סימפלי צפת – פשוט נגנים מצפת

 

 

ההופעה מתחילה. על הבמה שלושה חסידי ברסלב, שלושתם עטורים בפאות ובזקנים ארוכים. שניים מהם לבושים בווסטים חסידיים, ורצועות שחורות של ‘שלייקעס’ מתוחות על חולצתו של השלישי. אחד מהם, בעל חזות תימנית, יושב על הבמה, מרוכז כולו בגיטרת הפלמנקו שבידיו, פורט באצבעותיו במיומנות על מיתריה. השני, עומד מעט בצד ופניו ספק מחויכות ספק מתייסרות, אוחז בכינור ומנגן. השלישי מחזיק גיטרה אקוסטית, פורט עליה במקצב ידוע מראש.

 

תחילה הם נותנים לעצמם ולקהל להיכנס לניגון החסידי העדין אותו הם מתחילים לנגן בשקט. ברגעים אלו תפקידה של גיטרת הפלמנקו הוא מכריע, אך גם הכינור והגיטרה מצטרפים לנעימה. ר’ יהונתן ליפשיץ, האוחז בכינור, פותח במימרא מהבעל-שם-טוב הקדוש: "הבעל-שם-טוב היה אומר שהאדם נמצא היכן שנמצאות המחשבות שלו. איפה שהמחשבות שלכם נמצאות, שם אתם נמצאים. תחשבו על קברו של האר"י, על המקווה בו היה טובל, על הרי מירון שנשקפים ממול ועל הרוח שמגיעה מהם ונושאת את המוסיקה יחד איתה. תחשבו על כל אלו ותהיו עמנו בצפת".

 

צלילו של הכינור מתחזק והולך, וגם הגיטרה האקוסטית נכנסת בשלב זה לפעולה, ולאט לאט לקצב. הקהל מסביב מנסה להתחבר לזרם המחשבה, ומתחיל לזמזם איתם את הנעימה החסידית, שקודם הייתה שקטה אך הקצב פורץ מתוכה ומכניס בקהל שמחה פנימית שלא מאפשרת להם לשבת, או לעמוד, אלא להתנועע מתוכם יחד עם הרוח שמביאה את המוסיקה.

 

העומדים על הבמה הם חברי להקת ‘סימפלי צפת’ – צפת הפשוטה, או צפת, בפשטות – ר’ יהונתן ליפשיץ, ר’ אליהו רייטר ור’ יהונתן צארום, שלושתם בעלי תשובה, כיום חסידי ברסלב, המתגוררים בצפת ומשתייכים לקהילתו של הרה"צ רבי אלעזר קעניג שליט"א.

 

ההופעה הזו לא תסתיים כפי שהיא התחילה, לאורך כל ההופעה, מספרים חברי הלהקה סיפורי מעשיות מרבי נחמן מברסלב, ושוזרים אותם בין השירים. אין סדר לשירים אותה שרה הלהקה בהופעותיה, אך הכלל הוא שהשיר האחרון יהיה תמיד ניגון חסידי ‘מקפיץ’ שאי אפשר לעמוד בפניו. "אחרי השיר האחרון אנשים חייבים לצאת עם לב הומה, זה חייב להיגמר ככה", אומר ליפשיץ, מנהיג הלהקה.

 

הדרכים העקלקלות בהן עברו השלושה עד שהגיעו ללהקה אותה הקימו, ארוכות מאוד, ודרכו של כל אחד מהם שונה משל רעהו. אך כולם מסכימים ביניהם שסיפורו של ליפשיץ הוא המרתק מכולם.

 

 

