התורה ובית המקדש

 

 

בספר איוב נאמר (כ"ח): "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי מעוף השמים נסתרה". על זה מספרת הגמרא (מסכת שבת דף פט, ע"א) שכאשר ירד משה רבינו עם הלוחות מהר סיני בא השטן (שהרידו אותו לעיסוק אחר בשעת מתן תורה שלא יקטרג, תוס’, שם) ואמר: ריבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו הקב"ה: נתתיה לארץ. הלך אצל הארץ ולא מצאה. אצל הים וכו’ ולא מצאה עד שחזר ואמר: ריבונו של עולם: חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אל בן עמרם. הלך אצל משה אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה, היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי  הקב"ה תורה? אמר לו הקב"ה למשה: משה, משה בדאי אתה? אמר לפניו: ריבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך.

 

כפי פשוטה של אגדה זאת, כך היא נסתרת מאיתנו. איך יתכן שהקב"ה אמר שנתן את התורה למשה ומשה מכחיש? ולא עוד, אלא שמודה לו הקב"ה? או שהיא ניתנה לארץ ומשה לא צדק או שניתנה ואז, כביכול, הטעה את השטן! ועוד פלא – מאחר שניתנה לארץ איך יתכן שהשטן לא הצליח לאתרה? האם תורה זה דבר שמסתירים או שומרים עליו בבתי גנזים, הלא גלויה היא לעין כל, כמו שכתוב: "חכמות בחוץ תרונה" ואיך יתכן שלא נמצאה?

 

יש לבאר את העניין על פי הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים", ממנו מבואר, שאף שדבר ה’ – דיבורים של תורה – קשורים לירושלים, בכל זאת התורה יורדת לנו ממקום יותר גבוה שנקרא ציון. בזוהר הקדוש (ח"א, רמ"ח ע"ב) נאמר: "יברכך ה’ מציון" דמניה (מן היסוד) נפקין ברכאן, ולבתר "וראה בטוב ירושלים" (מלכות). כלומר, שכל הברכות שיורדות מלמעלה יוצאות מציון ואנו מקבלים את זה בארץ מירושלים.

 

לפי זה, באמת אין מקומה של התורה בארץ אלא היא מושפעת מלמעלה, ועלינו להחזיק בה ולהכניסה לתוך הדיבור שלנו. זאת הייתה טענתו של משה רבינו – שהתורה מקומה בשמים, ואיך אפשר לומר שאני הורדתיה לארץ? לכן הסכים עימו הקב"ה, שמי שחושב שהתורה ירדה לגמרי לארץ טעות חמורה בידו. וזה שאמר לו הקב"ה – הואיל ומיעטת בעצמך תיקרא על שמך, שרק מי שיש לו את הביטול והשפלות של משה רבינו שאינו מחזיק טובה לעצמו, יכול לזכות בתורה משום שהתורה לא סובלת גסות וארציות. אדם הממעט את עצמו גם הוא אינו מן הארץ, אלא כמין סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

 

עלינו לזכור תמיד, שהתורה שייכת למעלה ויכולה לשכון רק אצל מי שמרים את עצמו מגסות החומר וחישובים אנוכיים. גמרא מפורשת היא (מגילה ו): "אוקמא גירסא סייעתא דשמיא", אפילו מי שעמל בתורה ודברי תורה מחודדין אצלו, בכל זאת אם לא זוכה לסייעתא דשמיא אז התורה בורחת ממנו ואינה נשארת אצלו. וכמו שאומר רבינו הקדוש, שרק על ידי שפלות זוכים לתורה. (ליקו"מ יד).

 

על פי דברים אלה נוכל להבין את דבריו של רבינו ב"ליקוטי מוהר"ן", בהקדמת דברי רבינו יונה על הפסוק: "כי רוח לפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". רבינו יונה מסביר שאין חפץ לה’ בסיגופי הגוף משום שאין הגוף חשוב למעלה, אולם אם האדם עושה תשובה בלב שלם אז מתקבלת תשובתו, כי הרוח הוא "מלפני", מן העליונים, ונשמות "אני עשיתי". משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שמטבעו לחמול על הנכבדים האצילים הקרובים אליו, יותר מהרחוקים והפחותים.

