הקנאה… מוציאה את האדם מן העולם

בחנות של שלמה כמעט לא דרך איש

ועל בני ביתו הגיעו ימים של רעב ומחסור.

בשל קנאתם בהצלחת חבריהם לשעבר,

שמו שלמה ורעייתו כל מעיינם כיצד להצר

להם…

 

 

"אהבת דוד ויהונתן להם" רננו הבריות על חברותם של יוסף ושלמה, חברים בלב ובנפש.

 

עוד מילדות היו זה בחברת זה, אהבו בלב ובנפש ודאגו זה לזה, גם המעבר לבחרות ובהמשך לחיי הנישואין לא גרם חלילה לניתוק הקשר החזק בין הרעים האהובים ואוהבים. יוסף ושלמה האוהבים בילדותם ובנישואיהם לא נפרדו. הם גרו בשכונות סמוכות בעיר צפת ת"ו ואף פתחו עסק של בית מסחר גדול לבדים. ההצלחה האירה להם פנים והעסק הלך ושגשג כך שהפכו להיות עשירים גדולים.

 

אך דבר אחד היה שונה בין שני הרעים, בעוד שביתו של שלמה היה שוקק חיים, קול שובבות מקהלת הילדים שנולדו בהפרשים סמוכים מילא את ביתו, ותוך מספר שנים התמלא ביתו בכמה זאטוטים קטנטנים.

 

לעומתו היה ביתו של יוסף ריק ושמם כי לפרי בטן לא זכה. בעוד ששלמה ידע כי אחר יום עבודה מעייף חוזר הוא לבית מלא שמחת חיים, ידע יוסף כי חוץ מרעייתו אין מי שיחכה לו בבית הריק ושמם. אך כל אימת שניסו להוציא מיוסף איזה מבט או הרהור קנאה לא עלה באל ידם, כי באהבתו הרבה לרעהו, ובעינו הטובה שמח שמחה עזה בהצלת חברו, תוך תפילה על עצמו שיזכה גם הוא.

 

אך לא כן אצל הנשים, שכן ידועה חולשתן בעניין. קשה היה לה לרעייתו בניסיונה והייתה מיבבת על מר גורלה, ולעומתו גם רעייתו של שלמה חששה ופחדה מעיניהם של רעיהם והייתה משדרת זאת לבעלה, יום אחר יום, כי עליו להפסיק את הקשר עם רעהו יוסף כדי שעיניהם לא תשלוט בביתם הברוך ילדים.

 

הזמן עשה את שלו, טפטופי ההסתה חדרו באוזניו ואט אט החל משדר שדרי איבה לרעהו, וכמו שנאמר: "כמים פנים לפנים כן לב האדם…" הרגיש זאת גם יוסף.

 

כך, נערם בליבם מטען של שנאה אחד לרעהו. עד שיום אחד התפרקה החבילה, שלמה הודיע לידידו כי ברגע זה הוא מפרק את השותפות ואת הקשר העמוק שהיה ועוד איננו. הפרידה הייתה כואבת ואף אכזרית, ועוד באותו רחוב פתחו שני השותפים לשעבר שתי חנויות בדים מתחרות זו בזו.

 

בפרידתם זו רדפה ההצלחה אחר יוסף והאירה לו פניה, הוא הלך והתעשר ובכל אשר פנה הצליח. לעומתו, שלמה נשאר ללא פרנסה, בחנותו כמעט לא דרך איש ועל בני ביתו הגיעו ימים של רעב ומחסור. בשל קנאתם בהצלחת חבריהם לשעבר, שמו שלמה ורעייתו כל מעיינם כיצד להצר להם…

 

* * *

 

יוסף העשיר היה בן דורו ומבאי ביתו של האר"י הקדוש, ובכל עת מצוא היה שופך לבבו לפניו באמרו: "מה בצע לי בכל העושר והכבוד הזה בעוד ביתי ריק מקול שמחת וחדוות ילדים". אך בכל פעם היה דוחה אותו האר"י פעם אחר פעם.

 

לאחר מספר שנים הגיע היום המיוחל והאר"י הקדוש ראה כי הגיע העת והזמן ובישר את יוסף: "כעת חיה ולרעייתך בן"!

 

* * *

 

כעת חיה וליוסף ורעייתו בן זכר, שנולד להם אחר עשרים ושש שנות עקרות, שנות צער וכאב, שנות תפילה ותחנונים, שנים של ציפייה והמתנה למתנה היקרה, ובציפייה לברכתו של האר"י הקדוש.

