יהודי עד הסוף

כשהוא נשבע באללה שיהיה בית"רי מסור
חשדו בו אמרו שהוא בלש או מרגל ואפילו
הכו אותו. אבל שום דבר לא עצר אותו מלהיות
ברוך מזרחי, יהודי מסור ונאמן לעמו גם
ביום מותו.

 

חמודה נולד בשנת 1926 לאביו מחמוד ולאמו פטימה. היו שמועות כי אמו הייתה ממוצא יהודי. הילד יצא נמוך כאביו, אבל מוצק יותר. היו לו שפתיים בשרניות והבעה מיוחדת בעיניו, ולכן נקרא "אבו אל-עינן" – בעל העיניים. היה ילד חברותי שאהב לצחוק ולחשוף את שיניו הבוהקות. הוריו התקינו בפיו שן זהב כדי לייפותו. הוא למד בבית הספר הממשלתי הערבי בצפת מטעם המנדט. בשנה השביעית ללימודיו החליט לבקר בבית ספר "אליאנס" והוקסם ממנו בגלל הסדר והמשמעת ששררו שם. אהבת הלימודים וקסם העברית בערו בו. הוא התקבל לבית הספר, למרות התנגדות משפחתו והסתייגות ההנהלה. כולם נדהמו לראות תלמיד ערבי יחיד בבית ספר יהודי.

 

שתי נשמות, ערבית ויהודית, התרוצצו בגופו הקטן. בתוך כמה חודשים הנשמה היהודית כבשה את הערבית, והסדק בינו לבין משפחתו התרחב לתהום. הוא התקרב לחבריו היהודים וישב עמם עד אור הבוקר כשהוא משנן פרקי תהילים. הוריו הבחינו בחרדה בשינוי שחל בו. החלו להתלקח בבית ויכוחים עזים בנוסח "איזו דת צודקת יותר?", או "האם מגיעה ליהודים מדינה?". לילות שלמים חמודה בילה מחוץ לביתו, וחיפש בגשם ובשלג מחסה בין חורבות הבתים. הוא הסתובב בבתי כנסיות ובארגון בית"ר. עמד שעות ליד חלונות המחלבה, בלע את סיפורי הגבורה על הרוג המלכות שלמה בן יוסף הי"ד, ושמע בשקיקה את נעים המאירי, מפקד בית"ר בצפת משוחח עם חניכיו. הוא עקב אחרי הבית"רים שיצאו לפעולות, והתחנן להצטרף אליהם, כשהוא נשבע באללה שיהיה בית"רי מסור. בתחילה חשדו בו. אמרו שהוא בלש או מרגל, ופעם אפילו הכו בו והותירו צלקות בגופו, אבל המלקות שספג רק הגבירו את תשוקתו להיות יהודי.

 

שבתות וחגים נהג לבלות בבתי היהודים. אביו עוד ניסה להלחם על נפש בנו שחצה את הגדר. פעם הזמינו לארוחת צהריים, ונדהם לשמוע את בנו זועק "איני אוכל טריפות!"

 

בגיל 17 סיים חמודה את לימודיו ב"אליאנס". אמו נפטרה ויחסיו עם אביו התדרדרו, עד שאביו איים להורגו אם ימשיך להסתפח ליהודים. חמודה עזב את ביתו ועבר לחיפה כשבליבו מחשבה אחת: להתגייר. הוא התייצב במשרד הדתות בחיפה ואמר: "אני רוצה להיות יהודי נאמן". הרבנים נדהמו ולאחר דרישה וחקירה מלו אותו. וכך נכתב באישור הגיור הרשמי שקיבל מרבנות חיפה: "הננו מאשרים בזה שלפי בקשתו של מר מחמד אחמד אל-עניין גיירנו אותו ונקרא שמו בישראל אברהם בן-אברהם, וידוע גם בשם ברוך מזרחי. על החתום: הרב ברוך מרכוס". אבל הוא העדיף להיקרא ברוך מזרחי, כי חשש שהשם אברהם, המעיד על היותו גר צדק, עלול להסגירו, ופרט לכך רצה לבחור שם שיאפשר לו להיבלע בקרב היהודים. "ברוך מזרחי" נשמע כיהודי מבטן ולידה. כשחבריו שאלוהו למה דווקא מזרחי, השיב: "אם הייתי קורא לעצמי בשם אשכנזי, כמו אפרים גולדמן, הייתי מושך תשומת לב מיותרת. ככה לא ישאלו שאלות ולא יגלו שום דבר".

 

ברוך הרגיש שהוא פוסע אל עולם חדש ואמר לידידו אבנר חי-שאקי: "אני מנתק את כל קשריי עם העבר. אני בן לעם היהודי ומוכן לעמוד בכל החובות כיהודי". הוא החל לדקדק במצוות, ופתח את יומו עטוף בטלית ועטור בתפילין.

