צרור ישועות בליז’ענסק

 

 

שמה של הפעוטה נקרא בישראל ‘חנה גיטל’, תינוקת קטנה וחמודה שנולדה להוריה ר’ שמואל, רבה של עיירה בפולין ולרעייתו. אך תינוקת קטנה זו הסבה להם דאגה מרובה לצד חששות נוראים לגבי עתידה, שכן אופן התפתחותה וגדילתה לא היו כשאר תינוקות, קטנה משאר בני גילה, חלשה וחולנית הייתה.

 

ואכן, למרבה הצער, בהיותה בת שנתיים ימים פסקה הקטנה מלהתפתח ולצמוח ונותרה קטנה ומשותקת. טובי הרופאים והרפואות לא הועילו, עצות רבות לצד ניסיונות מרובים לפעול לרפואתה של הפעוטה, אך שום דבר לא הועיל.

 

כך תכפו השנים על בני הזוג מתוך צער, אך שוני לא ניכר בה. בין כך ובין כך מלאו לה לקטנה י"ב שנים, כשעשר שנים מתוכם חיה כמשותקת. מראהּ היה כשל תינוקת בת שנתיים דוממת, ומרוב בושה הצניעו אותה הוריה מאין רואים וכמעט שהיא נשכחה.

 

* * *

 

שמעו של רבי אלימלך מליז’ענסק באותה תקופה החל הולך לפניו, כך שהגיע גם לאוזני בני הזוג ר’ שמואל ורעייתו. אשתו שהייתה בעלת אמונה תמימה והייתה מוכנה לעשות הכול לרפואת ביתה, ניגשה לבעלה והפצירה בו כי יאות ליסע עם הקטנה אל הצדיק, ואולי שם ימצאו מזור לרפואתה. אך לעומתה, בעלה אשר לא הכיר בתורת החסידות וחוץ מלישב על דפי הגמרא לא ידע מאום, סירב להצעה בשל סיבת ‘ביטול תורה’, מה גם כשהתוועד בידידו, הוא הצדיק את חששו ובטלו מן הנסיעה.

 

חלפה לה עוד כמחצית השנה, דבר לא השתנה. שוב ניגשה הרעייה אל בעלה בבקשת תחנונים, כי יאות לשמוע לעצתה וליסע אל הצדיק, "אם רבים נושעו בזכותו, הרי ידו לא תקצר מלהושיע גם את בתנו" אמרה.

 

האב שרחמיו גברו עליו ולא יכול היה לראות את אשתו בצערה ואת בתו בחוליה, התגבר על כל החששות, נטל את בתו הקטנה בזרועותיו, עטפה בקפידה, עלה על העגלה ונסע הישר לליז’ענסק.

 

* * *

 

כשהגיע, לא היה הצדיק בחדרו, האב שרצה להשתחרר קמעא מהמסע הקל שבידיו הניחה על המיטה הסמוכה. הייתה זו מיטתו של הצדיק שהכל ידעו כי מקפיד הוא מאוד לבל ישב זר על מיטתו. כעבור זמן קצר שב הצדיק לחדרו וגילה כי פעוטה קטנה מונחת על מיטתו. מיד קרא לעברה לעיני כל הנוכחים :"מי הרשה לך לנוח על מיטתי, רדי מיד מהמיטה! עזת פנים שכמותך". לשונו של האב נעתקה לחיכו, דמו אזל מעל פניו והוא החוויר כסיד, אכן לא ידע כי אין הצדיק מרשה לישב על מיטתו, מה עוד כי לא אשמה בכך הקטנה. לפתע נדהם למראה עיניו, סחרחורת אחזה בו ולא האמין למראה עיניו, הוא ראה את בתו הקטנה מצייתת לדברי הצדיק, יורדת מן המיטה ומהלכת כאחד האדם לעברו, אל אביה.

 

הצדיק פנה אל האב המופתע :"מה הביאך הלום?"