 

כמו כן התורה היא מן העליונים ואף שמתחברת עם נשמות ישראל, זה משום שגם פנימיותו של כל יהודי היא גם כן מן העליונים. והתורה תמיד נמשכת למעלה לשורשה. וזה מה שכתב רבינו (ליקו"מ ב, ו) שהתורה מאירה לתפילה בבחינת העלאת מים נוקבין, והתפילה מאירה לתורה ומלבישה אותה. ומכיוון שהתורה היא מהעליונים וחשובה היא למעלה, על ידה מתקבלות התפילות שלנו. ומאידך, מכיוון שהתורה שורשה למעלה, לכן צריכים להכין לה לבוש למטה על ידי התפילה.

 

התורה גבוהה מאוד ומתחברת דווקא עם החלק הרוחני שבאיש הישראלי, לכן אמרו חז"ל (עבודה זרה ו, ע"ב): לעולם ישים אדם את עצמו על דברי תורה "כשור לעול וחמור למשא", שצריך לעבד את הגוף להיות על כל פנים מרכבה ובסיס לדברי תורה שלא יהיה ניגוד בתוכו – בין גופו לבין פנימיותו.

 

כך נוכל להסביר את מה שכתב רבינו (שיחות הר"ן קו): "ואמונתך בלילות", שהאמונה צריכה להיות אמונה פשוטה בלי שום חכמה ואפילו לא חכמת התורה, כלומר שהאמונה לא תהיה תלויה במה שמשיג האדם בתורה, משום שהתורה למעלה ואנו רק מושכים אותה לכאן לעולם הזה, שזה בחינת חושך, ואיננו יכולים להיות בטוחים שנוכל תמיד להאיר על ידי התורה שבאה מלמעלה. אולם אמונה וביטחון ותפילה שקשורים לנפש האדם, מקומם כאן בארץ ותמיד נמצאים כדי להאיר בהם את החושך, וכמו ששמעתי בשם ה"בית אהרן" שאמר, שהכל אפשר לקחת ממנו (מן האדם) חוץ מן האמונה בבורא שהיא בליבו.

 

 

ביארנו שהתורה מעלה את התפילה, זה כשמדובר בהתפילה על צרכינו או תפילה הנובעת מן התורה, אבל כבר חילק בזה רבינו שיש תפילה כזאת שדווקא על ידה אנו זוכים להשגת התורה, בבחינת "נשמע", עד שבסוף מתגלה לנו התורה ומההעלם יוצא אל הגלוי, בבחינת "נעשה". וכבר כתב רבינו (ליקו"מ קפה), שעל ידי השתוקקות נעשה ציור ורושם הכלי, וזה בחינת "יראה אל אלוקים בציון", שעל ידי ההשתוקקות שעושה ציון ורושם ועל ידה נעשה כלי וזוכה האדם להתקרב לה’ יתברך.

 

כלומר, על ידי הכיסופים והתפילה זוכים להכין את הכלי שאיתו נקבל את התורה. אולם, מכיוון שהתורה מן העליונים ונמשכת מלמעלה, צריכים אנו לעשות פעולות כדי לאחוז בה, וזה נעשה על ידי בחינה אחרת של תפילה, כפי שהורה לנו רבינו לעשות מתורות תפילות, כלומר שתיקלט בנו התורה שלמדנו ונזכה לקיימה.

 

בזה מתבאר אחד היסודות החשובים בתורת רבינו. מצד אחד, אמרנו שהתורה בשמים היא, ואילו בגמרא כתוב שהקב"ה הורידה לארץ. הכוונה היא, שכדי להגיע לשיא המעלות אין הדרך הרצויה לעלות לשמים בסולמות, שהרי לא בשמים היא, אלא ההיפך הוא הנכון, דווקא על ידי עבודות פשוטות כמו התפילה, מתוך סבלנות, מגיעים לכל המעלות הרוחניות, כמו שהמחיש לנו רבינו בסיפור של החכם והתם. הרי לנו דבר והיפוכו: התורה שייכת לשמים, אבל אנו יכולים להיאחז בה דווקא בכלים שלנו. ואם אנו עושים כך, אז כאשר היא נמשכת למעלה, גם אנחנו נמשכים איתה.

