שמחה שאין לה סוף, מהי?

שמחת עולם על ראשם

רב או פקיד מודיעין

שמעו מעשה שהיה. יהודי אחד נתקל בבעיה הלכתית סבוכה ודחופה. והתקשר לרב חשוב ומורה הוראה מן הקהילה שלו. הרב הבין את חומרת העניין ואמר ליהודי שהוא יחזור אליו תכף ומיד. הרב עשה כמה טלפונים וחזר אל השואל והפנה אותו לגורמים המתאימים. היהודי פעל על פי הדרכת הרב ובאמת הכול הסתדר לו על הצד הטוב ביותר.

זה סיפור די שגרתי שכאן הוא בדרך כלל נגמר. אבל היהודי הזה עשה עוד צעד קטן. לאחר שהדברים הסתדרו הוא התקשר לרב וסיפר לו שברוך ה’ הכול הסתדר. הרב שמח מאוד ואמר ליהודי:

“כל הכבוד שלך שהתקשרת לבשר לי. אתה לא יודע כמה אנשים מתקשרים אלי בשעות לא שעות עם בעיות כאלה ואחרות, ואני כואב את כאבם ומשתדל לעזור להם בכל כוחי, ואם הדברים לא מסתדרים, הם מתקשרים שוב ושוב; אבל רק יחידים טורחים להתקשר ולספר לי על סוף טוב. הם לא מבינים שאני לא פקיד מודיעין שמעביר מידע ולא אכפת לו באמת מה יעשה השואל, אלא אני בן אדם ויש לי לב ואני באמת דואג לשלומם ולהצלחתם, הם לא יודעים שהייתי כל כך שמח לשמוע שיהודי הסתדר. יישר כוח שהתקשרת לבשר לי. שימחת אותי.”

שמחה של יהודי

גדולי ישראל לא הצטיינו רק בידע תורני עמוק, ולא רק באמונה חזקה ואדירה, ולא רק במידות טובות ובחסדים. גדולי ישראל, וכמובן כל אחד ואחד מאיתנו שרוצים ללכת בעקבותיהם – הם באמת דאגו לכל יהודי ובאמת שמחו בהצלחה של כל יהודי. הם פעלו ישועות עבור עם ישראל רק בגלל שכל ישועה של כל יהודי הייתה עבורם הישועה האישית שלהם.

אנחנו נמצאים בחודש אדר שבו מרבים בשמחה. מה זו שמחה? ובמה צריכים לשמוח?

מחדש לנו בעל ה”תפארת שלמה”, ר’ שלמה מרדומסק מאדמור”י וצדיקי פולין, שהשמחה שאדם שמח בהצלחת עצמו ובישועת עצמו ובטובת עצמו – זו שמחה מגונה! ובלשונו: “אם האדם אינו משגיח ומתפלל רק על עצמו ושמח הוא רק בטובת עצמו הנה זה מגונה מאוד”.

אז מה היא שלימות השמחה? מה היא שמחה משובחת? נביא את הדברים בלשונו קדשו של התפארת שלמה: “דהנה כן הוא העיקר מה שמתפלל האדם על חבירו ושש ושמח בישועתו… הנה הוא באמת מידה טובה באדם שראוי להללו בתורה הקדושה”.

לב שמח

אנו קוראים בפרשת השבוע על בגדי הכהן הגדול ועל האבנים הטובות שעל לבו של אהרן ואומרים חז”ל שזכה לכך בזכות “וראך ושמח בלבו” – שזכה לשמוח בלבו בשמחה אמתית על כך שאחיו הקטן ממנו זכה לגדולה.

אהרן היה המנהיג בפועל במשך שנים ארוכות של סבל ועבדות ונשא את עול בני ישראל על כתפיו בשנים הקשות ביותר. ורגע לפני הגאולה מגיע אחיו הקטן משום מקום ומקבל את כל הגדולה והכבוד. ובורא עולם בוחן לבות וכליות מעיד על אהרן הכהן שהוא היה נקי מקנאה ושמח באמת במעלתו של אחיו. זו גדולה בלתי נתפסת!

וזאת שמחה של אמת, שמחה נקייה שבזכותה זכה אהרן הכהן לחושן הנוצץ על לבו.

ויש לנו גם דוגמה לכך מדוד המלך ע”ה שאומר: “נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו”. הוא לא שמח שיש לו שפע בעצמו, אלא בזה שיש שפע והצלחה ליהודי אחר!

שמחה שאין לה סוף

לכן העצה הראשונה לשמחה היוצאת מהדברים היא: לשמוח בשמחת חברינו. ברוך ה’ יש שמחות רבות לעם ישראל. צריכים לתת את הדעת ולהרגיש שמחה וסיפוק בכל שמחה והצלחה וישועה של כל יהודי.

