צדיק יסוד עולם – חלק ב

 

 

במאמר הקודם – צדיק יסוד עולם חלק א – ציינו את חשיבותה של האמונה בצדיקים. במאמר זה נמשיך לפרט עוד נקודות מהמעלה וחשיבות יסוד אמונת חכמים.

 

כתוב בזוהר הקדוש, שכל עבודה שעובדים את הבורא בלא יראה ואהבה, אינה עולה למעלה, ויראה ואהבה מקבלים אך ורק על ידי צדיקי הדור, כמובא בתורה יז:

 

כִּי יִרְאָה וְאַהֲבָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל, כִּי אִם עַל-יְדֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר, כִּי הַצַּדִּיק הַדּוֹר הוּא הַמְגַלֶּה הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֵצֶל אֶחָד אוֹר הַצַּדִּיק, וְאֵינוֹ זוֹכֶה לְהָבִין וְלִרְאוֹת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל; וְאַף שֶׁהוּא אֵצֶל הַצַּדִּיק, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעם וּלְהָבִין וְלִרְאוֹת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁעַל-יָדוֹ יוּכַל לָבוֹא לְתַכְלִית הַטּוֹב וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ גַּבֵּי עֶפְרוֹן, שֶׁמְּקוֹם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהוּא שַׁעַר גַּן-עֵדֶן, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְאוֹרוֹ גָדוֹל מְאד, אַף- עַל-פִּי-כֵן אֶצְלוֹ הָיָה מְקוֹם חשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, וְעַל כֵּן מְכָרוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה לְאַבְרָהָם, כַּמּוּבָא (זהַר חַיֵּי-שָׂרָה קכ"ח) וּכְמוֹ כֵן כְּשֶׁנֶּחֱשָׁךְ אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא מֵאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, מִכָּל שֶׁכֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַף-עַל-פִּי- כֵן אֶצְלוֹ אֵינוֹ מֵאִיר כְּלָל, אַדְּרַבָּא הוּא חשֶׁךְ אֶצְלוֹ-וְזֶה מֵחֲמַת עֲכִירַת הַמַּעֲשִׂים וּכְסִילוּת הַשֵּׂכֶל, שֶׁעַל-יְדֵי מַעֲשִׂים רָעִים נִתְחַשֵּׁךְ שִׂכְלוֹ בִּכְסִילוּת, דְּהַיְנוּ דֵּעוֹת נִפְסָדוֹת וְחָכְמוֹת נָכְרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה ד): "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לא יָדָעוּ", כִּי עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלָל בְּשִׂכְלָם לְהֵיטִיב, כִּי אִם לְהָרַע, וְעַל-יְדֵי כְּסִילוּת הַשֵּׂכֶל, עַל- יְדֵי-זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת וּלְהָבִין אוֹר הַצַּדִּיק.

 

נמצא, כי מי שאינו משתדל להתקרב אל הצדיקים, ואינו מתייגע לזכך את עצמו ממעשים רעים, אפילו כשמקורב באופן חיצוני לצדיק, אינו יכול לעבוד את השם ביראה ואהבה, ועבודתו אינה עולה למעלה ואינה עושה פירות, וכל שכן אם חולק על הצדיקים, שברור למעלה מכל ספק, שאין בעבודתו ממש.

 

 

ובאמת בפנימיות, האמונה בצדיקים היא המביאה את האדם להכרה ואמונה חושית במלכו של עולם, משום שהצדיק הוא ההוכחה הברורה ביותר לכך שיש מלך. כי הצדיק בתפילתו גוזר – והקדוש-ברוך-הוא מקיים, וכן הקדוש-ברוך-הוא גוזר – והצדיק מבטל. וכל מה שהצדיק רוצה, הקדוש-ברוך-הוא עושה לו, כמו שכתוב: "צדיק מושל יראת אלוקים", ודרשו חז"ל: מי מושל בי? צדיק מושל בי. וכן כתוב: "רצון יראיו יעשה". ממילא כל מי שרואה את הצדיק פועל בתפילתו, כבר אינו יכול לכפור בבורא.