 

זהו פשר הויכוח כביכול בין הקב"ה לבין משה. הקב"ה אמר שנתן התורה לארץ, ואילו משה רבינו השיב שהיא עדיין בשמים, חמדה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה בכל יום, האם שייך להגיד שניתן לו להוריד לארץ? שני המבטים אמיתיים הם – שכלפי ה’ הרי הוריד את התורה אלינו כדי שנחזיק בה, ואילו כלפינו היא עדיין תורת ה’. רק אחרי שעמלים בה וזוכים לה, הופכת היא לתורה שלנו. "ובתורתו יהגה" – התורה של הלומד אותה, משום שאז, על ידי דיבורי תורה ותפילה, היא מכה שורש למטה בעוד שהיא נמשכת למעלה למקורה.

 

ובעצם הדבר קל וחומר, אם בדברים גשמיים נקרא מה שנהנה מהם האדם בלי ברכה מעילה (ברכות לה) – זאת מכיוון שמשתמש בהם מבלי לייחס אותם לבורא, דברי תורה שכל כולם הם אש רוחנית על אחת כמה וכמה, שצריכים להיזהר מלמעול בהם ולהשתמש בהם לצרכינו. או אם האדם בעצמו שקוע בעולם הזה, איך יעלה על דעתו שהתורה, שהיא רוחנית, תכול לשכון אצלו? וכבר אמרו חז"ל על הפסוק: "ולא תמצא בארץ החיים", לא תמצא במי שמחיה (ומעדן, על פי רש"י) את עצמו (סנהדרין קיא) – אלא במי שממית עצמו עליה ביגיעה ורעבון (רש"י באיוב). וכן על ידי גדלות מחשיכים דברי תורה, כמו שכתב רבינו (ליקו"מ יא, ב). אבל מי שמקבל עליו עול תורה ומתייגע בה כדי להתעלות, על ידי זה ממתיק את הדינים שעליו (ליקו"מ עד). ועל העניין להמית את עצמו על דברי תורה, פירש רבינו (ליקו"מ קא) ואמר, שצריך להמית את עצמיותו, כלומר את המידות הרעות והתאוות, וזה על ידי שמגיע לידיעת התורה והשגתה ויוצא מהחושך, ובזה מקבל פנים מאירות. כמו כן עיקר התשובה, כותב רבינו, הוא על ידי התורה, שעל ידה זוכה לישוב הדעת המורה על תיקון העוונות שהם הם הגורמים לו בלבול הדעת (שם קה).

 

כמה נמלצו דברי רבי נתן על כוחו של לימוד התורה להעלות את האדם ולתקנו. וזה לשונו:

 

"כי עיקר הטהרה מהבגדים הצואים של העוונות שמהם כל המניעות והעיכובים מעבודת הבורא יתברך, הוא על ידי התורה הקדושה שהיא נקראת באר מים חיים, וכמו שכתוב במשנה "וכנהר שאינו פוסק וכמעין המתגבר". כי אלה הבגדים הצואים הם בחינת יוון מצולה ואין מעמד, בחינת טיט היוון שמתדבק מאוד בכל פעם, ומשם באים כל הנפילות וההתרחקות של הרבה בני אדם מן השם יתברך. כי אפילו אם מתעורר לפעמים לשוב להשם יתברך, תיכף משתטחים כנגדו ואינם מניחים אותו להתקרב, וכן בכל פעם. ועל זה צעק דוד המלך ע"ה: "טבעתי ביוון המצולה ואין מעמד… הצילני מטיט ואל אטבעה". ועיקר התיקון לזה הוא התורה הקדושה, כי התורה היא מקור מים חיים שמטהרת מכל הגילולים והטינופים. וזה צריך כל אדם לידע, שאפילו אם הוא כמו שהוא, אם יברח בכל יום אל התורה, הן הרבה הן מעט, אם אי אפשר לו (יותר) מחמת הפרנסה או שארי מניעות, על כל פנים כשיקבע עצמו על התורה ללמוד בכל יום ויום, איך שיהיה ויעבור עליו מה, אז בודאי סוף כל סוף יהיה נטהר מכל הבגדים הצואים ויתקרב להשם יתברך באמת.

