עין צופה למרחוק

 

 

ידידם טובים היו ר’ דוד ור’ חנוך, שעות רבות ישבו על דפי הגמרא והלימוד לא ביטלו רגע. "חברותא" טובה הם היו, אהבו זה את זה ותמיד עזרו זה לזה, אך בדבר אחד שונה הייתה דעתם כליל.

 

ובכן, רגיל היה ר’ דוד לשמוע מפי חברו, ר’ חנוך, גדולות ונצורות על רבו הצדיק, רבי שמואל אבא מזיכלין. בחיל וברעדה היה מספר על גודל יראת רבו, על עוצם קדושתו ועל רוח הקודש המאירה בבית מדרשו. "הרבי קורא את פנימיותו של כל אדם ואדם כמו היה ספר פתוח לפניו. בעיניו הטהורות הוא חודר כליות ולב ויודע את מעשי כל אחד ואחד מיום היוולדו", היה אומר ר’ חנוך ובשרו נעשה חידודין חידודין.

 

ולעומתו, ר’ דוד, שלא נמנה עם עדת החסידים, ומעולם לא חש צורך להתקשר לצדיק, היה מקשיב לדברים בחצי אוזן ופוטרם על פי רוב בחיוך לגלגני, כדי לא לפגוע בחבר יקר זה, אך בתוך ליבו לא האמין לדבריו אפילו כהוא זה. ולמרות שדעתם הייתה שונה זה לא פגע בחברותם.

 

באחד הימים כשהרבה ר’ חנוך לדבר בשבח רבו, לא יכול עוד ר’ דוד להתאפק ואמר: "הבה נעמיד סוף סוף את דבריך במבחן. הנה, אני נכשלתי במשך חיי בכמה וכמה עבירות, שאיש מלבדי אינו יודע עליהן. ניסע כעת אל רבך. אם כדבריך, ודאי יעמידני על מקומי ויגלה את חטאי. או אז אדע כי צדקת. ואם לאו, חדל מלהתהלל בנפלאות רבך". הסכים ר’ חנוך לרעיון והשניים יצאו לדרך לראות את פני הרבי.

 

בבואם לזיכלין נכנסו השניים לתת "שלום" לרבי ולהתברך מפיו הקדוש כנהוג. כשנכנסו לחדרו של הרבי הוא קיבלם בסבר פנים מאירות, החליף עם ר’ חנוך ורעהו אי אלה מילים ונפטר מהם לשלום ולברכה.

 

בצאתם מלפני הרבי, שילח ר’ דוד בחברו מבט מתגרה. "נו, היכן רוח הקודש שעליה דיברת? הנה, רבך הביט בעיניי, אפילו הסביר לי פניו  ולא ראה דבר!"

 

נתן ר’ חנוך בחברו מבט נוזף. "וכי מה רצית, שמיד ברגע הראשון לבואך ייסר אותך הרבי על חטאיך?! אוהב ישראל הוא הרבי ואין דרכו להלבין פני יהודי וכל שכן ברבים ובלי סיבה ועוד, שדרכו לקרב כל יהודי בנועם ובאהבת ישראל ולא חלילה לקדמו בתוכחות מוסר. מה עוד שגם אני הייתי נוכח בחדר. המתן כאן עוד יום יומיים ובודאי תיווכח במו עיניך בצדקת דברי".

 

אבל ר’ דוד לא השתכנע מדברי חברו והחליט שאין לו עוד מה לחפש בזיכלין ועליו לחזור מיד על עקבותיו לעירו ולביתו. אך מכיוון ששעת מנחה הגיעה, נכנס לבית המדרש לתפילה קודם שובו לביתו. מפעם לפעם בשעת התפילה הגניב ר’ דוד מבט חטוף אל הפינה שבה ניצב הרבי בתפילה, מנסה לבחון אותו על פי חזותו ותנועותיו. "אפשר תלמיד חכם הוא ואף ירא שמים גדול, אך מכאן ועד לרוח הקודש רחוקה הדרך", הרהר בינו לבין עצמו.

 

עם סיומה של תפילת המנחה ר’ דוד כבר עמד ברגל אחת על מפתן בית המדרש ופניו כלפי חוץ. לרבי שמואל אבא מזיכלין היה מנהג ללמוד ברבים בכל יום לאחר תפילת מנחה קטע ממדרש רבה. אותו שבוע היה פרשת דברים, והצדיק החל לקרוא מן הספר. מכיוון ששמע ר’ דוד דבר תורה, שב על עקבותיו ונדחק בין החסידים כדי להקשיב ולראות אי אלו דברי תורה מפלפל ה’רבי של ידידו’.