אבל המעלה הגדולה האמת היא לשמוח בהצלחה הרוחנית של החבר, כמו שאומר רבי נחמן באחת השיחות המופלאות והמדהימות ביותר: “כשאוחזין בזה שהוא מרוצה וחפץ ומשתוקק מאוד שחברו יהיה איש כשר וצדיק אף על פי שהוא לא יהיה חס ושלום זהו מעלה גדולה מאוד”.

אתה רואה יהודי אחר שמצליח להתפלל בכוונה, ללמוד בהתמדה, לגדל ילדים מוצלחים וכדומה – ואתה שמח בשבילו באמת, אתה לא יודע איזו שמחה נפלאה זו! זו העצה לשמחה האמתית והפנימית והרצויה לפני המקום. והיא שמחה שאין לה סוף כי אין סוף לדברים טובים ולשמחות ולהצלחות בעם ישראל ותמיד יהיו לך עוד ועוד סיבות לשמוח.

עצה בשביל עצה

אבל ישנה עצה נוספת ועמוקה יותר שבזכותה ניתן לזכות לשמוח באמת בשמחת הזולת. שהרי לשמוח באמת בשביל הזולת – זה לא דבר של מה בכך. איך ניתן לזכות לזה בעצמו?

נשים לב שוב לדבריו של ה”תפארת שלמה”: “העיקר מה שמתפלל האדם על חבירו ושש ושמח בישועתו“. המעיין בדבריו במקור רואה שהוא מדבר על השמחה, אז מה פתאום הוא מכניס כאן את עניין התפילה?

אלא מובן מדבריו שהדרך להגיע לשמחה אמתית בטובת חברו היא רק על ידי שמתפלל על עם ישראל. כי מי שממש אכפת לו והוא מרגיש ערב ואחראי על חברו, והוא לוקח את זה כמחויבות אישית ממש – אז גם השמחה של חברו היא בשבילו שמחה אישית ממש.

התפארת שלמה גם מדגיש שלא מדובר בתפילות אקראיות פה ושם אלא באדם שמרגיש מחויב בדבר ורואה במניעת התפילה על הכלל – עוון גדול, ולכן הוא רואה לקבוע לעצמו תפילה קבועה על הצלחת כלל ישראל. רק אדם כזה שמייחל ומצפה ומתפלל על עם ישראל – רק הוא יכול באמת לשמוח בהצלחת הזולת!

השורש של השמחה

נמצאנו למדים שהתפילה עבור עם ישראל – היא לא רק חיוב גמור, והיא לא רק העצה הטובה ביותר להצלחה האישית שלנו בעבודת ה’, והיא לא רק הנחת הגדולה ביותר לקדוש ברוך הוא – כמו שכבר כתבנו באריכות במאמרים רבים – אלא היא העצה הטובה ביותר לשמחה אמתית.

חכמינו אומרים שכאשר שמי שפורש מהציבור כאשר הם שרויים בצער ואינו מתפלל עמהם בצרתם – שני מלאכי השרת המלווים אותו טופחים על ראשו ואומרים לו: “פלוני שלא הצטער בצער הציבור, לא יראה בנחמת ציבור”. זו כמובן קללה נוראה ומפחידה, אבל על פי מה שכתבנו כאן היא גם תוצאה טבעית ומתבקשת, כי אם אתה לא מרגיש מחויבות כלפי הציבור והצרה שלהם לא נוגעת אליך, זה ברור שלא תרגיש גם שמחה בישועת הציבור כי גם השמחה לא נוגעת אליך.

אורה ושמחה

על פי זה מסביר התפארת שלמה את הפסוק המובא בנבואות הנחמה העתידיות: “ופדויי ה’ ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם”. מה זו “שמחת עולם”? אומר האדמו”ר: “שהשמחה של כל העולם כשאחרים בטובה – הוא על ראשם”.

כל שמחה בעולם הזה היא מוגבלת. רק השמחה שלעתיד לבוא היא שמחה נצחית ואינסופית. ומדוע? כי בעולם הזה אדם שמח בשמחה של עצמו. זו רק שמחה של אדם אחד וגם היא לא קבועה. אבל מי שזוכה כבר בעולם הזה לשמוח בשמחה של כל בני ישראל, הוא שמח בכל רגע בשמחה של כל העולם ביחד! זו כבר שמחה אדירה ובלתי מוגבלת שמתחדשת בכל רגע ורגע מחדש.

האור של פורים זה אור השמחה. לא שמחה רגעית ולא שמחה של הוללות ואפילו לא שמחה רוחנית פרטית. זו שמחה של כלל ישראל: “ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר”. מי שזוכה להרבות בתפילה על עם ישראל ולחוש בערבות הגדולה המוטלת עלינו ובפרט בימי אלה ומקבל על עצמו בקבלה ובמחויבות להתפלל על עם ישראל – הוא זה שזוכה להגיע לפורים עם שמחה גדולה ועצומה, שמחת עולם על ראשו!