 

ובבוא היום הגדול, יום השמיני למילה כל העיר הייתה כמרקחה, יוסף העשיר ערך סעודה גדולה לכל מאן דבעי. השעה המיועדת הגיעה. הכל ציפו בדריכות לבואו של הסנדק, הלא הוא האר"י הקדוש. ריחות המאכלים המבושמים הגיעו עד למרחוק הכל היה ערוך ומוכן, אך האר"י הקדוש בושש מלהגיע.

 

עברה שעה שעתיים, עברו שעות נוספות והיום נטה לערוב. אך הסנדק לא הגיע. היו שחששו כי האר"י שכח מהברית. היו שחששו שמא יפסידו את היום השמיני והיו כאלה שהתייאשו מלהמתין ופרשו.

 

לפתע באחת נפתחה הדלת לרווחה ובפתח עמד האר"י הקדוש בכבודו ובעצמו אשר ללא אומר ודברים ניגש לערוך את הברית. המעמד היה מרגש ונשגב עד מאוד, דמעות חמות זלגו מעניהם של יוסף וזוגתו, דמעות של אושר שמחה והתרגשות.

 

עם תום עריכת הברית ניגשו האורחים להשתתף בסעודת מצוה, אך תחת זאת הפסיקם האר"י הקדוש ופנה להסביר את פשר איחורו:

 

"בדרכי הנה, רדף אחרי כלב גדול ונבח ללא הפוגה בקול מתחנן, נתתי מבטי על הכלב וראיתי כי מגולגלת בו נשמתו של גיחזי, שהיה משרתו של אלישע הנביא, והוא התחנן שאתן לו תיקון לנפשו". (שכן ידוע כי האר"י הקדוש עסק בתיקון נשמות עוד בחיי חיותו). "שאלתי לכלב, המשיך בסיפורו: "'מדוע התגלגלה נשמתך בכלב טמא?' סיפרה נשמתו של גיחזי: 'כאשר שלחני מורי ורבי אלישע הנביא להחיות את בן השולמית, נתן בידי את מקלו כדי שאניחהו על הנער המת ויקום לתחייה, וכידוע כמו שכתוב בנביא, הנער לא התעורר עד אשר בא אלישע הנביא כעצמו להחיותו'. (מלכים ב-ד), כעת התוודה גיחזי בפני וסיפר את פשר הקורות: 'המקל לא עזר בגלל חטאי. כי אלישע הנביא נתן במקל את הכוח להחיות מת אחד, בדרכי אל בית השונמית רציתי לנסות את כוחו של המקל אם אכן הוא. בדרכי נקרה לי כלב מת והנחתי את המקל עליו ומיד קם הכלב לתחייה. אך כאשר הגעתי אל בית השונמית והנחתי את המקל על הנער המת, אזי המקל לא עזר כי הכוח הרוחני שהיה טמון בו כבר פעל בכלב. לפיכך הוצרך אלישע הנביא להגיע בעצמו ולהחיות את הנער. לכן גולגלה נשמתי בכלב זה'. סיים גיחזי את וידויו והמתין למתן תיקון עבור נשמתו. אמרתי לו לגיחזי כי תיקונו תלוי בכך שימסור נפשו להצלת עם ישראל".

 

תוך כדי סיום דבריו נשמע קול זעקה מכיוון המטבח, ולאחריה ניגשו כמה מבאי הבית וספרו לאר"י הקדוש והסובבים, כי כלב חצוף נכנס בדהרה אל המטבח וקפץ הישר אל תוך יורת הדגים הרותחת וכי הושבתה שמחתם בגין קלקול הסעודה.

 

"אין זה קלקול כלל כי אם תיקון", נענה לעומתם האר"י הקדוש בחיוך. "שכן לצערנו הרב, שלמה ידידו לשעבר של יוסף נכנס למטבח בהיחבא והטמין רעל בדגים כדי להשבית את שמחת הברית. אך הכלב ובו נשמתו של גיחזי שזה עתה ספרתי עליה, רצתה להגיע לתיקונה ולהציל את ישראל. לפיכך מסרה נפשה וקפצה הישר אל היורה הרותחת".

 

כמה מן הנוכחים החישו מנת דג אל כלב מזדמן שברחוב, אך סיים הכלב לאכול מן הדג, פלט הכלב יבבת כאב וצנח ארצה כשהוא מת מתוך פרכוסים נוראים.

   

הכל הודו לה' הטוב על נס ההצלה, ולנשמת גיחזי שהייתה שליחה להצלתם המופלאה וזכתה לתיקונה. ומה רב היה הצער על זוג החברים לשעבר שהגיעו למצב כואב כל כך, אשר זוהי כוחה של קנאה המוציאה את האדם מהעולם ואף משפיות דעתו…