פוטבול וחסידות

 

 

שנה שעברה, צפיתי במשחק פוטבול יחד עם קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. מה אומר לכם? פוטבול זרם לי בדם במשך ארבעים שנה וחסידות רק חצי מהזמן הזה.

 

כשה"איילים" הנוגחים של קבוצת סנט. לואיס התקדמו לעבר ה"ענקים" מטנסי, אימצתי את המוח שלי בקדחתנות כדי לחשוב על כמה דברי תורה איתם אצליח לעורר את התלמידים, ואשר יהפכו את הרומן עם הפוטבול להתכנסות קדושה. חשבתי על האמרה המפורסמת המיוחסת לטום לאסורדה שאמר פעם, שאם יחתכו לו את הורידים אז הצבע הכחול של קבוצתו ה"דודג’רס" יזרום מהם, ואיך ש-150 שנה קודם לכן אמר הרבי מלובביטש השני, בעל ה"צמח צדק", את אותם דברים – שאם יחתכו לו את הוורידים אז דברי חסידות יזרמו מהם.

 

ישנם קווים מקבילים נוספים בין פוטבול וחסידות.

 

ובכן, את דברי פתחתי כאשר ציינתי שהדבר החשוב ביותר לקבוצת פוטבול הוא האחדות והתמיכה. כל יחיד בקבוצה צריך להקריב מעצמו למען כל הקבוצה. בדומה לכך, החסידות דורשת מאיתנו את אותו סוג של הקרבה עצמית וענווה, אפילו ליהודי שלא פגשנו בו מעולם, ואומרת לנו שאהבת ישראל היא הבסיס של התורה כולה. חוסר האחדות בין העם היהודי כיום הוא אחד הדברים העיקריים שמעכבים את ביאת המשיח.

 

הנה עוד הקבלה. החסידות מלמדת אותנו שדרך צורכי הגוף שלנו וחולשותיו, אנו יכולים להתעלות ולממש את הפוטנציאל הרוחני שבנו. גם בפוטבול, לפעמים אתה צריך "לוותר על הגוף שלך" כדי לשבור את התקפת היריב או חסימתו, שזה בדיוק סוג של הקרבה עצמית למען המטרה.

 

הקבלה נוספת היא, שמאמן הקבוצה צריך שליטה מלאה על השחקנים שלו ושהם יכבדו אותו, כל זה כמובן לטובת תוכנית המשחק כדי שתוכל להתממש עד לפרט האחרון. המאמן שלנו הוא הרבי, וחייבת להיות לו שליטה מלאה וצייתנות של החסידים, כדי להעביר וליישם את מסר התורה והמצוות לכל העם היהודי מבלי להתפשר אפילו על הפרט הקטן ביותר. הרבי רואה את החשיבות שיש בכל יהודי, אפילו בפחותים בחינת "כל איש בישראל", בדיוק כפי שמאמן מודע לחשיבות הצרכים המיוחדים של הקבוצה ופרטיה, המקבלת זמן משחק מוגבל במגרש.

 

רעיון נוסף שקיים במשחק פוטבול אומר לנו, שכדי להתקדם עם הכדור אתה צריך, לעיתים, לעשות צעד אחד אחורה או לעשות הקפה במגרש כדי להצליח לרוץ למרחק רב יותר, וכל זאת כדי לחצות בסופו של דבר את קו ההתחלה, בתקווה שתוכל להשיג עוד כמה מטרים אל היעד. השקפת החסידות מסבירה לנו, שהנשמה חייבת לרדת אל הגוף הגשמי כדי להשלים את תפקידה אחרי 120 שנה בעולם הזה.

 

ובהקשר לזה, ישנו רעיון האומר לנו שלמרות שאתה מגיע למצב בו אתה מוצא את עצמך צועד לאחור, משום שנכשלת באחד ממבחני החיים, אתה יכול אחר כך להתקדם שני צעדים קדימה. לכן, עלינו תמיד להיות בתהליך של התקדמות, למרות שלעיתים אנו נופלים ונכשלים, כי זה עדיף מאשר לדרוך במקום.

 

לבסוף, ישנו רעיון בפוטבול (שהוא תקף גם לכל סוגי הספורט) והוא של החזרה. "ילדי הלב" שאף פעם לא מתייאשים, או חושבים שאפסה כל תקווה. החסידות אומרת לנו שיהודי אף פעם לא הולך לאיבוד, ולא משנה עד כמה הוא יתרחק מדרך התורה. ניצוץ הנשמה שבו תמיד יישאר טהור וקדוש ולעולם לא יתנתק ממקורו. זהו עיקרון אותו ניתן ליישם בכל שלב בתשובה, כי אף פעם לא מאוחר… אפילו אחרי יום כיפור!

 

בכל הזמן שצפיתי במשחק לא הצלחתי להבין למה הפוטבול כבש אותי כל כך. עכשיו, אחרי שהנחתי את הקווים המקבילים זה לצד זה, בין פוטבול לחסידות, כדי שהסטודנטים מאוניברסיטת תל אביב יוכלו להבין ולקשר ביניהם – הכל התחבר. הבנתי שכולנו צריכים ללמוד ולדעת שכל ההיבטים בחיינו מחוברים, ואיך שהשם יתברך הוא חלק בלתי נפרד מכל היבט והיבט, אפילו באלה השייכים לחיי היומיום.

 

עלינו לשלב את הרוחני והגשמי בחיינו, בהרמוניה ובתרגול יומי, ויהי רצון שהשם יתברך יזכה את כולנו ברוחניות ובגשמיות. ונזכה למשיח עכשיו!

 

קדימה אלופים!

 

 

 

 

 

                

(מתוך אתר "אסנט" – המרכז למיסטיקה יהודית)