סך 25 מיליון דולר? לא פחות ולא יותר.

 

אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם.

 

25 מיליון דולר!!!

 

זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב-10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו’ וכו’ וכו’.

 

ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך עשר פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות ילדות חלפו לנגד עיניו.

 

אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו בחוזקה. השוטר הנאצי שניצב בסמוך האיץ בהם לסיים את הסצנה המשפחתית. דמעות נגרו כמים. שמואל בן השלוש היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שנאה. שמוליק רצה להישאר עם אמא ולהישען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון.

 

הנאצי קרע את אמו מעליו ודחף אותה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן: "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע בעט ביהודי ונטל באכזריות את שמוליק הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה: "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא", התאנק אבא.

 

שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאוד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום והאהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.

 

הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. הייתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.

 

אחרי ארבע שנים הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. הייתה זו שעת ארוחת הצהריים, כ-200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יוגוסלבים, מכל מין וצבע.

 

שמואל זוכר היטב את הרב שאמר: "בוקר טוב ילדים". ואז הוא זעק במלוא גרון: "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו של שמואל הקטן רטט בקרבו, הוא הכיר את המילים הללו. אמא הייתה משכיבה אותו לישון ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.

 

"השם אחד", סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא להם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי", אמר, "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".

 

אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. ‘אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע’, כך חשב בליבו.

 

שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.

 

* * *

 

במהלך המלחמה הציעה גויה גרמניה לאביו של שמואל להינשא לה, כדי להצילו מציפורני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.

 

כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארצות הברית ונשוי לנוצרייה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, הרגיש שמואל שליבו קרוע בקרבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.

 

הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.

 

* * *

 

הוא הביט עוד פעם במכתב.

 

"מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי מעביר לרשותך 25 מיליון דולר מתוך 50 המיליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ’רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקבור אותו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום, פיליפ גולדשטיין, עו"ד".

 

ריצ’רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר", טען. שמואל התחנן: "אבל אבא יהודי…"

 

שמואל בדק היטב, ונודע לו כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.

 

הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.

 

עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל הצעה מבריקה: "תציע לריצ’רד מיליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית…"

 

הגוי היה מתוחכם. הוא הבין שלשותפו לירושה יש עניין גדול מאוד בקבורת אביו על פי דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…"

 

חד וחלק.

 

שמואל ניגש אל אחד מגודלי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.

 

"הירושה עדיין אינה שלך", הסביר הרב, "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".

 

"גם במחיר של 25 מיליון דולר???"

 

"כן", השיב הרב, "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי".

 

שמואל ויתר.

 

הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, ניסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה כבוד יותר מלהביאו לקבר ישראל.

 

"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו", ניגב שמואל את דמעותיו אל מול עיני הרב, "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב-50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא לאחר מותו".

 

הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".

 

        

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 92)