סיפור של התמודדות

 

 

מיומנויות חברתיות הן אלו שמאפשרות לכל אחד להשתייך לקבוצה חברתית. זהו הגורם הראשון והמרכזי שקובע את תחושת השייכות. תחושת השייכות היא צורך בסיסי של כל ילד או מבוגר ולכן אי אפשר לוותר עליו.

 

אם מתבוננים אפשר למצוא אנשים חכמים מאוד שהמיומנויות החברתיות שלהם לוקות, כך שנמנע מהם לממש את הפוטנציאל שלהם. זהו מוקש שלא מאפשר להתקדם, וככל שהאדם, שהמיומנויות שלו לוקות, חכם יותר – כך התסכול גדול יותר. מיומנויות חברתיות כמו דברים רבים נוספים, ניתנות ללמידה.

 

אלישבע, אישה משכילה, עובדת סוציולוגית במקצועה, גידלה שני ילדים שהתמודדו עם הפרעת קשב. מלבד הקשיים שהלכו ונערמו עם השנים במסגרות הלימודיות עם נושא הלימודים התווספו גם קשיים חברתיים.

 

אלישבע מספרת שבנה היה כל כך היפר-אקטיבי, כל כך מלא מרץ, שלא ישב אפילו רגע אחד במקום. הוא התיש אותה ואת האחרים סביבו באופן מוחלט. אף אחד מהאמהות לא רצתה ששימי יבוא אליה הביתה. כמובן שהן כולן אמרו את זה בעדינות כדי לא לפגוע, אבל ההתחמקות שלהן הייתה שיטתית. בפעמים שהוא כבר כן התארח אצל אחרים, הבית תוך שתי דקות הפך להיות כ’סדום ועמורה’. אמהות של חברים התלוננו וסיפרו שהוא התחיל אמנם לשחק יפה אך תוך שתי דקות המשחק שעמם אותו כך שהוא הוציא משחק אחר שהתפזר בכל החדר. כך עוד ועוד משחקים באופן שהיה כל כך הפוך שאמו של החבר לא ביקשה ממנו לסדר. כל מה שהיא רצתה שהוא ילך הביתה. כמובן שבפעמים הבאות שרצה לבוא אליהם לשחק, נענה בשלילה.

 

עם חבר אחר היו בעיות שונות. סף התסכול של שימי כל כך נמוך ותגובותיו אימפולסיביות, לכן ברגע שחבר מרגיז אותו הוא דוחף או מכה אותו. כך מצא את עצמו שימי עם רצון עז לחברה מול סירוב עקשני מצד האמהות. בכל פעם שביקש לבוא לשחק עם חבר הוא נתקל בהתנגדות עד שהוא מצא את עצמו בודד.

 

"גם אני מצאתי את עצמי הולכת ומתרחקת מחברותיי. הן לא יכלו לסבול את ההצקות של שימי, את העצבנות שלו, הקופצניות והאימפולסיביות. חשתי את הבדידות שלו, את הדחייה החברתית שהוא חווה בגיל כל כך צעיר, אך כאב לי גם על עצמי על הניתוק החברתי שנגזר עלי כתוצאה מהתנהגותו. שנינו היינו באותה סירה".

 

המציאות היא שילדים ומבוגרים עם ADHD פעמים רבות לא יודעים לבטא רגשות, הם מתנהגים אותם. בשילוב עם המיומנויות החברתיות הלוקות נראה אצל הילדים התנהגות תוקפנית פיזית ומילולית. בנוסף אין להם מודעות עצמית. חוסר הבשלות הרגשית שלהם גורם לכך שהם מתנהגים כמו ילדים קטנים. אנחנו יכולים למצוא מתבגרים עם ADHD אחרי גיל 13 שמתנהגים כמו ילדים בני 8. הם לא מודעים להשלכות של מעשיהם כמו גם ליכולת שלהם להשפיע על הסביבה החברתית. הם חשים ומרגישים את התוצאות, את הדחייה והבידוד החברתי, מבלי שהם מאמינים שיש להם איזו שהיא יכולת להשפיע על סיטואציות וליצור מציאות שונה.

