איזו כיפה יש לאלוקים?

 

 

אז מה, את מזרוחניקית?" שואלים אותי בהקנטה לא פעם.

 

"אממ… לא בדיוק".

 

"אז את חרדית!" הם קובעים לפי המראה שלי.

 

"גם לא ממש".

 

"אולי חב"דניקית?", "ברסלברית?", "חרד"לניקית?" הם מנסים בדחף בלתי נשלט לקטלג אותי, אך ללא הצלחה.

 

בעולם של הגדרות, קשה לפגוש מישהו ולא להדביק עליו באופן מידי את התווית המתבקשת.

 

"ואיזה בחור את מחפשת?" הם ממשיכים.

 

"בחור טוב, עם יראת שמים" אני עונה.

 

"כן, זה ברור" הם ממשיכים, "אבל הכיפה – סרוגה? שחורה? אולי שחורה-סרוגה?"

 

"לא יודעת", אני משיבה להם בכנות.

 

"מה זת’מרת, לא יודעת?!" הם נדהמים, "את חייבת לדעת. אחרת, איך תמצאי אותו?!"

 

* * *

 

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מטיילת בין עולמות וזרמים שונים, שפעם היו נחשבים מנוגדים ובלתי משיקים בעליל. אני עובדת במקום חרדי ליטאי, אבל לומדת באוניברסיטה חילונית. כל הסביבה בה גדלתי היא דתית לאומית, אבל אני ברסלברית בנשמה. גם תורת חב"ד והרב קוק לא פסחו עלי, ולשמחתי הרבה, למרות שאני "דתייה מבית", רוב חברותיי הטובות ביותר הן בעלות תשובה.

 

אז מי אני בעצם בתוך כל ים ההגדרות האלו? ומהי הדרך הנכונה ביותר לעבוד את ה’? אני שואלת את עצמי מפעם לפעם.

 

למען האמת, כל התשובות נכונות. יש בי מזה וגם מזה, הכל מהכל.

 

"איני יכול לצמצם את עצמי בעניין אחד, בדבר אחד, במדרגה אחת ובסגנון אחד, כי אם צריך אני לשאוב מכל הסגנונות, מכל העניינים, מכל המדרגות, מכל הדברים. ואם אני רואה דרך אחת שהיא טובה בעיני, ואני רוצה להימשך רק אליה, רואה אני אח"כ איך ששאר הדרכים מבקשים ממני את תפקידם. אני צריך לכרות ולשתות מבארי, באר מים חיים, מחלק התורה שבנשמתי, מהאות המיוחד לי, שכל האותיות שבתורה באים ע"י הצינור הזה אלי, וכל העולם כולו וכל ענייניו מתייחסים אלי ע"פ זה התוכן…"

 

אומר הרב קוק זצוק"ל, אבי הציונות הדתית, שהעיד על עצמו שיש בנשמתו מנשמת רבינו נחמן מברסלב זצוק"ל.

 

לא מזמן שאלתי את הרב מיכי יוספי איפה בתוך כל הזרמים ביהדות, שהוא משתייך אליהם, הוא מרגיש הכי "בבית". הוא ענה לי תשובה מאלפת:

 

"בעומק, בכל הדברים הללו, אין שינויים גדולים כל כך, למרות שכשנמצאים בתוך הביצה זה נראה הבדל של שמים וארץ. אבל גילו עכשיו במחקרים שאת אותה פרשת שבוע שקוראים בבית כנסת חב"די, בכל שבת קוראים גם בבני ברק ובברסלב", הוא צוחק. "יש נשמות שטוב להן להזדהות עם שיטה אחת, ויש נשמות שהן ארצישראליות, שדרך אחת היא צרה להן. כך או כך, כולם דרכים בעבודת ה’ לפי כללי השולחן ערוך".

 

ובכל זאת, מהי הדרך הטובה ביותר?

 

פעם חשבתי שישנה רק דרך אחת נכונה לעבוד את ה’, והיא הדרך הטובה ביותר, וכל השאר פחותות ממנה. היום, אחרי שעבר עלי מה, אני יודעת שאכן יש דרך אחת שהיא הטובה ביותר לעבוד את ה’ – אבל היא הדרך הנכונה בעבורי בלבד. לכל אחד יש דרך המיוחדת לו, להגיע אל ה’ יתברך, להגיע אל שער השמים, והיא הדרך שלו, ורק שלו. אחד – חסיד, אחד – ליטאי, אחד בכלל דתי לאומי. כל אחד לפי שורש נשמתו.

 

בתפילת השבת אנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך" – דבר ידוע הוא שלכל אחד מנשמות ישראל יש אות מהתורה, אות השייכת רק לו. וכל אחד צריך לחדש וגלות את אותו חלק המיוחד לו, בתורה. ובתפילה זו אנו בעצם מבקשים מה’ שיעזור לנו לגלות את החלק השייך לנו, את הדרך המיוחדת רק לנו. כי אינספור שבילים יש להגיע אל ה’ יתברך – הרבה דרכים להגיע אליו ולעשות רצונו, אלא שכל אחד צריך לפלס לו את השביל שנוצר רק בשבילו, בו ירגיש הכי מחובר והכי אמיתי בעבודת ה’ שלו.

