מעשה מבן המלך ותרנגול הודו – חלק א

 

 

 

סיפר רבינו משל:

 

מעשה מבן מלך אחד שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודי, פשט בן המלך את בגדיו, וזחל אל מתחת לשולחן והתיישב שם ואכל פירורי לחם ועצמות כתרנגול הודו. למראה בן המלך נחרדו כולם והזעיקו את טובי הרופאים לרפאותו. אך לאחר מאמצים רבים נתייאשו כל הרופאים ממנו ומשכו ידיהם, היות ובן המלך התעקש שהוא תרנגול הודו, ולא הבין מה רוצים ממנו הרופאים ושאר אנשי ארמון המלוכה, וכמובן שהמלך הצטער מאוד על כך.

 

יום אחד הגיע חכם אחד לארמון ופנה אל המלך ואמר: "מקבל אני על עצמי לרפאות את בנך החולה, אדוני המלך!".

 

מה עשה החכם, פשט אף הוא את בגדיו וזחל אל מתחת לשולחן, נתיישב שם והחל לאכול אף הוא פירורי לחם ועצמות.

 

פתח בן המלך זוג עיניים משתאות ושאל את החכם: "מי אתה ומה מעשיך כאן?", ענה החכם בשאלה: "ואתה מה מעשיך כאן?", ענה בן המלך: "אני תרנגול הודו!", אמר החכם: "אף אני תרנגול הודו!"

 

וישבו שניהם יחדיו ואכלו פירורים ועצמות עד שנתרגלו זה לזה. ואז רמז החכם למשרתי הארמון שיביאו להם חולצות ללבוש, ומשרתי הארמון השליכו לעברם שתי חולצות. פנה החכם ושאל את בן המלך: "האם חושב אתה שתרנגול הודו אינו יכול להסתובב כאשר הוא לבוש בחולצה? לפי דעתי", המשיך החכם ואמר, "יכול תרנגול הודו להיות לבוש בחולצה ולהמשיך להיות תרנגול הודו", ולבשו שניהם החולצות.

 

שוב לאחר ימים מספר, רמז החכם למשרתים שזקוקים הם למכנסיים, והשליכו המשרתים לעברם שני זוגות מכנסיים. שוב פנה החכם ושאל את בן המלך: "האם חושב אתה שתרנגול הודו אינו יכול ללכת לבוש במכנסיים? אני חושב שאפשר ללבוש מכנסיים ואף על פי כן להיות תרנגול הודו!", ולבשו שניהם המכנסיים. כך המשיכו משרתי הארמון והשליכו לעברם שאר בגדים, עד שנתלבשו שניהם מכף רגע ועד ראש.

 

לאחר מכן רמז החכם למשרתים, והשליכו המשרתים לעברם מאכלי אדם טובים. פנה החכם ושאל שוב את בן המלך: "האם לפי דעתך כאשר תרנגולי הודו אוכלים מאכלי אדם, האם פוסקים הם מלהיות תרנגולי הודו? לפי דעתי תרנגול הודו יכול לאכול גם מאכלי אדם ולהמשיך להיות תרנגול הודו!", והחלו שניהם לאכול מאכלי אדם.

 

ואז פנה החכם אל בן המלך פעם נוספת ושאלו: "האם באמת אתה חושב שתרנגול הודו חייב להימצא מתחת לשולחן דווקא, ואינו יכול לשבת על כסא ליד השולחן? לפי דעתי אפשר גם לשבת על כסא ליד השולחן ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו!", ונתיישבו שניהם ליד השולחן על גבי כסאות. כך המשיך החכם ונהג עם בן המלך עד שריפאו לגמרי משיגעונו.

 

* * *

 

"בן המלך" שבמשל מרמז על כל יהודי ויהודי, היות ועם ישראל נקראים בניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלכו של עולם, כמו שנאמר "בנים אתם לה’ אלוקיכם…" (דברים יד, א) וכן נאמר: "כה אמר ה’ בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) ובעוד הרבה מקומות. ובכל יהודי ויהודי שוכנת נשמה אלוקית בקרבו, אותה נשמה הינה חלק אלוקי ממעל, כלומר חלק מהקב"ה, כאותם בנים בגשמיות אשר הם בעצם חלק מאביהם, כך כל ישראל הם חלקים כביכול מאביהם שבשמים, הקב"ה.