 

הכוונת שלהם תמיד טובות. הם לא רוצים לפגוע או להזיק, אך האימפולסיביות שלהם, התגובה הספונטנית, גורמות להם לא פעם להסתבך בצורה רצינית ביותר. הם יגיבו בלי שישקלו את התגובה, את המשמעויות שלה ולפני שיעבדו את הנתונים ויבדקו ויעריכו את המצב. חוסר היכולת להתחלק, לחכות בתור, לדעת להפסיד, חוסר הארגון, כמו היכולת להפנים כללים וחוקים, הם רק חלק מהסיבות שמאפשרות להבין למה הם נתקלים בקשיים חברתיים שוב ושוב. הם צמאים לקשיים חברתיים, לקשרים משמעותיים, אך המציאות היא שהם קרבן להערות מעליבות, להצקות ולדחייה חברתית.

 

התערבות טיפולית יכולה להיות מאוד משמעותית. היא לא חייבת להיעשות במסגרת טיפולית. ההורים עצמם יכולים ליצור את המסגרת, במידה ויש להם את האפשרות להיות מעורבים. אפשרות להיות מעורבים היא לא רק האפשרות הטכנית, אלא חשובה הרבה יותר האפשרות הרגשית. הורים רבים, מתוך רצון לגונן על הילד, מתוך מחשבה ש"הוא כבר סופג מספיק מבחוץ" מגוננים על הילד ובכך חוסכים ממנו אינפורמציה חשובה ומונעים ממנו את הדרך לשינוי. אמהות רבות לא רוצות לפגוע או לאכזב את ילדיהם ומשמשות מעין ראי שקרי באופן שמגדיל את התסכול של הילד. הוא מקבל מסר שהכל מושלם בבית וסופג ביקורת ועלבון בחוץ. המסרים הסותרים מבלבלים אותו ומוסיפים לחוסר ארגון פנימי שכבר במילא קיים.

 

עם בנה השני – יוסי, אלישבע מספרת, הייתה התמודדות לא פשוטה. "היא אכלה את הלב" ולא ידעה מה לעשות. באותה תקופה אביה אובחן ב-ADHD באופן לא צפוי. והיא, מתוך התבוננות בעבר, זכרה שאביה היה אדם מאוד בודד, שהיו לו מעט מאוד חברים, ותמיד הוא אמר על חייו החברתיים משפטים שהדהדו לה באוזן מבלי לתת לה מנוח. היא שמעה שהוא אומר "טוב לי להיות עצמאי", שזו הייתה הדרך שלו לא להסתבך בקשרים אנושיים, וגם ש"אני לא אוהב אירועים חברתיים" וזו הייתה דרך נוספת להימנע מכאב ומדחייה, ו"ככה טוב לי" היה משפט שדרכו אי אפשר היה שלא לחוש את הפגיעה.

 

כל המבוגרים המתמודדים עם קשיים חברתיים, בלי יוצא מן הכלל, מספרים על תחושה עמוקה של כאב ועל צמא שהולך ומחריף עם השנים לקשר קרוב מתמשך וחם. ועוד שעם השנים הם מפסיקים להאמין שחוויה מסוג כזה של מערכת יחסים תומכת וקרובה יכולה להיות מנת חלקם.

 

הכאב שאלישבע חשה אצל אביה בחייו המקצועיים והחברתיים גרמו לה לחפש תשובות ולרצות יותר מכל לעזור לילדים. עם בנה השני יוסי היא הייתה יותר בבלבול. אם אצל שימי אפשר היה לראות ולחוש את הקשיים, אצל יוסי הקשיים היו סמויים. הוא היה ילד מופנם יותר, כך שבאופן טבעי לא הצית אש סביבו. הוא לא סולק ונדחה על ידי האמהות כמו אחיו הגדול וגם לא הגיעו עליו תלונות מבית הספר. לכן היה קשה לאלישבע לשכנע מישהו מהסובבים אותה שיש ליוסי בעיה, שמשהו לא טוב ולא בריא מתרחש אצלו.

