סבתא בשלה דייסה

"יש אנשים", אומרת לי מיכל, "היודעים

לבשל דייסות סמיכות ודביקות. הם יודעים

לבחוש בקלחת, אוהו איך שהם יודעים! אבל

איזו קטי צריכה לבוא מהיער במרוצה לפני

שכולם יטבעו בתוך הקדרה שהם בישלו".

 

 

מיכל, האורחת שלי, יושבת לצדי על הספה, והשיחה נסובה על דברים שברומו של עולם, כמו מרככי כביסה וסבונים עם ובלי ריח.

 

לפעמים השיחות שלנו קרובות, ולפעמים הן סטריליות, עם ריח של חומרי ניקוי. אין בכך כל סתירה.

 

אחייניתי הצעירה יושבת על הרצפה המחופה בשמיכה ישנה, וקוראת לבתי בת השנתיים את הסיפור על קטי וקדרת הפלאים, אותה קדרה שכאשר לחשו לה: "קדרה, קדרה, חדלי חדול!" והיתה הקדרה חדלה באחת מלפעפע, אכלו ושבעו כל ילדי השכונה. אבל יום אחד הלכה קטי ליער, ואמה שפתה את הקדרה על האש ופקדה: "קדרה, קדרה, בשלי בשל!" ובעוד הקדרה מעלה אדים, שקעה האם בניקוי הבית ושכחה מהקדרה ומתכולתה גם יחד. רק כאשר גלשה הדייסה אל הרצפה ומלאה את המטבח בשכבה סמיכה, או אז נזכרה האם בקדרה המתבשלת וצעקה: "הפסיקי, קדרה מטופשת, השמעת? אני אומרת, ברגע זה!" אבל לא היה זה לחש הפלאים המתאים והקדרה המשיכה לגלוש וכמעט הטביעה בדייסה את כל העיירה השלווה…

 

"את יודעת" אומרת החברה שלי, "מה הסיפור הזה מזכיר לי?"

 

לשמע הטון המלגלג משהו, אני נדרכת. "מה הוא מזכיר לך?" אני אומרת ומשווה לקולי צליל של התעניינות, המנסה לחפות על הלהיטות המאוסה שלי. לעמוד ליד ביתו של השני ולשלוח מבעד לחלונות מבטים סקרניים, זאת לא יעלה על דעתנו, אבל להציץ לתוך נשמתו, בזאת איננו סובלים מעכבות.

 

שתי סבתות היו לה, לחברה שלי.

 

"עדיין ישנן" היא ממהרת לתקן את עצמה.

 

בכל אופן, במידה מסוימת הן היו ולא עוד. האחת, היתה הסבתא מהסיפורים. כל שבוע היתה מגיעה אליהם הביתה, וכל הבית היה מאיר וזורח. תוך שהיא כורעת תחת נטל קערות וסירים וצרורות, היו הם, הילדים, רצים לקראתה ומחבקים אותה בשמחה: "ובכן, סבתא, מה הבאת לנו היום?"

 

סבתא היתה פורצת בצחוק מאושר. לרגע הזה בודאי היא המתינה כל השבוע, כל השעות שהיתה עומדת במטבח על הרגליים ובוחשת וקוצצת ומאדה ודופקת ומתבלת – התפוגגו נוכח הרגע המופלא הזה.

 

"לאמא שלי", מפרשת מיכל את השמחה הגדולה, "לא היו זמן וכוחות לעמוד שעות במטבח ולהכין מעדני מלכים, ואלמלי מטעני המזון של סבתא, היינו מסתפקים באורז וחביתות או מרק מאבקה עם אטריות. כשסבתא היתה מגיעה, היתה אמא שלי מלכה ליום אחד. סבתא היתה מספרת לנו סיפורים, מאכילה אותנו כף אחר כף, שרה ורוקדת איתנו, לוקחת אותנו לגינה, נוסעת איתנו לקניות וממטירה עלינו מתנות.

 

לעומתה היתה הסבתא השנייה, אמה של אמי, טיפוס חיוור, שטוח. מעולם לא הביאה דבר, כמעט, כי כמו אמי, היו תבשליה פשוטים ותכליתיים מאוד. גם אפשרויותיה הכלכליות היו מוגבלות, ולכן מעולם לא היתה נדיבה כלפינו. לימי ההולדת שלנו היתה רוקמת איזו מפית בסגנון שאבד עליו הכלח, או מעניקה לנו איזה תכשיט שקיבלה בירושה, חפצים שמפני כבודה הייתי נוטלת בתודה, ואחר כך מצפינה עמוק במגרה, מצרה על המקום המיותר שהם תופסים שם.

 

אחת לחודש היתה מבקשת את רשותה של אמי לקחת איתה שניים או שלושה מן הילדים, בדרך קונה להם איזה ממתק פשוט או צעצוע זול, ומתעניינת בשלומם. היא התעניינה בנו בכנות – זאת לא אכחד – והיא היתה גם אישה חכמה ביותר, דבר שלא הערכנו אז די הצורך – אבל חסרה את הקסם וההילה של סבתי השנייה.