 

האב, שכוח הדיבור נעתק מפיו, החל בוכה ומבכה על צער של שנים רבות, אט אט שבה אליו רוחו והוא סיפר בפני הצדיק את תלאותיה של הקטנה מיום היוולדה. מיד הניח הצדיק את ידו השמאלית (שהייתה בלי רגש) מעל ראשה  ושפתיו רחשו תפילה. לעיני האב והנוכחים החלה הקטנה גובהת אט אט ומדביקה את קצב גדילתה בת עשור השנים ויותר, עד אשר זעק האב: "רבי , די מספיק, שמא יהא גובהה יתר על המידה". אז הוריד הצדיק ידו והיא הפסיקה לצמוח.

 

לעיני האב המרוגש התרחשו שני ניסים פלאיים אשר לא היה יכול להכילם. אך תחת התרגשותו, המשיך הצדיק בטבעיות כאילו לא אירע דבר ושאלו: "עוד מעט תיכנס הנערה תחת החופה, האם נדוניה הכנתם עבורה?" ענה האב בביישנות: "מי חשב על כך, הן כל מחשבותינו הייתה אך ברפואתה, וכסף בעבורה לא חסכנו". מיד כתב הצדיק מכתב, סגרו במעטפה ונתנה לאב המופתע: "בעוד שנה יגיע לעירכם אורח מסור לו אותה בשמי, והוא ייתן לך הוצאות הנדוניה הדרושות בסך 300 רובל. ברכו הרב לשלום, ורבי שמואל לא ידע את נפשו כיצד להודות לרבי והשניים נפרדו לשלום.

 

* * *

 

כשחזר ר’ שמואל לעיירתו עם בתו בת השתיים עשרה וחצי, הייתה העירה כולה כמרקחה, זה יצא עם תינוקת דוממה כבת שנתיים וחזר עם נערה כעבור שבועיים. האם שזיהתה את בתה בעיניה האימהיות, לשמחתה והתרגשותה לא הייתה קץ וגבול. ושמו של הצדיק הלך וגדל.

 

* * *

 

כעבור כמעט שנה נכנסה הנערה חנה גיטל בברית האירוסין, אך יחד עם השמחה היה החשש איך ימציאו את דמי הנדוניה שהתחייבו? מיד נזכר האב במעטפה שקיבל מהרבי, והוא יצא לחפש אחרי האורח, למרבה הפלא כל האכסניות היו ריקות מאורחים. אך לאחר מאמצים מרובים מצא בסוף העיירה פונדק אשר אליו הגיע אורח. באותה העת הוא לא היה בחדרו, לכן השאיר הרב הודעה אצל בעל הפונדק, כי לפני שיעזוב את העי,רה ייגש האורח אל המרא דאתרא, ר’ שמואל.

 

כעבור שבוע ניצב בפתח ביתו של ר’ שמואל האורח, מראהו היה דל ועלוב, לבושו בלוי ורעוע ולא היה בו זיק של עשירות, אך ר’ שמואל חזקה עליו מצוות הצדיק והוא מיהר לקיים את הציווי. לאחר שקיבל את האורח בסבר פנים יפות, ניגש הישר אל העניינים.

 

ר’ שמואל החל מגולל לפני האורח את סיפורה של בתו מיום היוולדה, ועל כך שנכנסה בברית האירוסין מבלי שיהא עליהם לשלם את הנדוניה. "ומה לי בזה?" שאל האורח המופתע. מיד הוציא ר’ שמואל מעטפה והושיטה לאורח: "את המעטפה הזאת קיבלתי מר’ אלימלך מליז’ענסק לפני כשנה, והוא ציווני לתת אותה לך".

 

האורח פתח את המכתב ולמרבה הפלא בראש העמוד היה תאריך של אותו יום בדיוק. המכתב היה מופנה לאותו אורח, והבקשה הייתה לתת את כל כספו בסך 300 רובל  לר’ שמואל, אכן בכיסו היו בדיוק 300 רובל, כפי שהורה הצדיק. האורח שהיה מופתע מן הציווי ומן הסיפור, הוציא את ארנקו העלוב ללא אומר ודברים והושיט את הסכום לר’ שמואל.

