לא יכול או לא רוצה

 

 

"את יכולה למצוא רב שיתיר לך לשמוע מוסיקה בבין המצרים" הוא אמר לי, "יש מצב שיתירו לך, כי את צריכה את זה לצורך עבודתך".

 

אבל אני, חובבת מוסיקה מושבעת, שאפשר לומר שבורידים שלי זורמים צלילים במקום דמים, סירבתי בנימוס להצעה המפתה.

 

חשבתי לעצמי שאמנם מאוד קשה לי בלי מוסיקה, במיוחד כשאני זקוקה לה פה ושם לצורך עבודה, ואולי יש סיכוי למצוא איזה היתר דחוק עבורי, אבל הדבר האחרון שאני רוצה זה למצוא לי איזה רב שיתיר לי לשמוע מוסיקה בימים אלו.

 

בשנים קודמות אולי הייתי "קופצת על המציאה" ומנסה להקל על עצמי, אבל הפעם, פשוט לא התחשק לי. אולי כי בשנה האחרונה ה’ זיכה אותי להבין את עומקם של הימים האלו, את הסוד שלהם. חשבתי לעצמי: "שאבא שלי יהיה עצוב, ואני אשמח?! לא רוצה…", וזה הסוד של הימים האלו. זה לא רק שאני לא יכול לשמוע מוסיקה להסתפרללכת לים – זה שאני לא רוצה!

 

הרגשתי שאפילו אם יביאו לי היתר מהרב הכי גדול לשמוע מוסיקה, אני פשוט לא רוצה. יש גלות, יש חורבן, יש ימים קשים לעם ישראל, ה’ מתאבל, השכינה מייללת, הזמן דוחק – ואני? שאעצום את עיניי ואתעלם מכל הצער הזה של העם שלי? עם כל הקושי שבלהתחבר לצער שבימים אלו, אני לא מסוגלת אחרת.

 

אני אגלה לכם סוד, אבל עד לפני כשנה, לא ממש הבנתי את ה"קטע" של הימים האלו. לפעמים אנחנו שוכחים שמדובר בסך הכל בשלושה שבועות, כי הם מצטיירים בעינינו כמו נצח.

 

חשבתי לעצמי, שלא די שאנחנו כואבים, סובלים ומצטערים במשך כל השנה כולה, למה עלינו לייחד שלושה שבועות שלמים בשביל להצטער? כאילו לא מספיק עצוב לנו גם בלי שיזכירו לנו שפעם היה פה בית מקדש.

 

אבל רק לקראת "בין המצרים" של השנה שעברה התחלתי להבין בכלל את עניינם של ימים אלו, את החורבן, את הגלות, את "צער השכינה". ה’ ברחמיו נתן לי ניסיון לא פשוט להתמודד איתו, כזה שהסב לי צער רב. פקחתי עיניים וראיתי אנשים מסביבי שמתמודדים גם הם עם ניסיונות לא קלים, ומצטערים לא פחות. כשניסיתי להבין למה ה’ נותן לכל אדם בדור הזה "חבילה לא פשוטה של צער" לסחוב על גבו, התחלתי להבין שהוא רוצה שנזדהה איתו, שנרגיש קצת, בזעיר אנפין, את צער השכינה, את הצער שלו, שאין לו בית. (הרחבה בעניין זה במאמר מי יציל את הבית שלי?!)

 

כתוצאה מהבנה זו, את שלושת השבועות בשנה שחלפה חוויתי בצורה מאוד עוצמתית. הבנתי שהאבל הלאומי בבין המצרים הוא בדיוק אותו אבל שלי על הניסיון הפרטי שלי, ואותו אבל של כל אדם שמצטער בדור הזה בגלל כל ניסיון שהוא. בית המקדש חרב והתנפץ למיליוני רסיסים של כאב, וכל אחד מהם התיישב בתוך כל אחד מאיתנו, כדי שנוכל להרגיש את החורבן באמת, להצטער עליו ולבקש מכל הלב על בניין בית המקדש ועל הגאולה השלמה, הפרטית והכללית.

 

צער השכינה והצער, כביכול, של ה’ יתברך בימים אלו, הוא בדיוק אותו צער של כל אדם מישראל לאורך כל השנה כולה. כל אדם שיש לו צער כלשהו, צריך לדעת שזה כתוצאה מזה שאין לנו בית מקדש. כשמבינים את זה – הרבה יותר קל להתחבר למנהגי האבלות והצער שבימים אלו. ולא מחפשים הקלות, או היתרים, אלא מבקשים לחוות אותם בדיוק כפי שהם. מצטערים. כי אם אבא שלי מצטער על שאין לו בית ושכינתו בגלות, בעפר, וילדיו רחוקים ממנו, אני לא יכולה להמשיך ולשמוח כאילו כלום.

