מבין השברים

 

 

יום שישי אחד הקצתי מנמנום קל של אחר הצהריים (בקיץ זה יכול לקרות ב"ה), והשארתי לעצמי די זמן להתארגנות אחרונה וגם להעיף מבט על הבית, שהיה כזה חמוד, מסודר ומאורגן כשעזבתי אותו לחסדי (?) הילדים לפני זמן לא ארוך.

 

טוב, אני עוברת על המטבח ונותנת הוראות לקרבן ראשון שצדתי, לסדר אותו קלות מהבלגונים הטריים, עוברת על הסלון ונותנת הוראות לקרבן שני, עוברת על ההול, מרימה בעצמי שקית פה וספר שם, מתקדמת לחדרים – צדה קרבן שלישי כנ"ל, ותוך כדי מתחילה להתעצבן.

 

למה? למה הם עושים לי את זה? איך הם נכנסים למקום שנראה כמו קטלוג של בית לדוגמא והופכים אותו כאילו כלום? אין לכם לב, שאתם נכנסים לחדר פיקס, ומשאירים אחריכם אג’ואים, נעלי בית, שני דפים גזורים ושקית של בייגלה עם חור (בשקית!!) והולכים? אין לכם עיניים?? העבודה של אמא היא כלום מבחינתכם?

 

וזה לא רק הם האיומים, זאת גם אני המופלאה שחינכתי אותם ככה, כישלון ממדרגה ראשונה שכמותי…

 

וככה אני מתמלאת עצבים ותסכולים, גם סובלת וגם אשמה – קוקטייל מופלא מאין כמוהו לבנאדם שרק קם מהשינה שעה לפני שבת. זמן שבו יש בעולם יצר רע מיוחד שאוהב מאוד חומרים כאלה ועושה הכל כדי להביא אותם לנקודת הרתיחה.

 

נקודת הרתיחה הייתה בראש המדרגות. ראש המדרגות הוא מקום קטן, מטר על מטר וחצי בערך, שנמצא, כשמו, בראש המדרגות המובילות לחדר של שתי בנותיי האמצעיות אך הגדולות בהחלט.

 

את ראש המדרגות (שהוא מקום מועד להצטברות שקיות, ילקוטים, דברים שצריכים לרדת בחזרה למטה, דברים מלמעלה שלא הושבו למקומם וכן הלאה והלאה) פיניתי אני, באופן יסודי ומוחלט, ביום חמישי בבוקר. ממש ראו שם רק שטיח חום ומשמח לב. כעת היה המקום זרוע באופן מקומם בילקוטים, שקיות, בשכפולים, בגומי, בחבל ובעוד פריטים מרגיזים נורא.

 

הטיתי את אוזני לבדוק אם אני שומעת היטב. כן בהחלט, הבנות החביבות שלי למטה, הן לא הניחו את החפצים עד להזדמנות הראשונה שתרדנה ואז תאסופנה אותם איתן בדרכן, לא ולא. הן הניחו את חפציהן מזמן, בצהריים, וכעת, כשירדו להסתרק ולהתארגן לשבת, עקפו אותם בחינניות קלילה כאילו היו אוויר. נס שלא שברו את הראש.

 

"בנות", קראתי בקול שהזעם מתחיל לטפס בו לנקודה מסוכנת, "אתן בחדר שלכן?"

 

"כן", ענו לי.

 

"אז תיזהרו לא לצאת בבקשה, שלא תחטפו משהו מלמעלה".

 

ובזאת התחלתי להשליך אליהן את כל חפציהן לפי סדר הופעתם, ילקוטים, שקיות, חפצים, שכפולים, ניירות, חבלים, כדורים – כל מה שהיה שם, החל בקלסר וכלה בשקית קטנה, ציורית ובעלת ידיות אסטטיות כאלה.

 

ברגע שהיא הייתה באוויר, עברה בי הבנה, שהשקית האחרונה הזאת הייתה טעות. א ברוך! אמרתי בליבי, אבל כבר היה מאוחר מדי. הברוך אכן נשמע תוך שבריר שניה בקול ריסוק, שאחריו זעקת שבר מפי בתי, ואחריה דממה גדולה.

 

נו, זאת הייתה השקית הנאה שבה הכנו לה תמונה מודפסת על חרסינה קטנה, לכבוד יום הולדת האחד-עשר שחל לפני שלושה ימים. על החרסינה הדפסנו את תמונת עצמה מתפללת בכותל, והיא הייתה סוד מרגש ומאמץ משותף של כולן. כעת היא ז"ל.

 

השקט שעמד באוויר היה מוחשי ומהדהד. בבת אחת השתנתה האווירה מ"עוד מצב חירום של אמא כועסת וצריך מהר לשים דברים במקום ולבקש סליחה" למשהו מסתייג בגלוי. בני הבית, שנקהלו לשמע החבטות והבכיות, הביטו עליי במבטים מגנים.