 

מסיפוריה של אמא הבנו, כי היא גידלה את ילדיה בתנאים כלכליים לא קלים, ואמי נאלצה לממן בעצמה את לימודיה. בתוך תוכי האשמתי אותה בנקודת הפתיחה הגרועה של אמי, שנישאה חסרת תעודה וללא כל בסיס כלכלי. האדם הטוב בתמונה היתה סבתי הראשונה, אם אבי. אלמלי עזרתה מכל בחינה שהיא, מי יודע איך היו הורי מסתדרים בראשית דרכם.

 

במחשבתי העדפתי כמובן את המודל של הסבתא הטובה הזו, המעניקה ומטיבה בלי לנהל פנקסים. זו שטרחה ומימנה עבורנו את חוגי הנגינה והציור, ומשהיתה אמי מציינת בקול את הערכתה, היתה סבתא מכריזה בחום: 'בשבילי הילדים הם מעל לכל!'

 

"את מתארת לעצמך כמה היינו כרוכים אחריה?" שאלה אותי מיכל והמשיכה, "היא, אמו של אבי, מעולם לא נזקקה לבקש רשות לבוא אלינו, ביתה היה ביתנו, ואמי לא חדלה להודות לה על כל אשר היא עושה עבורנו. גם אחרי לכתה היתה אמא משבחת אותה ואת תבשיליה ומתנותיה. אבא היה מקשיב בתשומת לב רבה, לפעמים מגיב באיזו מילה, ולפעמים, בלא שידענו למה, היה מתעטף בשתיקה ארוכה.

 

היה זה אך טבעי בשבילנו כשעברה סבתי לגור בביתנו, לאחר לכתו של סבא למנוחות.

 

סבתא, פשוטו כמשמעו, ניהלה את הבית. המטבח היה ממלכתה, אמא רק היתה עומדת שם כדי לעזור, לקלף גזרים או להפעיל את מטחנת הבשר, סבתא היתה מטפלת בכביסות, מנענעת על זרועותיה את התינוקות, ותופרת עבורי את השמלות הנפלאות ביותר בעולם. אמא מעולם לא הסתירה את הערכתה: 'סבתא בבית, ברכה בבית', היתה מצטטת. ואנחנו הילדים היינו שמחים ומתענגים על קנאתם של חברינו.

 

במקביל, באותה תקופה, תכפו תופעות הזקנה על סבתי השנייה. היא החלה לשכוח היכן הניחה חפצים, לעיתים שכחה את הדרך הביתה, ותמיד החליפה את שמותינו. פניה של אמי הפכו מעוננות יותר ויותר, ושתיקותיו של אבי התארכו.

 

אחר כך נאלצו להניח את סבתי, אם אמי, בבית אבות, ולאחר מכן נפרדו הורי. אבי עבר לגור עם אמו.

 

פתאום התחוורו לי דברים. אז כבר הייתי ילדה גדולה, שוב לא יכלה אמי לטייח דברים בעזרת מאמרי חז"ל. היה זה ברור, שסבתי הטובה, האוהבת, אותה שמש מאירה של חיינו, השתמשה בהענקה כדרך להשתלט על הבית. היא היתה משתלחת באמי, בשקט, בארסיות, לפעמים ישירות, לפעמים לאוזניו של אבי, דברים שכביכול מבוססים על מציאות קיימת: הן מי כמוה הכירה את הנעשה בבית. כך, לאט לאט, בשקט בשקט, פרקה לנו את הבית. היחידה שעצרה בעד הדברים היתה סבתי השנייה, זו המאופקת, הקדרונית, השתקנית.

 

"יש אנשים", אומרת לי מיכל, והכאב שבקולה מפנה את מקומו לציניות מרירה, "היודעים לבשל דייסות, דייסות סמיכות, רוחשות ודביקות. אבל למרבה הצער אינם יודעים איך לעצור אותן. הם יודעים לבחוש בקלחת, אוהו איך שהם יודעים! אבל איזו קטי צריכה לבוא מהיער במרוצה לפני שכולם יטבעו בתוך הקדרה שאלה בישלו.

 

כשדברים איימו לגלוש ולהטביע את כולנו, היתה סבתי השנייה, אם אמי, מגיעה אלינו הביתה, מבקשת לדבר עם אבי ביחידות ומשמיעה באוזניו כמה מילים של טעם. בדרך כלל, היו דברי התוכחה הנבונים שלה מאזנים את המצב, והסירה הוסיפה להתנווט לה איכשהו בשלווה מדומה. אחר כך גזל האלצהיימר את סבתי השנייה, ושוב לא היה מי שילחש באוזן את לחש הפלאים.

 

"את יודעת", היא אומרת, ושביב הכעס בעיניה נאבק בדמעות, "את סבתי הראשונה, זו השמש המאירה, כמעט איננה מסוגלת ללכת ולראות. אני עושה זאת מדי פעם, יושבת, מחייכת בעל כורחי, מקיימת את דין שמים והולכת לי.

 

ולפעמים, כשאני עייפה מהכל, מההצגות, מהאנשים, מהכאב, אני עולה על האוטובוס ונוסעת לבית האבות, אל הסבתא האחרת, שכבר לא מזהה אותי עוד, לשבת ולנוח בצל השתיקות השלוות".

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")