 

החל הרבי לקרוא: "דבר אחר, אלה הדברים אשר דיבר משה, זהו שאמר הכתוב, ‘אלה עשית והחרשתי דימית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך’". הרים הרבי את עיניו מהספר והחל לבאר: "יש מי שבאים לצדיק, מלאים פגמים וחטאים, ומעיזים בנפשם לומר כי מאחר שהצדיק אינו נוקב במפורש בחטאיהם, בודאי אינו יודע דבר ואינו מרגיש כלום. אבל האמת אינה כן, כי הצדיק רואה ויודע, ורק כדי שלא לביישם שותק הוא ואינו מייסרם".

 

השתתק לרגע הרבי ומיד המשיך: "כל זאת בתנאי שהחוטא מצידו מכיר בחומרת חטאיו ומתעורר מעצמו לשוב עליהם בתשובה, אך אם החוטא אינו שם את ליבו לחזור בתשובה על מעשיו הרעים, אזי מוכרח הוא הצדיק למנותם באוזניו, אחד לאחד, ולעוררו לתשובה".

 

השפיל הרבי את עיניו אל הספר ואמר: "זהו שאמר הכתוב, ‘אלה עשית והחרשתי’   אם פירשת לא נכון את העובדה שהחרשתי על מעשיך הלא טובים, ‘דימית היות אהיה כמוך’, ועקב כך אמרת בליבך, כי הצדיק אף הוא אדם כמוני ואינו מסוגל לצפות לתוך נפשי פנימה, ‘אוכיחך ואערכה לעיניך’, כי אז לא נותרה בידי ברירה אלא להוכיח אותך בפניך".

 

אנחה כבדה בקעה מליבו של הרבי. "יש הנכשלים לא עלינו בחטא כזה ובחטא כזה"… וכך החל למנות שורה של חטאים, שהשתייכו כמובן לר’ דוד, אך הצדיק הבליע זאת לבל יבייש אדם מישראל, ועשה זאת כעין דוגמא להסבר דבריו, כשהוא מפרט בצד כל אחד מהחטאים את הדרך לתיקונו.

 

החסידים שהביטו בריכוז רב בפני רבם ושתו בצמא את מילותיו, לא הבחינו באורח שקילוח של דמעות חמות החל לזלוג במורד לחייו. ורק כשקול בכיו גבר והלך וכל גופו החל לרטוט  הבחינו בר’ דוד שעמד על מקומו וגעה בבכי כתינוק.

 

לאחר שסיים הרבי את דבריו בבית המדרש ופנה לחדרו, ביקש ר’ דוד לשוב ולהיכנס אצלו, ואמנם הוא נענה בחיוב. אצל הרבי התקבל בברכה ובמאור פנים, שכן חלילה לרבי קדוש זה לשמור בליבו על בן ישראל, שכן להיפך הוא הדבר – מטרתו היא אך ורק לקרב כל יהודי באשר הוא שם. הפעם התייצב ר’ דוד לפני הרבי בלב שבור ובנפש כנועה.

 

הרבי נוכח בכנות כוונותיו וברצונו האמיתי לחזור בתשובה שלמה ולא ייסרו בדברים, אלא חייך אליו וחיזק את ליבו בדברי חיבה וריצוי. הצדיק בירכו כי יזכה לשוב בתשובה שלמה, שכן את דרך תשובה ותיקון מעשיו קיבל כבר בשעת הדרשה.

 

ר’ דוד נפרד מעם הצדיק, לא לפני שביקש את סליחתו המלאה על שזלזל במעלת הצדיקים בכלל, ובצדיק זה בפרט. הרבי ברכו לשלום והוא חזר עם ידידו ר’ חנוך לביתו כאשר ידו של ר’ חנוך בעליונה על שהתגלה בצדקת דבריו. אך ר’ חנוך שבעל מידות היה, לא התרברב חלילה על ידידו, אלא קרבו לעבודת ה’ בדרך התקשרות לצדיקים.

 

ואמנם, ברכת הרבי נתקיימה ור’ דוד זכה לחזור בתשובה ולהיות חסיד וירא שמים אמיתי. והחשוב מכל, להאמין בכוחם של צדיקים ולקנות את מידת "אמונת חכמים".

 

וזה שהיה אומר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע, לאלו שהיו באים לקבל פניו: "ספר מה שאתה, ואני והקב"ה יודעים…" שכן בכוחם של הצדיקים להיות ערֵבים לאדם והוליכו בדרך תשובה אמיתית.

  

ה’ יזכנו לאמונת חכמים בשלמות ובפשיטות ללא כל עוררין, בבחינת: "אפילו אם יאמר לך על שמאל שהוא ימין וכו’…", אמן כן יהי רצון.