 

מיד אחרי גיורו התייצב בסניף בית"ר בחיפה והתקבל כחבר. הוא נשא בגאון על דש הבגד את הסמל עם שתי גדות לירדן, ותרגל את ההדר הבית"רי. כשפנו אליו בערבית סרב לענות. הוא החל לעבוד כפקיד במשרד ממשלתי. בלילות ישב ולמד עברית. בינתיים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והאצ"ל התכונן למתקפה מחודשת נגד הבריטים וצרף את ברוך לשורותיו. כשאר חבריו למחתרת עבר הכשרה במרתפים אפלים בסמטאות חיפה. ברוך גילה קנאות יתירה, חירף את הבריטים והכריז בפני חבריו בעברית רהוטה: "סופה של בריטניה הגדולה, להיות קטנה!"

 

הוא החל להפיץ כרוזים של האצ"ל בחיפה, והשתתף בהלקאת סרג'נטים בריטיים על משמרתם. ב-1945 למניינם נלכד עם שניים מחבריו. הבריטים האשימו אותם בהכאת חייליהם. אמנם לא היו להם הוכחות ממשיות, מפני שהסרג'נטים לא הצליחו לזהות את מכיהם, ובכל זאת הם נשלחו למחנה מעצר בלטרון. ברוך ידע שאם יכריז שהוא מוסלמי וינטוש את דרך המאבק ישחררוהו, אבל הוא התעקש להכריז באוזני חבריו למעצר כי הוא יהודי-לאומי. הוא הוחזק בלטרון כמה חודשים עד לאותו בוקר, בו הוטס עם 55 חברים נוספים לאריתריאה בצפון-מזרח אפריקה. לא התירו לו לקחת כלום, והוא התעקש על טלית ותפילין. באריתריאה הקפיד להתעורר בהנץ החמה, והעיר את חבריו לתפילת שחרית. כעבור כמה חודשים גילו הבריטים שברוך היה חמודה אבו אל-עניין. משפחתו בארץ פתחה במשא ומתן לשחררו, בתנאי שיחזור אליהם. הוא בז להצעתם ואמר: "לא אבגוד בעמי ובמולדתי".

 

יום אחד התקרב אל הגדר עצור ירושלמי בשם עזרא. אחד השומרים, סודאני ענק, קיללו ועזרא השיב לו קללה. הסודאני ירה ועזרא נפגע. אסירים רצו מהצריפים להצילו ולהזמין רופא. גם העצורים האחרים רצו לעברו. הסודאנים ירו בהם ללא הבחנה. עזרא חטף כדור נוסף ונהרג. שלושה כדורים פגעו בגבו של ברוך. הוא התמוטט והועבר במצב קשה לבית החולים. כאשר שכב על שולחן הניתוחים נזכר שאיבד במחנה את תעודות גיורו, וחשש שאם ימות בניתוח, ייקבר כגוי. הוא ביקש בדמעות מחברו, אליהו קדוש: "אם אמות, תדאג להעביר אותי לקבר ישראל…"

 

קדוש השיב בחיוב, וברוך בקושי נרגע. 

 

הרב הרצוג ביקר אצל הפצועים וברוך ביקש ממנו אותה בקשה. הרב הבטיח שידאג לו לניירות חדשים, הניח את ידו על ראשו של ברוך ואיחל לו החלמה. כך נודע לעצירים האחרים שהוא גר צדק.

 

צבי חרמוני מהאצ"ל תכנן לכרות מנהרות בריחה, והתלבט את מי לשתף בפעילות הסודית. לוחם בעל עבר ערבי, קנאי ככל שיהיה, עדיין מעורר חשד. הוא ביקש המלצות מחוץ למחנה ושמע רק דברים חמים על ברוך. לאחר שברוך החלים שותף בסוד המנהרות. למרות שהיה עדיין חלש, עבד כמו שני אנשים בריאים וסרב להתחלף במישהו רענן. גם הבדידות העיקה עליו. משפחתו הכריזה עליו כמת, הוא לא קיבל חבילה ולא מכתב. רק העצירים היוו לו משפחה. מכל חבילה שקיבלו, הפרישו לו חלק.

 

יום אחד, בעודו עטוף בטלית בבית-הכנסת, הגיעה לפתע הודעה על שחרורו. לאחר שנתיים עזב את אריתריאה. כשפצעיו עדיין טריים, חזר ברוך לארץ. בני משפחתו שמעו על שחרורו מהעיתונות. האב שאל מדי פעם את יחזקאל קדמי, איש בית"ר, "היכן בני הבוגד?", אך לא נענה. לאחר מכן הוסיף בזעם "חמודה עוד ייפול בידינו, ויבכה בדמעות דם על מעשיו". משפחתו התייאשה מלהחזירו ורק ביקשה את ראשו כדי לנקום על כבודה המושפל. נעשו כמה ניסיונות להתנקש בחיי ברוך, אך הם לא צלחו.