 

וזה מה שכתוב בתורה סב:

 

וּכְשֶׁהַצַּדִּיק מְבַטֵּל בִּתְפִלָּתוֹ אֵיזֶה חִיּוּב שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת, אֲזַי נִתְיַדֵּעַ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם, שֶׁיֵּשׁ אֱלקַי נִמְצָא, שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת הַצַּדִּיק, וּמְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע. וְכָל זֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים ס"ח): ‘עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים’, וּשְׁאָר נִפְלָאוֹת:

 

וְזֶה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָא, דָּא תִּקְרֻבְתָּא דְּמַלְכָּא לְמַלְכָּא. וַיּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדוֹנִי, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל אֵלּוּ הָרְחוֹקִים: יְדַבֵּר נָא עַבְדְּךָ דָּבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי – וְלא יִשָּׁמַע עוֹד אֶמְצָעִי – וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, עַל הֶעָבָר. כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה, פַּרְעה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת כִּי אַתָּה אֵינְךָ יָדוּעַ לִבְנֵי אָדָם אֶלָּא מֵהַגָּלוּי, וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינְךָ יָדוּעַ אֶלָּא מֵהַגָּלוּי, לְפִיכָךְ טָעוּ כָּל אֶחָד לְפִי טָעוּתוֹ אֲבָל כְּשֶׁאַתָּה מְבַטֵּל רְצוֹנְךָ בִּשְׁבִיל רְצוֹן הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מעֵד קָטָן ט"ז:): ‘הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא גּוֹזֵר וְצַדִּיק מְבַטֵּל’ אֲזַי יֵדְעוּ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם, כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת מְחַיְּבִים אֵיזֶה גְּזֵרָה, וְצַדִּיק מְבַטֵּל, אֲזַי יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלקַי נִמְצָא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן הַצַּדִּיק. מַה פַּרְעה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם פַּרְעה הַיְנוּ מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת הַגְּלוּיִים לְכָל גְּזֵרָתָם אף אַתָּה גּוֹזֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם, כִּי הַצַּדִּיק מְבַטֵּל:

 

לכן, עיקר האמונה בהשם תלויה בהתקרבות לצדיקים, שהם כלולים בהשם בשלמות, ומי שרואה צדיק רואה למעשה את השם, כי הצדיק כולו התגלות אלוקות, ולכן כשרואים את הצדיק רואים אלוקות, ובפרט בעניין התפילה, שהצדיק מתפלל – ורואים מיד ניסים ונפלאות, וכמו שמפורסמים מעשים בלי סוף, על צדיקים "בעלי שם", שהמונים נהרו לביתם, כדי שהצדיק יתפלל עליהם ותהיה להם רפואה שלמה בודאי.

 

זו עוד סיבה מדוע האמונה בצדיק מעוררת כזו התנגדות אצל כל מי שיש בו כפירה, משום שהוא מרגיש היטב, שאם הוא לא יכפור בצדיק הוא יהיה חייב להאמין בהשם, לכן הוא חייב לסלק את הדבר הזה מדעתו, והוא מתחזק בליצנות ביתר שאת וביתר עוז. זה דבר מצוי מאוד בעולם, שאנשים אומרים: מה?! להאמין בצדיק?! בבן אדם?! אם כבר להאמין, תאמין בהשם! למה צריך בן אדם? וכשמדברים איתם על מעלת ההתקרבות לצדיקים וההליכה בדרך עצתם, וכמה חשוב לבוא ולבקש מהם שיתפללו בעדו, ויברכו אותו וכו’, הם אומרים: אני חסיד של השם. אני מסתדר ישירות עם השם. מה אני צריך את צדיק הזה, ואת צדיק הזה, יש את השם…!