 

גם כשפנתה אלישבע לבית הספר היא נתקלה בחומה של התנגדות, "לא צריך לעשות מכל דבר בעיה…" אמר המורה. ההתבוננות בחייו של אביה רק חידדה עבורה את הדברים באופן שהיא החליטה שהיא לא מוותרת, גם אם המורה מבטל אותה. הזלזול של המורה הוסיף מימד נוסף לחששותיה – פחד שאף אחד לא יתעורר לטפל בבעיה עד שיהיה מאוחר מדי. סך הכל הוא לא מפריע למהלך התקין של השיעור, אין איתו בעיות התנהגות והוא לא מזיק לאף אחד.

 

אלישבע לא הייתה מוכנה לתת ליוסי לסבול, היא רצתה יותר מכל לראות אותו בחברת ילדים ולכן היא לא הפסיקה לפעול בכל כיוון אפשרי. היא המשיכה להתעניין, לשאול, לפנות לעזרה, כאשר היא שואלת שוב ושוב איך אפשר לעזור לילד. בינתיים, בבית יוסי ישב יום יום וחיכה לחבר. "הוא עוד יגיע, הוא אמר שאולי הוא יוכל היום", "הוא אמר שאולי הוא יצלצל". יוסי ישב בציפייה שעות ארוכות מדי, עד שאלישבע ניסתה להניע אותו לעשות משהו בעצמו. יוסי נענה לה וצלצל לחבר. החבר ענה תשובה מתחמקת: "יכול להיות", ויוסי ישב וחיכה באפס מעשה שעות ארוכות, מבלי שאף אחד יבוא, כמובן.

 

ליוסי על רקע הקשיים של ADHD לא הייתה היכולת להבין רמזים חברתיים. הוא פירש את האמירות של חבריו באופן קונקרטי. הוא לא ידע לפרש ש"אולי" ו"ואם אני אוכל אני אצלצל" הם בעצם התחמקויות אלגנטיות. הם דרך עדינה להגיד "לא רוצה". ולכן יוסי ישב שעות רבות בציפייה לחבר, לצלצול טלפון, להזמנה כל שהיא מצד חבר לאיזה שהוא אירוע חברתי. אך יוסי נשאר לבד.

 

אמו הלכה לדבר עם המורה שהתעקש על עמדותיו. היא קיבלה הדרכה מאיש מקצוע לבקש סוציוגראמה. המורה הסכים מיד והציב את האתגר לכיתה. הילדים התבקשו לכתוב על דף שמות של שני ילדים בכיתה איתם היו רוצים לצאת לפעילות של חסד אחר הצהריים. הובטח להם שהפתקים שיכתבו יישארו בסודיות מלאה ואשר על כן הם מתבקשים לכתוב בכנות את רצונם, מבלי לחשוש לפגוע בחבריהם. המציאות הכואבת טפחה על פני אלישבע והמורה כאחד. אף לא ילד אחד כתב שהוא רוצה לצאת לפעילות של חסד עם יוסי. אלישבע קיבלה אישור נוסף לחששותיה והמורה נאלץ להודות שאכן יש כאן בעיה, בעיה שדורשת התערבות והתמודדות מידיים.

 

בשלב ראשון אלישבע מספרת, התחוללה בה סערת רגשות. "הרגשתי נורא בשבילו. יוסי נראה לי כל כך מסכן שכל מה שרציתי היה לעטוף אותו בחיבוק דוב. ריחמתי עליו והרגשתי חסרת אונים בדיוק כמוהו". בשלב השני כבר עלו רגשות אחרים: "כעסתי עליו שהוא לא עושה שום דבר, שהוא לא משתנה שהוא אשם במה שקורה לו. הרגשתי שהוא לא בסדר, ושבעצם, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר מתחשב וקצת יותר נימוסי וקצת יותר חברותי…" בהמשך היא אומרת: "לא הבנתי מה לא בסדר איתו. או מה לא בסדר איתי. מה קורה שהוא לא מצליח לעשות מה שילדים אחרים בגילו עושים? מה קורה שהוא לא מצליח במקום שקטנים ממנו מצליחים? מה לא בסדר?"

