כרטיס כניסה לעולם השמחה

 

 

אדם שרוצה לעסוק בהתבודדות צריך לדעת, שעבודת ההודיה לה’ היא העבודה העמוקה והאמיתית ביותר שיש בהתבודדות. לכן, ההודיה חייבת תמיד להיות מוקדמת לכל דבר אחר. לפני שעושים תשובה, לפני שמבקשים בקשות, לפני התחנונים וכו’ – חייבת לבוא ההודיה. ולא רק בהתבודדות, אלא בכל החיים – הקשר של הודיה לבורא הוא הקשר הכי אמיתי שישנו, וכל זמן שההודיה לוקה בחסר, הקשר עם ה’ לוקה בחסר.

 

ההודיה היא יסוד בקשר עם הבורא. ראשית, משום שזו דרך ארץ מינימאלית להגיד תודה על כל דבר שאתה מקבל. וזהו יושר מינימאלי להודות למי שמחייה אותך ומפרנס אותך. וזו הכרת-טובה מינימאלית למי שמטיב איתך. לכן צריך האדם להודות לה’ בכל רגע ורגע, ולפרט את הטובות ולהרבות בזה כמה שיותר. ועל אף שכתוב: "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו וכו’, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה’ אלוקינו על אחת מאלף אלפי אלפים, רבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות…" וכו’. כי באמת, גם מיליארד שנים לא יספיקו להודות לבורא על טובותיו – על כל פנים, צריך האדם להשתדל להודות עד היכן שידו מגעת.

 

ועוד, ההודיה היא שפותחת את כל השערים של מעלה, כמובא בזוהר שעל ידי ההודיה האדם נכנס לפני ולפנים למחציתו של הקדוש-ברוך-הוא. כמו כן, ההודיה מבטלת את כל הקטרוגים. זאת, משום שאין דבר המעורר קטרוגים על האדם יותר מכך שאינו מודה לבוראו. וכן, ההודיה היא תכלית כל בריאת האדם, כמובא ברמב"ן שלולא ההודיה לא היה חפץ לקדוש-ברוך-הוא בעולמו.

 

אבל מלבד כל זאת ואף יותר, ההודיה היא העבודה הראשונה של האדם שבעזרתה יוכל לזכות לאמונה השלמה! כי ההודיה פירושה, שהאדם חי באמונה שאין לו חילוק בין דין ורחמים, כי יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו! וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: "בה’ אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר". כלומר, בין כשהנהיג אותו במידת רחמים – שם הויה, ובין במידת הדין – שם אלוקים, תמיד הילל אותו.

 

ההודיה אינה רק מעשה של יושר ודרך ארץ, שהאדם מודה לה’ על הטובות הגלויות שעושה עמו, אלא היא בעיקר מבטאת את שלמות האמונה, שהאדם מודה בלב שלם גם על ה"רעות". רק אדם שמודה על כל הדברים הקשים שבחייו יכול להגיד שהוא מאמין. כי אמונה, פירושה שיש בורא ומשגיח לעולם שהכל מידו, והוא אוהב את בריותיו ומרחם עליהם ומשגיח עליהם, וכל מה שהוא עושה – הכל לטובה, ולכל קושי או צער ח"ו, יש סיבה ותכלית לטובה. או במילים אחרות: הבורא רוצה לתת לו מתנה, וזו סיבה טובה להודות לו מאוד מאוד.

 

לכן, ההודיה העמוקה המכניסה את האדם לאמונה היא דווקא כשמודה על חסרונותיו. וכשאדם מגיע להתבודדות ולוקח את כל הנקודות, אלה הגורמות לו ביותר לצער ולייאוש, ללחץ ולחלישות הדעת. וכן הוא לוקח את כל הדברים שגורמים לו לא לאהוב את עצמו או את החיים – והוא מודה עליהם, כל זה נקרא עבודה של אמונה. כלומר, להאמין שכל מה שהיה עד הרגע הזה – הכל מה’ והכל לטובה. וכל זמן שאינו יכול להודות כך צריך בראש ובראשונה להתפלל להגיע לדעת הזאת: להודות ולהלל לה’ על כל החסרונות ועל כל הקשיים ועל כל הבעיות ועל כל הצרות. וצריך שיהיה קבוע בלב האדם היטב: אני רוצה לחיות את האמונה שהכל לטובה ואין שום רע בעולם, ורק אחר כך אוכל להמשיך הלאה עם ההתבודדות – לעשות תשובה ולבקש מה’ שיקרב אותי.

 

לכן, על אף שיש בהודיה את כל המעלות שהזכרנו, ועוד הרבה, דווקא ההודיה מהסוג הזה – כשאדם מודה על כל חסרונותיו ומגיע לאמונה השלמה והטובה בה’ יתברך, היא הדבר שבאמת בונה את ההתבודדות בצורה חזקה. והיא הדבר שבונה את כל חייו בצורה הנכונה.

 

לפני שמדברים עם הקדוש-ברוך-הוא על דבר מסוים, צריכים להאמין בו. ורק כשאדם נרגע מכל הצער של החיים וחוזר לאמונה השלמה בה’, רק אז הוא יכול לדבר עם ה’ ולהתוודות ולבקש ממנו שיקרב אותו. לכן ההודיה היא המפתח של התבודדות. וזה מה שאומר רבינו (תורה י’ בליקוטי תנינא) – שרק על ידי שמחה אפשר להגיע לישוב הדעת ולחזור בתשובה. וזה דבר פשוט, אדם שרוצה לעסוק בהתבודדות ואין לו שמחה, הוא לא יכול לדבר בכלל עם ה’. לכן הודיה חייבת להיות קודמת לכל עבודה אחרת של תשובה או של בקשה.