יהונתן ליפשיץ נולד ברובע קווינס שבניו יורק, להורים שהיו רחוקים מכל מה שקשור ליהדות. "בהיותי ילד, לא ידעתי מה ההבדל בין פסח לראש השנה, והמשותף ביניהם עבורי היה שכל המשפחה מגיעה לסעודה, מלבד דברים סמליים כעין זה, לא היה לנו כמעט שום דבר עם הדת. ההורים שלי גרו בבית פרטי, אבל מאחור היה בניין גבוה, בן עשר קומות. יום אחד, כשהייתי בן שש, שיחקתי בגינת הבית של הוריי, ושמעתי כאילו ממקום קרוב, אבל בו בזמן גם רחוק, מוזיקה מיוחדת שמשכה אותי. האזנתי לה עוד קצת ויצאתי לחפש מהיכן מגיעים הצלילים הקסומים. הגעתי מסביב לבניין הגבוה וראיתי אדם יושב על הקרקע ומנגן בכינור. אנשים הסתכלו עליו, וגם העוברים ושבים העיפו לעברו מבט וזרקו לו מדי פעם מטבע. אבל אף אחד לא באמת התעניין בו, משום מה. אך אותי, המוסיקה שלו כמעט הפנטה. עמדתי שם הרבה זמן ורק הקשבתי לו.

 

כשחזרתי בערב הביתה, אמרתי להוריי שאני רוצה שייקנו לי כינור. אני רוצה כינור, אני רוצה כינור, אני רוצה כינור… כך גם ביום למחרת, וביום שאחרי. בתחילה הם חשבו שזו סתם קפריזה, אך כשראו שאני ממשיך לבקש שוב ושוב החליטו שכנראה אני באמת רוצה, קנו לי כינור ושלחו אותי ללמוד לנגן עליו".

 

בגיל שבע החל יהונתן ליפשיץ ללמוד לנגן על כינור, ובגיל 23 סיים את לימודיו, לאחר שכבר היה ברשותו תואר במוסיקה. ליפשיץ, שלמד בעיקר לנגן מוסיקה קלאסית, השתתף בקונצרטים שונים לאורך תקופה. ואז, יום אחד, החליט שהוא רוצה להתחיל לשמור שבת. העניין היה מעט מסובך בעבורו, מפני שמשמעות ההחלטה לשמור שבת הייתה לחדול מלהופיע בקונצרטים. שכן, אם הוא לא יכול להשתתף בקונצרטים המתקיימים ביום שישי ובשבת, לא יזמינו אותו להשתתף בקונצרטים במהלך השבוע.

 

 

"זה היה באופן די סתמי, אני חייב לומר. עברתי באיזה בית כנסת, התחלתי ללמוד מעט ולהכיר יותר את היהדות. באותה תקופה הכרתי גם את אשתי, והתחלנו לשמור מצוות. התחתנו, ועם מקור הפרנסה שהיה לי, המוסיקה, כבר לא היה לי מה לעשות. גם בנפשי התחולל באותו זמן שינוי, כי הבנתי שאותה המוסיקה שאני מנגן, פסגת התרבות של הגויים, כמו באך, מוצארט ובטהובן, זו אותה מוסיקה שלצליליה הגיעו הרכבות למחנות ההשמדה, והיהודים שהיו בהן הוצאו למשרפות. לא יכולתי ליהנות מהמוסיקה הזו, בוודאי שלא להתפרנס ממנה. החלטתי שאני מוכר את הכינור שברשותי, אותו כינור שההורים שלי קנו לי במיטב כספם בהיותי ילד בן שש. 15 אלף דולר, זה המחיר שקיבלתי עבורו. זה זול יחסית, מה אני אגיד לך, היום הכינורות שמנגנים בהם בתזמורות הגדולות יכולים להגיע למאות אלפי דולרים. צריך לקחת משכנתא כדי לקנות כינור. אבל הכינור שלי כנראה לא היה כל כך נחשב, וזה הסכום שקיבלתי עבורו. הכינור הלך, הכסף גם הוא הלך ואני הפסקתי לגמרי לנגן. לא חשבתי פעמיים והייתי שמח שעזבתי את כל זה מאחוריי.

 

"התוכנית שלי ושל רעייתי הייתה לעלות ארצה ולהקים בית יהודי של שמירת תורה ומצוות. עוד לא ידעתי בדיוק למי אשתייך ואיפה אגור. וכך, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הגעתי ארצה, יחד עם אשתי ושלושת בנותיי. הייתי עם כיפה סרוגה שחורה לראשי, והיה אפשר להציב אותי קצת ימינה מן המודרניים. מין אמריקני עם זקן קצר ובלי פאות. נחתנו בארץ, ומיד קיבלנו הלם מהמצב הרוחני בארץ. זה היה קצת רחוק ממה שדמיינתי על המדינה הציונית שאליה רציתי לעלות. הרגשתי שמכרו לי חתול בשק, שהייתי פראייר.