 

אלישבע הבינה שמשהו לא בסדר. אבל היא לא ידעה מה. אחרי שהיא נעה ברגשותיה בין כעס לרחמים, החלה לחפש פתרונות. בנה לא היה טיפש ולא היה דוחה ולא היה ברור לה מה היא צריכה לעשות כדי שלנות את פני הדברים, כדי להוציא אותו מהבדידות ולאפשר לו ליהנות עם בני גילו. באופן אמיץ במיוחד היא החליטה לבדוק מי הוא הילד הפופולארי ביותר בכיתה ולגייס אותו לעזרה. מספר בירורים העלו את שמו של מוישי. ילד שמצליח מאוד בלימודים ומקובל מאוד חברתית. היא קראה לו לפגישה בארבע עיניים בלי שבנה ידע על כך. ברגע הראשון מוישי נכנס ללחץ וניסה להתחמק, הוא חשש מהכעס שלה, מהאשמות ומהטפת מוסר. משהתברר לו שאין בכוונתה לעשות אף אחד מאלו וכל רצונה הוא לקבל ממנו אינפורמציה, הסכים מיד לבוא לעזרתה ולהתגייס למען טובתו של יוסי. "זו גם מצוה חשובה" הוא אמר, תוך שהוא מצליח להתחבב על אלישבע תוך דקות ספורות.

 

"הוא ילד נחמד, אבל אף אחד לא יכול לסבול את העובדה הפשוטה שכשהוא עומד ליד מישהו הוא נדבק אליו, יוסי בעצם נדבק לחברים שלו. הוא נצמד בצורה מעצבנת שאי אפשר לתאר וכל מה שרוצים זה רק להתרחק ממנו". אלישבע נשמה נשימה ארוכה, זה מה שמכנים "ילד דבק", הרהרה לעצמה והתפללה לה’ שייתן לה כוחות מיוחדים. שתוכל לעמוד בניסיון הזה וכך היא שאלה את מוישי אם יש עוד דברים שבגללם ליוסי אין חברים.

 

"תמיד שאנחנו נפגשים הוא לא מפסיק לדבר, הוא מדבר ומדבר כאילו הוא היחידי שנמצא שם. לאף אחד אין כוח כבר להקשיב לו…"

 

אלישבע המשיכה להקשיב והודתה למוישי על עזרתו הכנה. היא הבטיחה לו לשמור על סודיות תוך שהיא מדגישה שזה הסוד ובע"ה גם ההצלחה של שניהם.

 

ובבית ישבה אלישבע עם בנה ובאומץ לב "שמה לו את הדברים על השולחן". הוא כל כך שמח לשמוע שרק בגלל דברים שטותיים כאלו אין לו חברים. הוא כבר יחס לעצמו פגמים הרבה יותר משמעותיים. הוא הרגיש שנגלה לו סוד שהיה ידוע לרבים אחרים בגילו, סוד שהיה טבוע באחרים כחלק בלתי נפרד מאישיותם אך היה נסתר ממנו. הוא כל כך שמח פשוט בגלל הסיבה שעכשיו הוא יודע שיש מה לעשות, שיש אפשרות לתקן, שזו חלק מעבודת המידות.

 

זו הייתה תחילת הדרך לשינוי. אלישבע יושבת ומספרת, משתפת בקשיים ובהתמודדויות ומודה לה’ שליוסי יש היום חברים, מחפשים אותו בטלפון והוא שותף פעיל באירועים חברתיים.

 

אין ספק שיש עוד עבודה וההתמודדויות לא נגמרו, אך החיוך שעל פניו של יוסי נותן לאלישבע את הכוח להתמודד מדי יום ביומו.

 

 

(באדיבות "הבית שלנו")