 

הרבה פעמים אדם בא להתבודדות עם משהו לוחץ, עם משהו שמעיק עליו, והוא מנסה להודות על כל הטובות אך בליבו הוא חושב, שאחרי שיודה על הטובות, מיד יתחיל להתפלל על אותו החיסרון ולעשות חשבון נפש: מפני מה בא לו זה החיסרון? ולעשות תשובה על אותו הדבר וכו’. אך לא זו הדרך, אלא צריך להתעקש קודם לכל לטפל באותה מועקה שיש לו על ידי ההודיה על אותו הדבר, ולהגיע לאמונה שזה לטובה ולהודות על זה בלב שלם. כי בלי זה הוא לא יוכל בכלל לעשות חשבון נפש ולהתפלל על הדבר שחסר לו. רק אחרי שיודה על כך ויהיה שמח ורגוע, רק אז יוכל לגשת לשלב הבא של ההתבודדות, כלומר לעשיית חשבון הנפש ותשובה על העוון שבגללו בא לו הצער הזה. 

 

עצה זו חשובה מאוד למי שמכין את עצמו להתבודדות עמוקה של חשבון נפש. כי בלי ההודיה – שמודה גם על הכישלונות שלו ומאמין שגם הם מאת ה’ וגם הם לטובה, כל מעשה חשבון הנפש יהפוך לו לרדיפה עצמית והוא ייפול לעצבות ולייאוש. אך היא נכונה לכל אדם –  לכל מי שרוצה להגיע להתבודדות נכונה.

 

בפרט היא נכונה למי שקשה לו להתבודד. כי כל מי שקשה לו להתבודד זה מפני שהוא עצוב, כי אם היה בשמחה בנקל היה מדבר עם ה’, כמובא בדברי רבינו הקדוש, שעל ידי שהאדם בשמחה כל היום אזי בנקל לו לשבר את ליבו לפני ה’. אבל מי שכל היום רודף את עצמו וכל היום הולך במרה שחורה ובדאגות לא יכול לדבר עם ה’ כלל, כי הוא לא נמצא במצב של אמונה כלל, אלא בכפירה – הוא שקוע ב"אני" שלו.

 

לכן זו עצתו: שייקח את כל הנקודות הכואבות והמדאיגות וידבר על זה עם ה’, ויבקש להגיע להודיה בלב שלם עליהם. ויזכור, באמת לאמיתה, שכל זמן שהוא לא יכול להודות בלב שלם על אותן נקודות אין לו על מה להתבודד מלבד זה, והוא צריך להתרכז אך ורק באמונה והודיה ולבקש מה’: ‘תן לי אמונה בך. תן לי אמונה שהכל לטובה. תן לי להודות לך בלב שלם על כל החסרונות שלי’. כך ירבה בתפילה עד אשר יגיע להודיה בלב שלם ורק אז ימשיך בהתבודדות.

 

כל מי שקשה לו לדבר עם ה’, זה אך ורק מפני שהוא מרגיש שמשהו לא טוב בעולם הזה. מצב זה נקרא עקמומיות בלב האדם על ה’. ההרגשה הזאת לא מעידה על אמונה, אלא על ההיפך. אמונה פירושה שהכל לטובה. לכן ההודיה היא שמכניסה את האדם לאמונה. ורק כך הוא יוכל לדבר עם ה’ באמת. דבר זה מרומז בשם "ישראל", שזה: ישר-אל. חיבור ישיר עם ה’. על זה נאמר בספר תהלים: "ולישרי לב שמחה". יושר הלב – זו השמחה. והעקמומיות שבלב – זה העצבות והדיכאון, הייאוש והכפירות. ומי שאינו ישר–לב, הוא גם לא ישר-אל, כי הוא לא בשמחה וליבו עקום, והוא לא בדרגת "ישראל", ואינו יכול לדבר עם ה’.

 

גם אדם בעל מדרגה גבוהה באמונה הרגיל להתבודד, והוא מסוגל להאריך בהתבודדות והוא מלא בשמחה באופן טבעי וכו’, גם הוא – אם לא יעבוד על הנקודה של ההודאה בראש ובראשונה, יהיה חסרון בעבודתו ובקשר שלו עם ה’. כי אפילו צער כלשהו בלב כבר פוגם בקשר עם ה’. ובלי ההודיה, עד שמבטלים כל שארית של צער, עד שרודפים אחר כל שארית של יגון ואנחה ומכניסים אותה גם היא אל השמחה, ההתבודדות אינה במיטבה.

 

הלכה ולמעשה, אדם צריך להגיע להתבודדות מתוך הודאה. ויודה מעט על הדברים הטובים, שכאמור, זה המינימום שבמינימום של היושר. ועל פי רוב, כשהוא מרגיש שיש דבר או כמה דברים שמטרידים אותו, שמעיקים עליו, שמבלבלים את דעתו, אל לו להתחמק מהם, אלא יתחיל מיד להודות עליהם ויבקש מה’ שייתן לו להגיע להודיה שלמה עליהם, עד שיחיה את האמונה שהכל לטובה ויהיה בשמחה עצומה ושלמה, ויישר את ליבו לגמרי מכל מועקה ודאגה, ורק כשיהיה בשמחה רק אז יעבור לשלב חשבון הנפש והתשובה.

 

ה’ יתברך יזכנו להרבות תמיד בהודיה, ובשבח והלל לה’, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.