 

אבל באמת כל דבריהם הבל, כי הבורא בעצמו מנהיג את עולמו על ידי הצדיקים, המושלים בתפילתם בעליונים ובתחתונים, כמו שכותב רבינו הקדוש, בליקוטי מוהר"ן (תנינא, תורה א’), שכל העולמות כולם מקבלים כוחם מהבעל תפילה, כמובא: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מִדְרָשׁ רַבָּה, בְּרֵאשִׁית, פָּרָשָׁה י): ‘אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב, שֶׁאֵין לוֹ כּוֹכָב וּמַזָּל, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל’. וְכָל כּוֹכָב וּמַזָּל מְקַבֵּל כּחַ מִכּוֹכָבִים שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְהָעֶלְיוֹן-מֵהָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁמְּקַבְּלִים כּחַ מֵהַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בְּתִקּוּנֵי זהַר, תִּקּוּן מ"ד, ע"ט:): ‘כָּל כּוֹכְבַיָּא לָוִין דָּא מִן דָּא, סִהֲרָא לָוֵי מִן שִׁמְשָׁא’ וְכוּ’, "כִּי גָּבהַּ מֵעַל גָּבהַּ" וְכוּ’ (קהֶלֶת ה’), וְהֵם כֻּלָּם בְּחִינַת לוֹוִים זֶה מִזֶּה וְזֶה מִזֶּה, עַד שֶׁמְּקַבְּלִים וְלוֹוִין מֵהַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים, וְהַשָּׂרִים מְקַבְּלִים מֵהָעֶלְיוֹנִים מֵהֶם, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ, עַד שֶׁכֻּלָּם מְקַבְּלִים מִשּׁרֶשׁ הַכּל, שֶׁהוּא דְּבַר ה’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ג): "בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" וְעַל-כֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לִתְפִלָּה, אֵין צְרִיכִין לִרְפוּאַת הָעֲשָׂבִים, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת דְּבַר ה’, שֶׁהוּא שׁרֶשׁ הַכּל! ע"כ.

 

נמצא, שהצדיק, שהוא הבעל תפילה, הוא למעשה שורש כל ההשפעות וממנו מקבלים כולם.

 

למעשה, מי שכופר בצדיקים וטוען שהוא מאמין בהשם, הרי שאינו דובר אמת, כי הוא באמת כופר בהשם, כמו שרבינו הקדוש כותב על הפסוק: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תְּהִלִּים עג-ט).

 

"כִּי עַכְשָׁו נִתְפַּשֵּׁט הָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁהֻתְּרָה הָרְצוּעָה לְדַבֵּר סָרָה עַל כָּל הַצַּדִּיקִים וְעַל כָּל יִרְאֵי ה’, וְהוּא כְּמוֹ מִי שֶׁפּוֹשֵׁט לְשׁוֹנוֹ נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הָעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת זֶה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הוּא נֶגֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, אַךְ שֶׁהֵם בּוֹשִׁים לְדַבֵּר בְּפִיהֶם עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן הֵם מְהַפְּכִין אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם לְדַבֵּר עַל הָעוֹלָם. וְזֶהוּ "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם", שֶׁבֶּאֱמֶת מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בְּפִיהֶם הוּא בֶּאֱמֶת לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם, כִּי עִקַּר דִּבְרֵיהֶם נֶגֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אַךְ "לְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ", שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁבּוֹשִׁים לְדַבֵּר בְּפִיהֶם נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל-כֵּן לְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ שֶׁפּוֹשְׁטִין לְשׁוֹנָם נֶגֶד הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, אֲבָל בֶּאֱמֶת "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם" כַּנַּ"ל" (שיחות הר"ן לח). 

