באהבה… סוד החינוך

חינוך בחיכוך וחינוך בחיוך

מטבע העולם מתלווה אל העשייה החינוכית, הן חינוך הילדים בבית והן חינוך הילדים בבית הספר, הצורך בעימות.

 

כמעט איננו מכירים חינוך שאינו מלווה בגערה מעת לעת ואיננו פוגשים חינוך שאין בו ממד מסוים של כפייה והכרח.

 

גם מידות נפש שעל פי רוב איננו שמחים בהן תופסות מקום מרכזי בשדה החינוך – הכעס, הקפדנות והקנאות. נדמה שמי המריבה זורמים ומשקים את שדה החינוך ולאו דווקא מי המנוחות.

 

לעתים נדמה שלא ניתן לחנך בלי להתעמת, ובכל זאת אנו חשים שלא טוב לנו בדרך הזו, לא להורים ולא לילדים.

 
האם ניתן לעשות זאת אחרת?

 

האם אפשר ליצור חינוך בדרכי נועם, בלא מסה ומריבה?

 

מהו השורש לחיכוכים הרבים המלווים את חינוך ילדינו?

 

אי אפשר להתעלם מן העובדה שמערכת החינוך כולה עוברת שינוי משמעותי ואינה דומה עוד לחינוך הקשוח שהיה נהוג בה לפני כמה שנים. האם שינוי זה מביא עמו ברכה?

במענה לשאלות הללו מפנה אותנו הרב קוק אל מעמד הסלע (המופיע בפרשת חקת). שם, לדברי הרב, הכול החל, ומשם רמז לתיקון הצפוי:

"כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי-הסבלנות והקנאות עושה בעולם… שורש כל זה הוא חטא מי מריבה וכעסו של משה. אמירת ‘שמעו נא המורים’ שהביאה הכאת הסלע במקום שהיה אמור להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כך כוח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה" (שמונה קבצים ג, ט).

 
אין כוונת הרב קוק שמשה רבינו ‘אשם’ חלילה בכך שעולם החינוך מתאפיין בכעס וחוסר סבלנות. משה עצמו הצטווה בראשית היציאה ממצרים להכות בסלע, אלא שבתום ארבעים שנות חינוך מדברי, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל המכונה ‘ארץ חפץ’- ארץ הרצון, נקרתה בידי משה רבינו ההזדמנות לחולל מהפכה בקשרי מחנך-חניך בעולם, ובכוח ענוותנותו הרבה להטביע על עולם החינוך חותם של סבלנות, ריצוי ודיבור.

 

מכיוון שלא מומשה ההזדמנות נותרנו בעולם של חינוך בחיכוך, שאף אם ברבות השנים מתגלה מחדש אהבה גדולה בין הורים לילדיהם, בין מורים לתלמידיהם, אהבה שלעתים נתעלמה מן העין בצוק העתים, מכל מקום עשויה להיוותר צלקת מן החינוך שנעשה בדרך של עימות: "ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד" (שם).

 
בחיוך

 
כל דבר שאיננו שלם סופו להיתקן, לא כל שכן עניין החינוך שהוא ציפור נפשנו.

 

אף אם נגזר לאורך שנים שיתנהל החינוך בליווי קולות צורמים של כעס וקפדנות, בסופו של דבר יבוא השינוי המיוחל, ונתוודע לעולם חינוכי שונה בתכלית, עולם של חינוך בחסד ובנעימות. השינוי ילך ויופיע עם התקדמות העולם לגאולתו, שינוי שיובילו תלמידי חכמים המכירים בגדלותה של תורת חסד, ויגיע לשיאו עם הופעתו של אליהו הנביא, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:

 
"תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה… לעשות שלום בעולם ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילוייה של תורת חסד בהתפרשה בהרחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה…" (שם).

 
העולם עובר תהליך בלתי הפיך מכפייה לרצון. דיקטטורות הולכות ונעלמות ותחתן קמים משטרים הנותנים דעתם לרצון עמם. בתי הספר שינו טעמם ועברו ממקל חובלים ללשון לימודים. נכון, יש מחיר לשינוי הזה ולעתים ניכר רפיון חינוכי ומוסרי, אך עצם התהליך מבורך – העולם עובר מכפייה והכרח לרצון וקבלה.

 
במקביל לתהליך העולמי הזה, וּכְלב ליבו של העניין, גדלים בישראל תלמידי חכמים היודעים להביא אל המון העם את דבר ה’ בחדווה ובאהבה כאש שהכל מבקשים להתחמם לאורה ולא כאש שורפת ומכלה.

 

כמה תענוג יש בחינוך שבמרכזו הדיבור. הנהגת ילדינו בכוח הדיבור, במתיקות האהבה, בונה ילדים המזדהים עם דרכם של ההורים, ילדים שאינם מבקשים לרצות את הוריהם, או לחילופין עושים מפני היראה ובבוא היום ימצאו דרך מילוט מעבודת הכפייה, כי אם ילדים העושים מאהבה בשמחה.

 

לאט לאט יתגלה בעולם הסוד הזה, סוד החינוך בקירוב ובשכנוע, סוד החינוך באהבה.

 

 

(באדיבות אתר "מכון מאיר")