 

"בתחילה שיכנו אותנו במבשרת ציון, ולאחר מכן עברנו לטלז-סטון הסמוכה. לא עבר זמן רב, ובאותה שנה החלטתי שאני לא מעוניין להיות מעורב בעניינים של הציונים. התחלתי להתוודע מעט לברסלב, וכדי לצאת קצת מ’מדינת ישראל’, החלטתי שאסע בראש השנה לאומן. עד אז לא היה לי שום דבר עם ברסלב, אבל כשהגעתי ארצה המשכתי לחפש את האמת, ראיתי שמדינת ישראל זה לא סוף הדרך, או אולי אפילו לא תחילת הדרך. מאותה שנה, אין שנה שלא הגעתי לאומן בראש השנה. למעשה, אני יכול לומר שמעולם לא הייתי במדינת ישראל בראש השנה. במדינת ישראל, לא בארץ ישראל, כי הציון של רבינו יש בו בחינת ארץ ישראל".

 

 

אחרי שחזר מאומן, החליט שהוא חייב להכיר את ברסלב יותר לעומק, ובסופו של דבר הגיע לצפת, לקהילתו של הרב קעניג. "אחרי 17 שנים שבהן לא התעסקתי בכלל במוסיקה, פתאום נכנסו בי זמירות השבת, הניגונים המרגשים של ברסלב. זה פתח לי את הלב, ואז אמרתי לעצמי, את כל השירים האלו שאתה שר כעת עם הילדים שלך בשבת, אתה יכול לנגן על כינור, אפילו בלי תווים, רק לנגן ולהרגיש את הניגונים דרך הכינור. אבל כינור בצפת לא היה לי – אתה יודע מהם ראשי תיבות צפת? צריך פרנסה תמיד – ואני עם שמונה ילדים, בקושי מתפרנס, לא חשבתי שאמצא בישראל כינור במחיר טוב. אבל אז עלתה במוחי מחשבה: ראש השנה באומן. הרי התושבים שם כולם מקיימים שווקים גדולים לקראת בוא היהודים, הם מוכרים שם אקורדיונים, כלי נשיפה בכל מכל כל, אולי אמצא שם גם כינור במחיר ‘מציאה’.

 

"זה היה לפני 12 שנה, הפעם הראשונה שהייתי באומן לאחר אותה החלטה, לא היה בראש השנה, אז מתקיימים השווקים למיניהם, אלא אחרי חג הפסח. כשאין במקום כמעט אנשים. לא היה בלגאן, הגענו לשם קבוצה קטנה, יחד עם הרב קעניג. שבוע שלם היינו שם, הכל שקט מסביב, אין שווקים, אין כלום, רק תפילה ולימוד. כל השבוע אני מחכה לראות, אולי הגויים ייצאו לקראתנו למכור לנו דבר-מה, אבל שום דבר. לא גויים ולא כינור. אמרתי לעצמי, אם ככה הקב"ה רוצה, אז לא יהיה לי כינור בינתיים.

 

"במוצאי שבת קיימנו את סעודת ‘מלווה מלכה’ עד שעה מאוחרת בלילה, בניגונים קדושים. באמצע ‘מלווה מלכה’ התחילו בליבי געגועים ממש לכינור, רציתי בכל מאודי להשיג כינור כדי לנגן בו ולהשקיט את געגועיי למוסיקה. היה כבר חצות לילה, ואני הלכתי אצל הציון של רבינו זיע"א כדי להתבודד. אני לא זוכר שהתבודדתי פעם בחיי על דבר כזה, אבל שם הרגשתי שזה מה שאני חייב לעשות. אמרתי לריבונו של עולם, 17 מחיי הקדשתי כדי ללמוד לנגן על כינור. אבא שלי שילם עבורי 50 דולר לשבוע כדי שאוכל ללמוד כמו שצריך, וכמו שהילדים שלי לומדים כיום גמרא שמונה שעות ביום, אני למדתי לנגן בכינור שמונה שעות ביום. ומה יצא לי מזה? בשביל מה עשיתי את זה? איזו תועלת יש לי מה-17 שנים הללו שבזבזתי?"

