תמונות אילוסטרציה

המבדחות, מהקוריוזים המגלגלים.

 

 

אמש, בשעת לילה מאוחרת, ערכתי לעצמי חשבון נפש.

 

לא רבות הן הפעמים שבהן אני יושב ומחטט ביד בוטחת בפצעי העבר, ההווה ותוכניות העתיד. לא תמיד נעימה לי הישיבה הרצינית והמהורהרת, נתון טרף לחדלון מעשיי, מאשים ומעודד. בעיקר מאשים.

 

אולם הפעם, משהו בכוכבים הנוצצים ממול, בצירוף השעה ההזויה, הניח עלי את רוח ההגיגים הסוערת, והיא, ללא כל התחשבות, ערבלה בכנפיה, ערסלה את חוט מחשבותיי כרצונה והראתה לי דבר אחד או שניים שלא ידעתי.

 

ליתר דיוק ובהיצמדות לאמת המרה: לא רציתי לדעת.

 

מצאתי את עצמי חוזר לימים שעברו, משווה בינם לבין אלו העכשוויים ומוצא הבדלים משמעותיים. יותר מדי. זה היה מעציב. אם לא די היה לי ברוגזי שלי עצמי, קפץ עלי זעמו של בני והעלה את מפלס העגמימות למדרגות חדשות ומאיימות.

 

הפעייה הרכה שנשמעה לידי מתוך עריסתו המנומנמת לחלוטין (לשם שינוי!) של הזאטוט הפורה והיצירתי, הביאה אותי להתבוננות חטופה על פניו התפוחות. הצצתי ונפגעתי. דבר-מה בגודלו היה נדמה לי מוזר ושונה. אמדתי אותו בעיניים מצומצמות, בוחן אותו ארוכות לאורכו ולרוחבו, מעכל אט אט את המראה החדש שנפרש בפני: רגליו הקטנטנות היו דחוקות למוטות העריסה שפתאום הצטמקה פלאים, וידיו אכלסו את כל רוחב המזרן, פניו נעשו בלי משים בוגרות יותר, והוא נעשה לאיש קטן, מצחיק ומבדר.

 

לפני שכבה אישיות במלוא הדרה, אינה נותנת לי להתעלם מקיומה ולבטל אותה ב: ‘ההא, הוא עוד קטן’. הייתי חייב להסכים עם זה: הילד גדל.

 

עוד לפני שהספקתי להעמיק במשמעות החדשה – הטובה היא אם רעה, המשמחת או מלחיצה – נשאוני נקיפות המצפון וייסרוני קשות. יכולתי למשש אותן מציאותיות בעליל, אי שם בבית החזה, דוקרות ומזכירות את קיומן כל העת, לאמור: ‘איך זה נתת לליבך לעבור על כך לסדר היום? כיצד לא חזית בפלא גדילתו של הילד והנה הוא נער? למה נתת לרגעי הפלא ההם להיסתר מעיניך, למהר הילוכם ולחלוף על פניך במרוץ בלתי פוסק? למה?’

 

מדוע באמת?

 

משום מה, באותו רגע נזכרתי באמי שתאריך ימים. היא אשר גידלה ומגדלת את טפיה בנאמנות, חזור ושנן הייתה ועודנה משמיעה באוזניי את משפט הפלא הבא, כל זמן שהייתי ועודי מבכה באוזניה את צער גידול הבן: "אל תפספס את הרגעים המיוחדים האלו, זמני הראשוניות והבוסר, הגולמיות והאושר". היא הייתה מתפייטת: "יבואו תקופות שבהן תזדנב מאחוריך שיירה צייתנית (או שלא…), ותחפש בנרות את שעת הכושר ליהנות מכל העוויה יוצאת דופן ומכל נקודת זינוק קטנה. עכשיו זה הזמן".

 

מרגיע מאוד. מעודד במיוחד.

 

הן באו, אמא. דווקא בלי שיירה ובלי ציות. ככה סתם פתאום.

 

ולחשוב שכל זה קורה בגלל חסרונה של מצלמה דיגיטלית אחת פשוטה, זו אשר תחת כל בית רענן ובארונה של כל משפחה כבודה.