 

ברוך חזר לחיפה ולאצ"ל. הוא נעצר שוב ונשלח ללטרון. הבריטים שיחררו אותו ואת צבי חרמוני, בתנאי שיתייצבו מדי יום במשטרה. יום אחד הגיע חרמוני לברוך וסיפר לו שמשוחררי בית"ר מהבריגאדה הקימו את גרעין "מרגולין". חבריו של ברוך התמקמו בבניין בפרדסים שליד כפר-יונה, וחרמוני הציע לו: "אתה בודד, אין לך משפחה. למה שלא תחיה איתנו?!" ברוך היסס. הוא חשש לכפות את עצמו על האנשים, שלמרות גיורו עדיין יחשדו בו. העניין עלה באסיפת החברים וברוך התקבל פה אחד. הם קבעו כי אם הוא נאמן על מפקדי האצ"ל, הוא נאמן גם עליהם. חרמוני חזר לחיפה ובישר לברוך על קבלתו. ברוך הגיע למרגולין ובתוך ימים ספורים התחבב על כולם. התגלה כאדם נעים בעל חוש הומור, המוכן לעזור לכולם. היה קשה להאמין שהפך ליהודי לפני זמן קצר. הוא המשיך למלא באדיקות אחרי המצוות, והקפיד לאכול בכשרות. כוח עבודתו הדהים. הוא עבד כמו שלושה ולאחר מכן רץ להתנדב. זהותו התגבשה. כאשר התקבלה באו"ם החלטת כ"ט בנובמבר, רץ באושר וחיבק את חבריו.

 

באותה עת עבד במחלקה הערבית של האצ"ל ועסק באיסוף מודיעין. מדי פעם נעלם לכמה ימים וחזר מבלי לומר מילה. בגלל שכבר נאסר, היה לו ברור שאסור לו לבלוט, ידע שעליו לשמור על עבר לא ברור ועל הווה מעורפל. מדי יום התייצב לפני השוטרים הערבים במשטרת בית-ליד לפי תנאי השחרור שקבעו הבריטים. הוא ידע שכל קשר שלו עם ערבים מסוכן עבורו. למרות ההגבלות על תנועתו, הרגיש שמעגל בדידותו נפרץ. הוא הידק את קשריו עם חברי מרגולין והכיר בחורה מנתניה, עולה חדשה מרומניה, עמה חשב להקים בית בישראל.

 

ברוך ויענקלה עבדו ביחד. בלילה בתוך הפרדס, שוחחו ביניהם. ברוך התעניין בשואה, שאל מי היו חיות הטרף הנאציות ואיך התנהגו היהודים. הוא הלך עם תנ"ך קטן בכיס וסיפר ליענקל'ה מה קרא באותו יום: סיפורי האבות, הנביאים, והמלכים.

 

מטול-כרם החלו להפגיז את כפר-יונה במשך שבוע, והמשפחות פונו ממרגולין לנתניה. אנשי אצ"ל ידעו שהמפקדה שפוקדת לירות נמצאת בג'נין, במטה קאוקג'י, ואמרו שצריך לפוצץ אותם. אז החל ברוך ללחוץ על מפקדת אצ"ל שיצא למשימה הנועזת, והסביר: "אני ערבי מלידה. אם אתפס, אוכל לעמוד בחקירה בענייני אסלאם ומנהגיה". בתחילה סירבו להצעתו, ולאחר שהפציר הועברה למטה. לאחר כמה ימים התקשר ראש המחלקה הערבית באצ"ל לברוך והזמינו לתל אביב. שם הוחלט לשולחו למשימה הנועזת. בתחילה רצו לשולחו לטול-כרם לאסוף מודיעין ומשם להמשיך לג'נין למטה קאוקג'י, אבל בגלל שהיו בטול-כרם שוטרים ממשטרת בית-ליד שהכירוהו, ירדה טול-כרם מהפרק, וההכנות לפעולה בג'נין גברו. התוכנית הייתה שברוך יגיע לעיר ויפוצץ מכונית תופת במטה קאוקג'י. הוא נפרד מחברי מרגולין, והפקיד את חפציו בידי חרמוני, ידיד נפשו.