 

עיניו של ר’ יהונתן נעשות לחות כשהוא נזכר באותו לילה, ובלהט הדיבור הוא מזיל דמעות. "זה הרי גיהינום שאדם מסתכל על החיים שלו ורואה שאין תועלת במה שהוא עושה. כך שעה ארוכה התבודדתי ושוחחתי עם הקב"ה כשאני מבכה בפניו את כאבי. בשעה אחת בלילה יצאתי מהציון. הרחוב היה ריק, אף אחד לא היה ברחוב בשעה מאוחרת שכזו, חוץ מרוסי אחד שעמד ממש בסמוך לציון עם כינור אחד למכירה. ראיתי והתחלתי לצחוק. זה היה מוזר ביותר. אחת בלילה, אף אחד לא נמצא ברחוב, והוא עומד ומוכר כינור. אני אגיד לך, זו הייתה שעת רחמים, ואני, במקום לבקשת את ביאת המשיח, ביקשתי כינור, וקיבלתי. אני מספר את הסיפור הזה לאנשים בהופעות שלנו, ואומר להם בשפתם שלהם, תדברו עם ה’, הוא מקשיב לנו, הוא שומע. לפעמים אנחנו לא מקבלים את התשובות שאנחנו רוצים, אבל תמיד מקבלים את התשובות. על הכינור הזה שילמתי… 15 דולר, לא 15 אלף דולר, ומאז אותו ערב חזרתי לנגן בכינור".

 

 

מכאן, הדרך להקמת הלהקה הייתה די קצרה. זמן קצר לאחר מכן הכיר ליפשיץ את ר’ אליהו רייטר, שבניגוד לצארום ולליפשיץ לא היה מוסיקאי כל חייו. הוא הגיע לצפת כדי ללמוד תורה. "הייתי מהחבר’ה של קרליבך בירושלים. מי שקירב אותי לשמירת תורה ומצוות היה אחד מתלמידי שלמה קרליבך, שם גם למדתי לנגן על הגיטרה, קרוב מאוד לסגנון של קרליבך. בישיבה בירושלים בה למדתי, הייתי מנגן לחבר’ה ולאט לאט גם הכרתי ניגונים של ברסלב, להם הייתי מאזין מקלטות. כשהגעתי לצפת והכרתי את הרב קעניג, ההרגשה שלי הייתה שבדמותו מתגלם כל מה שלמדתי בישיבה. בישיבה מדברים על משהו, והרב קעניג הוא הדבר הזה בעצמו. אני לא מזלזל ח"ו ברבנים באותה ישיבה, אבל זה היה משהו שונה לגמרי. לא רק מדברים על קדושה, אלא הקדושה קיימת בעצמה".

 

כשרייטר הגיע לקהילת ברסלב בצפת, לא היו בה עדיין דוברי אנגלית, אבל הוא החליט להשתקע בה. מאוחר יותר הגיע לצפת גם ר’ יהונתן ליפשיץ, ומטבע הדברים, בגלל הרקע האמריקני של שניהם הם הכירו זה את זה, ואף החלו לנגן מדי פעם. כשליפשיץ מנגן בכינור אותו קנה באומן ב-15 דולר, ורייטר מנגן בגיטרה. הם היו מנגנים ניגוני ברסלב, אך לא חשבו לרגע להתפרנס ממוסיקה. לשניהם היו עבודות אחרות והנגינה הייתה רק בכדי להצליח להגיע לעולם הנגינה, לנגן ולשיר כדי לעלות ולהתעלות.

 

יום אחד, אחד החברים שמע אותם מנגנים ושרים, אמר להם שהם חייבים לעשות עם זה משהו. "אותו אחד הציע לנו להתחיל דווקא בארצות הברית, שם אנשים מאוד יאהבו את סגנון המוסיקה הזה", מספר ליפשיץ. "במקרה הזדמנו שנינו לארצות הברית כדי לבקר את משפחותינו, ויצא ששנינו שהינו בניו יורק באותו זמן והחלטנו לארגן שלוש הופעות באותו ביקור. אחת מהן התקיימה בבית-כנסת קרליבך בניו יורק, והשתיים האחרות במקומות אחרים בעיר. זה היה בערך בשנת 97′. אנשים הגיעו להופעה והתלהבו מאוד, ובסוף ההופעה גם ביקשו לקנות את הדיסק. אבל לנו לא היה דיסק, ובקושי ידענו שאנחנו הופעה. ההכנסות של ההופעות הללו וההופעות שקיימנו לאחר מכן היו למוסדות ברסלב בצפת.