 

 

ובאמת, זהו רצונו יתברך, שיהיו צדיקים בעולם, ובני אדם יתקרבו אל הבורא דווקא דרכם, וכל עניינו של הקב"ה בבריאת העולם, היה אך ורק משום שצפה שיהיו צדיקים כאלו, המושלים בתפילתם, ומהתענוג שהיה לו מכך, שצפה שיהיו אלו הצדיקים, הוא ברא את כל העולמות, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם" (קהלת), ואמרו חז"ל: לא נברא העולם אלא בשביל "זה", דהיינו הצדיק שירא את השם באמת, ובפרט הצדיקים האמיתיים יחידי הדורות, שאי אפשר בשום פנים ואופן להתקרב אל השם בלעדיהם, כמו שמובא בליקוטי הלכות (חו"מ הלכות הפקר ונכסי הגר, הלכה ג): "שמעתי מרבינו ז"ל לעניין התקרבות ישראל להשם יתברך, שקודם שיש צדיק אמיתי בעולם, אזי כל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך יכול להתקרב. אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמיתי, מנהיג ישראל אמיתי אזי אי אפשר לשום אדם להתקרב להשם יתברך כי אם על ידו דייקא". עד כאן לשון רבי נתן.

 

הקדוש-ברוך-הוא בודאי נאמן לדרך שבה עבר אורו ודעתו יתברך, שהיא דרך הצדיקים המגלים אמונתו בעולם. לכן, הוא לא ייתן שמישהו יעקוף את שליחיו הנאמנים, ואי אפשר בשום פנים ואופן להתחבר אליו יתברך, אלא אך ורק אם מתחברים ל"צינור", שדרכו השתלשלה התגלות אלוקותו ואמונתו ואורו יתברך, כלומר אותם הצדיקים שהם נאמנים לקודמים להם, והם הצינור הנקי והזך שדרכו עובר אורו יתברך ומתגלה בעולם, ורק מי שמתחבר אליהם ומתבטל לדעתם, אזי הוא נעשה עוד חוליה בשרשרת הנאמנה, והשם בוחר בו להמשיך דרכו את אורו, למי שמתחבר אליו, וכן הלאה.

 

כשרבינו אמר "צדיק", כוונתו לכל צדיק אמיתי ממשה רבינו ועד ביאת משיח, כולל כל הצדיקים, שאי אפשר להתקרב להשם יתברך מבלי להיות מקושר ומבוטל לכולם, ובעיקר צריך להיות הביטול לצדיקים יחידי הדורות, ממשיכי דרך התורה וקיום התורה בעולם.

 

 

ועתה, אחרי שלמדנו שכל תיקון העולם ושלמות האמונה, האהבה והיראה, והענווה וכו’, תלויים בקרבת הצדיקים, לכן מובן שעל עניין זה מתגבר היצר הרע יותר מכל דבר אחר, והוא מכניס באדם התנגדות גדולה ואינו מניח לו להתבטל לצדיק בשלמות. הוא נלחם בכל מי שרוצה להתקרב לצדיק, הרבה יותר ממה שנלחם במי שמאמין בבורא ומקיים את מצוותיו, בלא אמונה בצדיק, כי מה אכפת לו שיאמינו בבורא, שהרי בלי הצדיק לא תהיה זו לעולם אמונה שלמה ואמיתית, ולא תהיה זו אמונה שתביא לתכלית הבריאה, לכן רוב התגברותו של היצר הרע על האדם היא בנקודה זו, של אמונה בצדיק.

          

לכן כל דורש אמת, לא יניח עצמו שירמו אותו, ויתבונן היטב אל תוך ליבו ויחפש ויפשפש בפינות נפשו, ויסלק את כל הגאווה והרצון לכבוד שיש בו, ויסתכל אך ורק על האמת לאמיתה, ויבקש ויתחנן לפני הבורא שיאיר את עיניו אל האמת, ויזכה אותו להתקרב לצדיקים האמיתיים, וללכת בדרך עצתם ולהתבטל אליהם בביטול גמור, וכך בודאי יזכה לרפואת וגאולת נפשו, ולהיות מהזוכים לחיי העולם הבא. וכמובן – כבר בעולם הזה מובטח לו לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו. אמן סלה.