 

למראהו העלוב של האורח לא רצה ר’ שמואל לקבל את הכסף, אך בגלל ציווי הצדיק לא ויתר ונטל את הכסף. אחר שהודה למיטיבו שאל: "יסלח לי מר אם אשאלהו, אך מנין לך סכום כסף עצום אשר עימו מסתובב הינך?" ענה האורח ונימת צער בפיו: "חוכר יהודי פשוט אני, אשר לא היה בידי לשלם לפריץ, בשל כך נטלני יחד עם בני ביתי והשליכני לבור. פניתי לפריץ בבקשת תחנונים, כי מה יועיל לו מותנו מבלי שישוב כספו, כדאי שאצא לאסוף את כסף הפדיון וכשאשוב אתנם לו. למזלי הסכים הפריץ לעסקה ושחררני בערבות, בני ביתי נותרו שם. ואני, קרוב לשנה נודד לאסוף את הסך הנדרש לכיסוי החוב בסך 300 רובל".

 

למשמע סיפורו הצטמרר ר’ שמואל ולא ידע את נפשו, אך האורח הרגיעו ואמר: "אם הצדיק דאג עד כאן, אסע אליו, ובודאי ידאג למעני גם הלאה". נפרדו השניים ופני האורח ליז’ענסק…

 

* * *

 

כשהגיע החוכר אל הרבי ושטח את מבוקשו, ברכו הרבי: "חזור אל ביתך לשלום, וזכות המצוה תגן בעדך, לא יאונה לך כל רע, וכספך יושב אליך, את פני הפריץ אל תירא כלל!" כך נפרדו לשלום כשברכת הצדיק מלווה אותו.

 

באותו יום היה יום חגם, והפריץ נסע אל בית יראתם, בדרך נכנס אל בית המרחץ, ובילה שם מזמנו. תוך כדי שהותו בבית המרחץ יצא אי-מי הדומה לו לפריץ כשתי טיפות מים, לבש את בגדיו ויצא אל הכרכרה שם נתן פקודה להמשיך בנסיעה.

 

לאחר דקות ספורות יצא הפריץ האמיתי וחיפש את בגדיו, אך הם נעלמו. משלא מצאם יצא לחפש בחוץ, אך למרבה הפתעתו גם הכרכרה נעלמה, מיד החל זועק ובוכה על הגניבה שנעשתה, אט אט החלו מתאספים אנשים סביבו ושומעים את סיפורו, מיד קראו לעברו: "כסיל שכמותך, הן במו עינינו ראינו את הפריץ יוצא מכאן ונוסע בכרכרה, ומה עלה בדעתך כי אתה הוא הפריץ, שמא נטרפה עליך דעתך?" וזרקו אותו מיד מבית המרחץ. רק יהודים רחמנים שראו אותו הושיטו לו בגדים חמים ואוכל להשיב נפשו.

 

כך תהה ובהה בצערו ללא מנוח כף רגלו ימים מספר, לאוזניו הגיעו שמועות כי על כסאו יושב זר ומנהיג את ארמונו. והוא, הפריץ האמיתי לבוש הסחבות, לא יכל לשאת את משא ההשפלה  ולא מצא מנוח לנפשו. בין טלטוליו הגיעו אליו שמועות מפיהם של יהודים רחמנים על צדיק המתגורר בליז’ענסק המחולל ניסים ונפלאות, מיד שם הפריץ פעמיו אל עבר ביתו של הפריץ.

 

כשהגיע , גולל לפני הצדיק את סיפורו, אך לא היה נראה כי חידש דבר מה לצדיק, ור’ אלימלך אמר: "אכן, ידי בדבר, לא הייתה לי כל ברירה אלא להורידך מכיסאך ולהטעימך טעמם של נדודים וטלטולי דרכים, ולהשיב תחתך שד, כדי שתטעם טעם צערו של החוכר היהודי ובני ביתו".

 

כששמע זאת הפריץ נפל לרגלי הצדיק והתחנן: "רבי, מקבל אני עלי כי מהיום ואילך אתנהג יפה אל היהודים, ואשחרר את משפחת היהודי ואף אוותר להם על חובם עד הפרוטה האחרונה".

 

קיבל הצדיק את תשובתו ואמר: "חזור אל ביתך ואל כיסאך, כי כבר פרח לו אותו שד". הפריץ חזר אל ביתו והפך להיות אחד מחסידי אומות העולם.

   

אכן, צרור ישועות יש בליז’ענסק…