 

אז נכון, אני יכולה אולי למצוא לי כמה הקלות, אבל אני פשוט לא רוצה.

 

בעבר, תמיד כשהיו אומרים "להקמת שכינתא מעפרא" לא ממש הבנתי מה הכוונה להקים את השכינה מעפר. לא מזמן הייתי בעצרת תפילה גדולה בכותל, לרפואתו של הרב מרדכי אליהו שליט"א. בנו, הרב שמואל אליהו שליט"א, קרא בקול גדול תפילה מרגשת והוסיף בסיומה את המשאלה – "להקמת שכינתא מעפרא". אני חושבת שזה היה בדיוק הרגע בו הבנתי מה הכוונה במשפט הזה. הסתכלתי על אלפי האנשים שהיו סביבי, על עם ישראל קדושים שבאו להרים קול זעקה להקדוש-ברוך-הוא, על הצרות שעוברות על כל אחד בכלליות ובפרטיות, ברוחניות ובגשמיות. על הריחוק שלנו מאבא שבשמים, על הריחוק שלנו מעצמנו. זה היה בדיוק הרגע בו הרגשתי פתאום בכל גופי ובכל ליבי מה זאת אומרת שהשכינה בעפר, שכולנו בגלות, שאנו מתחננים לה’ שיקים אותנו  מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

 

פעם שמעתי שכשאדם מישראל בא לשפוך שיחו בכותל המערבי, הוא צריך לדעת שהשכינה נמצאת בדיוק מאחורי אבני הכותל הקדושות. ובדיוק כמו שהוא בוכה, כך גם היא בוכה שם. ואם אתה מצטער בצערה ומתפלל עליה – כך גם היא – מתפללת בעבורך. הצער הוא אותו צער, רק הביטויים שלו על כל אחד לובשים לבוש אחר.

 

השבוע הגענו כמה חברות למנהרות הכותל וביקשנו להיכנס למקום אבן השתייה, שנמצאת 70 מטר בלבד מקודש הקודשים, המקום הכי קדוש בעולם כולו. השומר היה קשוח במיוחד ולא הסכים בשום אופן שניכנס לשם. "אפשר להיכנס רק עד 8.30 בבוקר", קבע בנחרצות ודחף אותנו החוצה, מאוכזבות. הרגשתי שזוהי בדיוק הגלות, זהו בדיוק החורבן. שלא נותנים לך להיכנס אל הקדושה, לעבור את המפתן אל האלוקים, להיות איתו קרוב, בלי מחיצות, בלי הפרעות, בלי השומרים הסובבים בעיר.

 

חברותיי הלכו אבל אני נשארתי שם. לא הייתי מסוגלת להישאר רק עם הצער, רק עם הרגשת הגלות. ידעתי שליהודי, גם בצער הכי גדול, יש תמיד תקווה, תמיד יבוא הרגע של הגאולה.

 

לאחר כשעה חזרתי שוב אל אותו שומר קשוח וביקשתי להיכנס. והוא כמובן – לא הסכים בשום פנים. בדמעות התחננתי אליו שירשה לי להיכנס, כי באתי מרחוק, ואני כל כך רוצה, ובלב זכרתי שאני מתחננת אל ה’ יתברך ולא אליו. לפתע, הקשיחות נעלמה מפניו והוא התיר לי להיכנס. נכנסתי בחיל וברעדה אל קודש הקודשים, המקום הכי קרוב בעולם אל הקב"ה, וידעתי שזוהי בדיוק הגאולה.

 

ובימים קשים אלו, תמיד אנו צריכים לזכור, למרות הצער והחורבן שאנו חשים – שבסוף כל חושך, תמיד יש אור, שבתוך כל צער – תמיד ישנה תקווה, שבתוך כל "בין המצרים" הללו – עוד בוא תבוא הגאולה!

 

יהי רצון שעוד השנה יתהפכו לנו ימים אלו לימים של שמחה, וימחה ה’ דמעה מעל כל פנים ויבנה לנו את הבית – וישובו הבנים!

 

אמן כן יהי רצון.

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.