 

"היו לנו שתי מטרות בסך הכל", מוסיף רייטר. "הראשונה היא לפשט את המוסיקה שאנשים רגילים לה, שהיא בדרך כלל מורכבת ומתוחכמת, ולהביא מוסיקה חסידית שיש בה פשטות ושמחה בלי כל הבלבולים מסביב. זו הסיבה שקראנו ללהקה ‘סימפלי צפת’, צפת בפשטות. הכל היה מאוד פשוט ולא התיימרנו לכלום, רק לשיר ולשמח יהודים".

 

לישפיץ שומע את הדברים ומחייך, הוא זוכר סיפור אחר דרכו קיבלה הלהקה את שמה. רק לאחר מכן מתברר לי שזהו ויכוח ישן שניטש בין השניים. ליפשיץ טוען ששמה של הלהקה הגיע מכך שבאחת ההופעות הראשונות שהתקיימו בארצות הברית, עמד הרב יעקב קליין, מנהל ‘נחל נובע מקור חכמה’, ונאם בפני הציבור שהגיע להופעה. הוא דיבר באנגלית וסיפר על המנגנים שהגיעו מצפת. הוא ניסה לתאר אותם, אך לא הצליח ואמר רק, "מה אני יכול להגיד, סימפלי צפת" – פשוט נגנים מצפת.

 

"המטרה השנייה", ממשיך רייטר, "הייתה אכן לקרב את היהודים בארצות הברית, ולהעביר להם מסר שיש יהדות עם חיות, שמחה ועומק של אמונה, זה משהו שאנשים לא כל כך מכירים ביהדות, בפרט בארצות הברית".

 

השניים נזכרים בסיפור שאירע להם באחת ההופעות, במהלך השנים. "להופעה שקיימנו הגיע יהודי אמריקני מודרני, מאלו ששמירת השבת חשובה להם. הוא היה ישוב על כיסא גלגלים, והחל להודות לנו מכל ליבו על המוסיקה שלנו ועל מה שעשינו לבן שלו. לא ידענו על מה הוא מדבר, ואז הוא החל לספר על הבן שלו, אותו ניסה לחנך לשמירת מצוות, אך את הבן זה לא ממש עניין, והוא רצה להתגייס לצבא האמריקני. למזלו של האב, מסיבות בריאותיות שונות לא קיבלו את בנו לצבא, אך הבן לא אמר נואש והחליט שהוא מעוניין לשרת בצבא, ואם לא בצבא האמריקני, הוא ישרת בצבא הישראלי. וכך היה. הוא הגיע לארץ ושירת בצה"ל, וכמובן היה רחוק משמירת תורה ומצוות, עובדה שמאוד ציערה את אביו. יום אחד האב מקבל שיחת טלפון מבנו, והוא מספר לו: ‘אבא, אתה לא יודע איפה הייתי. בשבת הצבא לקח אותנו לשהות בצפת, ובליל שבת היינו בבית הכנסת של חסידי ברסלב בעיר. אבא, הם התחילו לרקוד איתי, שעה ארוכה רקדנו בשמחה גדולה. אבא, אני רוצה להתחיל לשמור שבת".

 

ליפשיץ מתרגש. בפעם השנייה במהלך השיחה דמעות זולגות מעיניו כשהוא נזכר באותו רגע. אני לא שואל אותו מה מרגש אותו. זו כנראה העובדה שניתן להצליח באמצעות ריקוד ושמחה לקרב יהודי לקב"ה. "אבל זהו לא סוף הסיפור", ממשיך ליפשיץ. "אותו יהודי ישב על כיסא גלגלים בזמן ההופעה, והוא מספר לנו שאת הכרת הטוב עבור הבן שלו הוא השיב לנו. אבל כעת יש לו הכרת הטוב שהוא אישית צריך להשיב לנו. הוא סיפר שלפני שלושה חודשים כרתו לו רגל בשל מחלת סוכרת. שלושה חודשים הוא היה בדיכאון, בבור תחתיות ממש. שלושה חודשים רצופים בלי חיוך אחד, בלי שמחה בכלל, רק בדיכאון מתמשך. ואז, כך הוא מספר לנו, מישהו הביא אותי להופעה שלכם, ועכשיו אחרי ההופעה יצאתי מהדיכאון. אף פעם לא הרגשתי שמחה כה גדולה".