 

ביום הפעולה, כמה שבועות לפני הכרזת המדינה, קווי התחבורה בין הערים היהודיות לערביות עדיין פעלו. ברוך עלה על האוטובוס הערבי מחיפה לג'נין למשימתו. הוא שקע בשיחה עם שלושה ערבים שישבו לידו. לפתע נעצר האוטובוס במחסום הכנופיות בכניסה לג'נין. אנשי הכנופיה עלו ועברו בין הנוסעים. אחד מהם היה שוטר ממשטרת בית-ליד, שאצלו התייצב ברוך מדי יום. מבטו של איש הכנופיה הצטלב עם מבטו של ברוך…

 

ברוך ידע שהגיע קיצו. האיש התקרב לעברו וליתר ביטחון דרש ממנו לפתוח את פיו. שן הזהב שלו התגלתה והוא זוהה בוודאות. אנשי הכנופיה הורידו אותו מהאוטובוס עם שלושת הערבים, הכוהו באכזריות וכפתו את כולם. ארבעתם נגררו לאורך הכפר עד לפתח מערה מרוחקת. שם העמידו אותם. לאחר מטח אחד של ירי, ברוך מזרחי בן ה-22 התמוטט ונפל.

 

במרגולין ראו החברים שברוך לא חזר והחלו לדאוג. הם ידעו שאין לו מקום אחר לשוב אליו. החלו להגיע פרטים ממרכז המודיעים הערביים של ה"הגנה", שנמצא בכפר-יונה, והתברר שברוך נורה למוות בידי הפורעים. חבריו התכנסו וניסו לשחזר בצער את שעותיו האחרונות. האם חשב על כך, שכל חייו חיפש את היהדות ובגללה מצא את מותו? אולי בכלל התחרט על הכל וכדי להינצל סיפר שהוא ערבי שבורח מפני היהודים? אבל החברים לא האמינו שכך היה. הם הכירו את גאוותו היהודית של ברוך. יענקל'ה סיכם: "הוא היה כל כך מסור. לא חשבתי שיכול להיות בן אדם כזה בעולם…"

 

למחרת פרסם האצ"ל מודעת אבל בתל אביב: "מפקדי הארגון הצבאי לאומי וחייליו עומדים דום לזכר אחיהם, החייל אברהם שנרצח בידי כנופיות ערביות בעת מילוי תפקידו המלחמתי מאחורי קווי האויב".

 

חלפו עשרים שנה ודבר לא נודע על ברוך מזרחי הי"ד. עד מלחמת ששת הימים הוכרז כנעדר ואף הוקמה מצבה לזכרו בהר הרצל. לאחר המלחמה פתח העיתונאי יחזקאל המאירי בחקירה בדבר גופתו של ברוך ושיתף את מושל ג'נין, סא"ל רסקי, בעניין. החקירה הובילה לכפר ג'בע, שניתן להשקיף עליה מגבעת שא-נור. התברר שמערת הגופות נמצאת במטע השקדים של ערבי בשם ג'מאל חסין מחמוד. הוא לקח אותם אליה, והצביע על הפתח הסתום. נדרשה שנה לקבל אישור לפתיחת המערה. כעבור שנה הגיעו נציגי הרבנות הצבאית ונציגי חיילי אצ"ל. הם פגשו את מוכתר ג'בע, שהציל במלחמת השחרור יחידת פלמ"ח שנלכדה. הוא סיפר שבכפר ישב בית-הדין של מפקדת קאוקג'י, שבפקודתו הוצאו להורג "שלושת הערבים והיהודי". ברגע שאמר "היהודי", ידעו שברוך החליט למות כיהודי. הם החלו לחפור. השלדים של שלושת הערבים, הגדולים יותר, נמצאו ראשונים. אחריהם נמצא שלד קטן. הם זיהו את ברוך לפי הפציעה באגן הירכיים ולפי שן הזהב.

 

23 שנים לאחר שביקש על שולחן הניתוחים שיקברוהו בקבר ישראל, הובא ברוך למנוחות בחלקה הצבאית בנתניה. ב-כ"ז בתשרי תש"ל התקיים לכבודו טקס צבאי מלא עם משמר צה"ל שירה שלושה מטחי כבוד. מפקד האצ"ל ומנהיג חירות, מנחם בגין ז"ל, אמר על קברו: "נולדת ערבי והיית ליהודי אוהב ישראל. חונכת כמוסלמי והיית ליהודי שומר תורה ומצוות. אהבה רבה אהבת את עמנו ולוחמיו ואנחנו אהבנוך. בעומדנו סביב קברך, בשם מפקדי האצ"ל וחייליו, הריני מצדיע לך, גיבורינו הקדוש".

 

נאומים מרגשים נוספים נאמרו, אך מישהו סיכם את כולם ואמר: "הוא נתן את הנשמה שלו ליהודים".

  

 
* * *
ליצירת קשר לסיפור השגחה – odedmiz@actcom.co.il

(מתוך הספר אור חוזר 4)