 

"סליחה", אמרתי בתוקף (חיצוני בלבד כמובן), "כאן לא המקום של השקית, ואם החרסינה בילתה בה שלושה ימים בלי שמישהו טרח לשים אותה במקום, אפשר להמשיך להעמיד פנים שהיא בפנים, שלמה ושמחה, וגם עוד שנה מצדי".

 

זה לא היה משכנע. עזבתי את ההתקהלות תוך הוראה תקיפה לסדר את הכל מהר במקום, אבל המועקה שעמדה בחלל נותרה סמיכה ומציקה.

 

ניסיתי ללמד זכות על עצמי – שאני לא אשמה, שהן באמת לא היו בסדר, שקמתי מהשינה ועוד הייתי לא בכושר להיאבק בעצבנות – אבל כל אלו היו רק נסיבות מקלות. הן לא היו בירור פנימי אמיתי, שקשור לכאן ועכשיו ויכול להפוך את הכל לטובה.

 

התבוננתי פנימה ושאלתי את עצמי מה הביא אותי לכעס הזה. ממש כמו שאומרים לילד – ספר לי מה כואב לך חמודי.

 

התשובה הייתה – כשאני נתקלת בהתנהגות מבלגנת, היצר הרע שלי מפרש לי אותה כרשעות, כאטימות וכהתעלמות ממני ומכל עמלי. נכון שזה פירוש מטורף קצת לזוג נעלי בית מושלכות, לדפים גזורים ולשקית בייגלה עם חור, אבל דווקא בגלל המאמצים שהשקעתי כדי שכל אלה לא יהיו שם, ובגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה הם כן צצו פתאום – היצר הרע מצליח לגרום לי להתרשם מהלחישות המטורפות שלי.

 

זאת עובדה.

 

ואז מצאתי בעצמי "עוד מעט טוב". תיזכרי, אמרתי לעצמי בשקט, ‘תיזכרי במאות או באלפי הפעמים שבהן נתקלת בשובלים אינסופיים שהילדים האלה השאירו אחריהם, שמעת את הלחישה הצפעונית של היצר הרע והדפת אותה בתוקף. תיזכרי כמה פעמים אמרת בליבך – לא נכון! הם לא רעים! וודאי שהם לא מושחתים! הם רק ילדים! ילדים לא שמים לב לדברים האלה, גם את היית ילדה ולא שמת לב ולא היית רעה! עובדה!’

 

ההבנה שלי לרגשותיי, עם זיכרון כל הפעמים מן העבר שבהן התעקשתי להילחם ברע ולהדוף אותו – היו הטוב האמיתי של הרגע ההוא. הם חיזקו אותי לדעת שאני לא מפלצת הורסת כזאת, אלא אמא טובה שאוהבת את כולם ובפעם הזאת התפרצה.

 

בקיצור, קראתי לבת האחת-עשרה ושבוע, סגרנו את הדלת, ואמרתי לה בכמה מילים מהי תחושתי כאשר אני נתקלת בבלגן כנ"ל.

 

"זה לא בסדר מצדכן לבלגן כל כך", אמרתי לה, "אבל מצד שני, הכעס הנורא שאתן סופגות בגערה שלי לא באמת קשור אליכן. מי סידר לי רק לפני שעה את המטבח כל כך יפה כמו פרסומת של מטבחים לדוגמה? את, נכון? אז את טובה, את לא רעה. רק היצר הרע גורם לי להרגיש כאילו יש פה כאלה ילדים איומים…"

 

זאת הייתה הנקודה שבה דמענו שתינו במשותף, אבל דמעות אחרות כאלה מטהרות, ואז – כמו תמיד ברגעי הטוב האמיתיים – המציאות הסביבתית נמסה וגם אבא נכנס.

 

"על מה אתן מדברות כאן?" הוא שאל בחשדנות.

 

"אנחנו דנות בענייני תמונות משוחזרות. אם הן תהיינה יפות כמו המקור או יותר ממנו", אמרתי וקרצתי לה. היא חייכה. גם אבא (שקודם היה די המום ממני) חייך. אני סבורה שגם מלאכי עליון חייכו.

 

ואז נשמע צפצוף והדלקתי נרות, ומעומק עומק ליבי הודיתי לבורא עולם על העצות המאירות האלה, שתמיד לוקחות בחשבון את המציאות כולה, עם הרגשות שלי במקום שלי ועם מה שעובר עליי.

 

ואם אתם באמת רוצים לדעת, את התמונה עוד לא שחזרנו עד היום. שכחנו, דחינו, היינו עסוקים. אבל גם אם היא לא תהיה יותר על המדף של ילדתי (או באחת השקיות המרובות שלה), נזכור אותה תמיד, אני בטוחה.

 

 

(באדיבות מגזין "משפחה")