 

 

"באותו זמן הייתי שותף במפעל ‘נרות צפת’", מספר רייטר, "אבל למרות שאני ושותפי היינו אנשים מאוד יצירתיים, לא היינו אנשי עסקים, ובסופו של דבר הגיע מישהו וקנה את המפעל כולו ואני נותרתי ללא פרנסה".

 

גם עסקיו של ליפשיץ, שהתפרנס באותו זמן מעבודה אחרת, לא צלחו, ובעקבות הביקוש הרב שהיה למוסיקה ולהופעות שלהם, הם החליטו להתחיל להתפרנס ממוסיקה. בקהילת ברסלב בצפת הם הכירו את ר’ יהונתן צארום, מוסיקאי מקצועי שבמשך שנים ניגן בלהקות רוק בכל העולם. השניים הציעו לו להצטרף ללהקתם. חתנו של ליפשיץ, הזמר החסידי אלי שוורץ, הפך לאמרגן הלהקה, וחברי הלהקה הוציאו תקליט ראשון והמשיכו בהופעותיהם בארץ ובארצות הברית, כשהם מסתייעים בחתנו השני של ליפשיץ, המוסיקאי המוכשר נחמן וייס, המנגן על תופים וגיטרה.

 

צארום עצמו גר בצפת קרוב לעשרים שנה. הוא נולד ברחובות להורים שלא שמרו תורה ומצוות. אביו הוא נגן פלמנקו ידוע, שמנגן בגיטרה. הוא לימד את בנו, יהונתן, לנגן על גיטרה את סגנון המוסיקה המיוחד. צארום מספר ששלמה קרליבך אמר פעם כי סגנון המוסיקה שקרוב ביותר ליהדות הוא הפלמנקו. בהמשך החל צארום לנגן גם על גיטרה חשמלית. הוא חבר ללהקות שונות "עד שהקב"ה ריחם עלי ונתן לי להבין שהוא נמצא בעולם ומחייה את כולם".

 

צארום הגיע לצפת כדי לבקר חברים ששרתו יחד עימו בצבא. "התחלתי כבר לשמור מצוות, אבל בשבילי כולם היו אותו דבר, ליטאים, חב"דניקים וברסלבים. בזמן שהייתי שם, במקרה זכיתי לראות את הרב קעניג, יזכה לחיים ארוכים, ואמרתי לעצמי, זה המקום שלי. יש פה כזה טבע מדהים, עיר קטנה, חבר’ה טובים – אני לא צריך שום דבר יותר מזה. התחתנתי, הייתי אברך כולל והמשכתי להתעסק גם במוסיקה. הייתי בהרכב חסידי שניגן מוסיקת רוק, בשם ‘סיהרא’ שהצליחה מאוד בכלי התקשורת. רק אחר כך הכרתי את שני המופלאים הללו. ידעתי שהם עושים בלגאן בהופעות בארצות הברית. הם רצו להקליט דיסק, והם קראו לי כדי שאתן להם חוות דעת מקצועית. אבל אז נכנסתי לעניין יותר לעומק, כשהמטרה היא כל הזמן לחזק יהודים, ואכן, בעזרת ה’ הצלחנו להגיע לכל פינה בארצות הברית שיש שם יהודים".