 

כבר מזמן הגעתי למסקנה כי אנו חיים את הרגעים בשביל השימור, התיעוד וההכנסה למדפי המוזיאון למדעי החיים. אנו מקפלים יפה מסמכי זיכרונות, בוזקים מלמעלה כדורי נפטלין ומאחסנים בזהירות. יבוא דור אשר לא יידע את נעורינו, ימינו ושנותינו, ידפדף באלבומי המזכרת, יישאב לעולם המרתק וילמד איך חיו אבותיו וכיצד היה נראה הוא בעצמו לפני מספר אביבים. מן פרופורציה חדשה ופרספקטיבה רחבה יותר.

 

האידיאל כה חשוב בעינינו וכל כך סוחף אותנו בהבזקיו, עד שאירוע זוטר כמו יום הולדת לאחות בת השמונה (‘פו’ נואש, בניסיון לכבות את הנרות שעל העוגה. מישהו זוכר?), או סתם פוזה של מישהו שנרדם בעמל יומו על הספה בפינת הישיבה, סביב הצרמוניה המתלהטת (תמחקו את התמונה הזו או ש… איזה בושות!), מאבד מהאפקט המקורי והייחודי שלו ומתעמעם ללא המצלמה, ההסרטה וחיוכי ה’צ’יז’ המאולצים.

 

לאט לאט אנו שוכחים ליהנות מהזוטות המבדחות, מהקוריוזים המגלגלים מצחוק ומשתעבדים באופן סופי ומוחלט לגברת מצלמה ולאדון סרט. מחקר אישי אחרון שנערך בתחום העלה, שרוב הסיטואציות מעלות הדמעות נגמרות בריצה בהולה לעבר מקום אחסון המצלמה האחרון, הדלקתה, כוונונה, ו… הלך הילד, חזר לעיסוקיו ותחנוניו (‘בוא, שמוליק, תעשה עוד פעם אחת את…) עולים בתוהו.

 

האינדיקציה לבדיקה עד כמה טבוע בנו ההרגל הנלוז הזה, מתבררת בשעת חסרונו של מכשיר צילום כלשהו, כמו אצלי בבית, למשל. אחד מהדברים המתמיהים ביותר את האנושות, החולקת את אותם שטחי מחיה עם משפחתי, הוא התנזרות מוחלטת מ’פלשים’ והבזקים, בשל חיסרון מהותי באמצעים דוקומנטריים.

 

"איך אתם מסוגלים לא להנציח את כל הרגעים המרטיטים, המרגשים והמפעימים? מי לוקח את האחריות לבכייה לדורות שאתם יוצרים?"

 

אז זהו. שאצלנו בבית אין, משום מה, רגעים מופלאים כאלו. הם אזלו מן השוק. איבדנו את חוש האבחנה הדק שיש לכל בן אנוש, אימתי יש צורך לקחת מצלמה לידיים ולהקליק שלל תמונות, בגלל נעדרותה הקריטית של המצלמה החיונית. אנו לא מפספסים אפיזודות בידיים, פשוט אין איש מאיתנו שם על לב. עגום.

 

כך התהלכתי בהרהוריי הנוגים, נעצב על העבר ומחשב דרכיי לעתיד. הלוך ושוב פסעתי ליד מיטת הילד, חסר מנוחה ורדוף אשמה קיומית, עד שלפתע נשמעה פעייה שנייה לאותו לילה. שוב נעצרו עיני משיטוטן חסר המנוח, והתמקדו בילדון המכורבל בשמיכותיו. ‘לו הייתה לי מצלמה’, עברה בי מחשבה בנוסח הדקות האחרונות, ‘הייתי יכול להתענג על התרחשות קטנה בשרשרת החיים, כראוי’. הייתי.

 

‘ואינך יכול?’ שאלתי את עצמי ברגע של התפכחות. ‘אינך יכול בפשטות להתבונן, לשאוף עמוק, להפנים ולהעלות חיוך? קיים את הרגע, נשום את השעה, חיֵה את החיים עכשיו. בזה הרגע. למען ההווה הטוב’.

 

מאז אני מנסה.

 

האמת? רק עתה הבנתי את אמי כמו שצריך!

     

    

(מתוך מגזין "משפחה")