 

אך "בן המלך" השתגע ונדמה היה לו שאין הוא בן מלך, אלא תרנגול הודו. ושיגעון הוא מצב בו האדם מאבד את שכלו ודעתו, וממילא נופל למעין מצב "בהמי", היות וההבדל המהותי בין האדם לבהמה היא הדעת שניתנה לאדם ולא ניתנה לבהמה, וכאשר ח"ו מאבד האדם את הדעת, אזי באופן מידי הופך הוא ל"בהמה" בדמות אדם.

 

אם נדייק בסיפור המעשה, נבחין שבחר רבינו בדוגמת תרנגול הודו דווקא, על פני שאר הבהמות, החיות והעופות, זאת משום שההבדל בין המילה "יהודי" לבין המילה "הודי" היא האות י’ שבתחילת המילה "יהודי". והאות י’ מסמלת את "העולם הבא", עולם הנשמות, כדרשת חז"ל (מנחות כט, ע"ב): "כי בי-ה ה’ צור עולמים" (ישעיה כו, יד), שהקב"ה יצר את שני העולמות באותיות י-ה, את העולם הבא יצר באות י’ ואת העולם הזה באות ה’. ואם כן, הגורם הישיר שגרם ל"בן המלך" ליפול למצב של "תרנגול הודו" הוא איבוד האות י’ שבקרבו, כאשר שכח שנשמתו היא חלק אלוקי ממעל אשר נלקחה מעולם הנשמות מהעולם הבא ובאה לעולם הזה בתוך לבוש של גוף בשר ודם לפרק זמן מסוים (שאינו ידוע לאף אחד מאיתנו עד מתי יחיה כאן עלי אדמות ומתי ימות), ועתידה לחזור לביתה הנצחי לעולם הבא, אך הוא כאמור, בן המלך, השתגע ואיבד דעתו ושכח מזאת לגמרי.

 

לכן כותב רבינו בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"ד): "כי צריכים לשמור מאוד את הזיכרון, שלא ייפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזיכרון הוא לזכור תמיד בעולם הבא, שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד… וכשהדעת נסתלקת ממנו, נופל מאהבת ה’ יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות, בבחינת: "כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי…" (הושע ד, ו).

 

ובעניין זיכרון העולם הבא וביום המיתה, כותב על כך רבי אברהם בן רבי נחמן זצ"ל בספרו "כוכבי אור", משל על אדם אחד שנידון למוות והסיעו אותו לגרדום בעגלה רתומה לשני סוסים, אחד בצבע לבן והשני בצבע שחור. והנידון למוות יושב ונוסע בעגלה ואין לו שמץ של מושג כמה זמן תארך הנסיעה לגרדום, שנה, או יום אחד, או אולי שעה אחת, אך זאת רואה הוא בוודאות שהסוסים רצים ואינם עומדים לנוח, ואפילו לא רגע אחד, ובכל פסיעה ופסיעה הולכים הם ומתקרבים לגרדום. כמובן שאותו נידון למוות כאשר יראה בדרך איזו הצגה, למשל, או שאר מיני תענוגי עולם הזה, הרי הוא אפילו לא יטרח לסובב ראשו ולהביט לשם.

 

והנמשל הוא, שכל אדם ואדם הרי יודע שבסופו של דבר שיצטרך למות ולא יחיה כאן לנצח, ושני הסוסים – הלבן והשחור – הם היום והלילה ההולכים ומקרבים את האדם לקראת יום המיתה, ואינם נעצרים ואפילו לא לרגע אחד. וממילא כאשר יודע זאת האדם בבירור, הרי שכל העולם הזה ותאוותיו מתגמדים ומאבדים את ערכם בעיניו. אך כאשר שוכח הוא באמצע הדרך לאן פניו מועדות ונדמה לו שיצא לטיול, באופן אוטומטי הוא מתחיל להתעניין בכל הנעשה מסביבו, והעולם הזה ותאוותיו נעשים חשובים יותר ויותר בעיניו.

 

לכן, לאחר שבן המלך המוזכר במשל השתגע ואיבד דעתו, נפל למצב "בהמי", נתפשט עירום, זחל אל מתחת לשולחן, ואכל מאכלי בהמה, עצמות וקליפות. כך היהודי, כאשר שוכח הוא את עולם הבא הנברא באות י’ כאמור, מאבד הוא את הדעת ונופל לתאוות בהמיות, תאוות ותענוגי העולם הזה, ונופל הוא מיהודי להודי, מ"בן מלך" לתרנגול הודו, ונופל מאהבת ה’ יתברך לאהבת התאוות הבהמיות.