 

אין חובה שכולם יהיו "ברסלברים" (למרות שלעתיד לבוא כולם יהיו ברסלברים…), או "חב"דניקים", או "קוקניקים", אבל יש חובה שכל אחד יהיה עובד ה’ באמת. שכל מצווה וכל צעד שעושה לקראת הקדושה, הוא ירגיש אותו בלב, בנשמה, בכל איבריו.

 

גם הקב"ה בכבודו ובעצמו מכנה את עצמו פעם "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב" ופעם "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מפני שאף על פי שהאבות כולם עבדו את ה’, לכל אחד הייתה דרך עבודה ייחודית לו לעבוד אותו יתברך (הרב נבנצאל).

 

אנו אנשים שונים, ולכל אחד נשמה המיוחדת לו. וכל אחד לפי שורש נשמתו צריך למצוא את הדרך הנכונה בעבורו, את הנתיב שלו.

 

בתקופה האחרונה, במסגרת עבודתי, הייתה לי הזכות לדבר עם בעלי תשובה ולשמוע את סיפור החזרה בתשובה שלהם. את הראשונים עוד שאלתי לאיזה זרם דתי הם משתייכים. אחר כך כבר הבנתי שהשאלה שלי מיותרת, שזה ממש לא רלוונטי. העיקר שכולם שייכים לקהילת עובדי ה’, הקהילה הטובה ביותר עלי אדמות. כל הדרכים נכונות, ובלבד שיובילו אל ה’ יתברך. "ובלבד שיכוון ליבו אל אביו שבשמים".

 

רבי נחמן מברסלב הצהיר לא פעם שלא אכפת לו כיצד נפרש את הסיפורים שלו, ובלבד שלא נעבור על הלכה אחת מהשולחן ערוך. כך גם כאן – כל עוד אנו לא סוטים מדרך התורה וההלכה – כל הדרכים כשרות וראויות.

 

פעם מישהו אמר לי שאני לא מתאימה לו, כי אני עדיין בשלב "הדתי לאומי", והוא מזמן עבר אותו והתקדם ועלה לשלב "החרדי". רציתי לומר לו שאין כאן היררכיה, וזה לא שלבים. אין דרך טובה יותר וטובה פחות, אלו פשוט שתי דרכים שונות לעבוד את ה’. רציתי להגיד לו אבל שתקתי. חשבתי לעצמי שמי שחושב שיש רק דרך אחת נכונה, והיא הדרך שלו, הוא ממילא לא מתאים לי.

 

אז מה יותר חשוב, "ההתבודדות" של ברסלב או "ארץ ישראל" של הציונות הדתית? "קירוב הלבבות" של חב"ד או "הלימוד והמוסר" של הליטאים?

 

האמת שכולם חשובים ואי אפשר לוותר על אף אחד מאיתנו. לכל זרם יש את הייחוד שלו וכל החכמה היא לקחת מכל אחד את הנקודה הטובה שבו.

 

בכלל, כל ההתעסקות הסטריאוטיפית הזו בהגדרות היא מיותרת. אם נשכיל להבין שכל הדרכים טובות וראויות וניקח מכל זרם את הטוב – נהיה כולנו טובים יותר, מחוברים יותר, שלמים יותר.

 

 

"אז איזה בחור את מחפשת? כיפה שחורה? סרוגה? אולי שחורה-סרוגה?"

 

אני את הבחור שלי לא אמצא לפי סוג הכיפה, אלא לפי הנשמה. כמו שהרב שלום ארוש אמר לי פעם כשסיפרתי לו שאני מוכנה להיפגש רק עם חובשי "כיפות סרוגות" ולא עם חובשי "כיפות שחורות": "תעזבי אותך מההגדרות האלו. זה שטויות. אם אני הייתי הולך לפי ההגדרות האלו – בחיים לא הייתי מתחתן".

 

פעם כשהיו שואלים אותי מי אני, ולאן אני משתייכת, הייתי עוד מנסה להגדיר. היום אני מבינה שהגדרות פשוט עושות לנו עוול. מצמצמות אותנו למילים.

 

ואלוקים, איזו כיפה הוא חובש, אתם שואלים. כיפה שחורה? סרוגה? שחורה-סרוגה? ואולי לבנה גדולה של רבי נחמן?

 

בפעם האחרונה שמישהו שאל אותו, הוא ענה שהוא חובש בכלל כובע.

 

אז בואו נעזוב את ההגדרות, חבל לבזבז עליהן אנרגית מיותרות, ונתחיל להתעסק במה שחשוב באמת.

 

"כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

   

     

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.