 

צארום מספר על הופעה של הלהקה בלוס אנג’לס. זו הייתה בין הנסיעות הראשונות בהן נסע צארום עם השניים לארצות הברית. "הגיעו להופעה בין 300 ל-400 איש, הייתה הופעה מאוד מוצלחת ואנשים מאוד נהנו. אך בסוף ההופעה מגיע אלי מישהו אמריקני ואומר לי, תשמע אתם חייבים ללכת לנגן קצת בשכונות פשע, שוכבים אנשים חסרי בית שחייבים לשמח אותם. אמרתי לו, תשמע, אמנם אנחנו מנגנים מוסיקה אותנטית, אבל אנחנו בעלי הופעה חסידית, יש לי פאות ומה לי ולכל הדברים האלו. הוא המשיך להתעקש. לא, אתם חייבים לבוא לשמח אותם. אבל אני לא השתכנעתי. אמרתי לו, יש לנו כל כך הרבה יהודים לשמח, מה פתאום שנלך לשמח גויים שאנחנו בכלל לא מכירים.

 

"ב-12 בלילה נכנסו לאוטו, והחבר’ה אומרים לי, תיכנס מהר, מחר אנחנו הולכים לנגן להומלסים. אני מנסה לשכנע אותם שלא יסכימו לנסוע, אבל הם אומרים לי, אתה יודע מי הבנאדם הזה? הוא מימן את כל הערב, ואתה אומר לו לא? לא היה לי מה לומר והסכמתי. למחרת שמתי על הראש קסקט שעליו היה כתוב באנגלית ‘אל תפחד’, הגענו שם לשכונה והזדעזענו ממצב חסרי הבית שם. שישים אחוז מהתושבים שחורים, חלק גדול מהם מסוממים או שתויים. אני מסתכל אל השמים ושואל את עצמי, מה אני עושה במקום הזה? המשכנו הלאה למקום בו הייתה אמורה להתקיים ההופעה, פארק גדול באמצע שכונת הפשע. מסתבר שברשות אותו אדם שהביא אותנו, נמצאת גם חברת תקשורת גדולה, והוא דאג להביא צוות עם מצלמות כדי שאלו ילוו את ההופעה שלנו. אנחנו נכנסים לפארק, ובשער ‘מקבלת את פנינו’ כושית, שמתחילה לצעוק: ‘מה אתם עושים פה עם מצלמות, רק תיכנסו פנימה והם יהרגו אתכם’.

 

"אמרתי להם חבר’ה בואו נברח מפה, הם לא רוצים אותנו, בואו נלך ולפחות נישאר בחיים. אבל הצלמים לא הסכימו, הם אמרו שהם יחביאו את המצלמות בתוך התיקים שלהם אבל ימשיכו לצלם. הם מצאו איזו פינה בפארק והתחילו לראיין אותנו, כשהמצלמות שלהם חבויות, על המוסיקה שאנחנו עושים ועל צפת. אנחנו עומדים שלושתנו, רועדים מפחד, מסתכלים בכל רגע לכל הצדדים לבדוק שאף אחד לא מגיע לעשות לנו משהו, וממשיכים להתראיין ולענות על השאלות שלהם. 45 דקות ניגנו שם, ואני מחכה שהסיוט הזה יסתיים. מספר אנשים הצטופפו סביבנו, אבל רוב האנשים שעברו פשוט המשיכו ללכת על פנינו ואפילו לא נעצרו להסתכל. בסוף ההופעה ניגש אלינו אדם מבוגר, בן שבעים בערך, עם דמעות בעיניים, והוא אומר לנו רק תודה רבה. הוא לא סיפר לנו יותר מדי, רק אמר שהוא ניצול שואה שתקוע פה כבר שנים. הוא אמר לנו תודה והלך. באותה שניה נעלם כל הפחד שהיה בנו. הבנו שאם בשביל יהודי אחד שישמע ניגון חסידי וייזכר בכך שהוא יהודי, הגענו לפה, הכל היה שווה".

 

ליפשיץ ורייטר נזכרים גם הם בסיפור ובסיפורים אחרים אותם חוו במאות ההופעות שקיימו בארצות הברית ובארץ. ביום שישי הקרוב הם טסים לארצות הברית לסבב הופעות, שאחריו ישובו לצפת. או כמו שאומר ר’ יהונתן ליפשיץ: "צפת זו עיר פשוטה, ואנחנו הולכים עם הפשטות הזאת. כמו שדגים מגיעים באמצעות הים, המוסיקה באה דרך הרוח. בלי הרוח, בלי האוויר לא שומעים כלום".

 

 

הנכם מוזמנים לבקר באתר של להקת "סימפלי צפת"

 

(באדיבות "שעה טובה")