 

ואף שמתגברים בכל פעם שמתעורר להשם יתברך, בפרט כשרוצה לעסוק בתורה ותפילה, וכמובא בכתבי האריז"ל, אבל אף על פי כן אם לא יניח את מקומו ויכריח את מחשבתו להמשיכה לתוך התורה והתפילה בכל פעם, יהיה איך שיהיה, בודאי סוף כל סוף התורה תטהר אותו מכל הנ"ל, כי כל הטומאות והגילולים שבעולם היא שוטפת אותם ומבטלת אותם ברגע קלה, רק שהעיקר שיהיה חזק בזה. כי אחר כך הם חוזרים ומתגברים ביותר, וצריך לחזור ולברוח אל התורה. וכן בכל פעם. וזהו בחינת קביעת עיתים לתורה, קביעת דייקא, שיהיה עסק התורה בקביעות גדול. אפילו מי שאינו עוסק בתורה כל היום כי אם איזה עיתים ושעות, על כל פנים צריך ליזהר שיהיה לאלו העיתים והשעות קביעות גדול בכל יום חוק ולא יעבור, כדי שיברח בכל פעם למקור מים חיים המטהרים מכל הטומאות והבגדים צואים".

 

וכבר כתב רבינו בספר המידות, שהתמדת הלימוד עולה על הכל.

 

כל זה מצביע על כוחה של התורה להגביה את האדם, לנקותו ולטהרו, בתנאי שרוצה להתעלות, משום שמבין שהתורה מקורה מלמעלה ורוצה להיאחז בה בבחינת "עץ חיים היא למחזיקים בה". אבל מי ששקוע אחר רדיפת הקנאה, התאווה והכבוד של העולם הזה ורוצה להגשים את התורה ולמשוך אותה אליו, אין לו השגה כלל מהי תורה ורחוק הוא ממנה כרחוק מזרח ממערב.

 

 

נאמר בגמרא (נדרים פא) שסיבת חורבן בית ראשון הייתה תעלומה, ועל זה אמר הנביא: "מי האיש החכם ויבן את זאת על מה אבדה הארץ"? וזה לשון הגמרא: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה’ על עזבם את תורתי" (ירמיה ט). אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה". וביאר הר"ן בשם הרר"י, שבודאי עסקו בתורה, אחרת היו החכמים והנביאים יודעים למה חרב הבית. לכן הקב"ה בעצמו היה צריך לגלות שהתורה לא הייתה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה.

 

אולם עדיין אין העניין מובן, שהרי גמרא מפורשת היא (יומא, דף ט) שבית ראשון נחרב משום עבירות חמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, ואם כן, איזה סוד היה כאן שהקב"ה בעצמו היה צריך לגלותו? וכבר עמדו על זה כל המפרשים. התירוץ הכי מתקבל על הדעת הוא, שעסקו בתורה כנ"ל ובכל זאת נכשלו בעבירות חמורת. ומכיוון שהגמרא אומרת (סוטה כא), שהתורה מצילה מיצר הרע בשעה שעוסקים בה, לכן לא היה מובן איך לא הגינה התורה עליהם. ועל זה גילה להם הקב"ה שלא למדו לשמה, אלא כמו חכמה מן העולם ולא החשיבו את התורה שיצטרכו לברך עליה. לכן תורה כזו לא הגינה עליהם.

 

אם כן, כל השייכות שלנו עם התורה בנויה על ההכרה שהתורה היא מתנה מלמעלה, ועלינו להתעלות איתה ביחד, אבל לא למשוך אותה לתוך הגשמיות וההבלים של העולם הזה. ואם אין מכירים בערכה האמיתית של התורה, אזי מאבדים את כל סגולותיה.

 

לכן נענשו מידה כנגד מידה, משום שהתורה יוצאת מציון (ממידת היסוד המושפעת מלמעלה) ונמשכת על ידי בית המקדש, אשר הוא הציון של מטה, שמשם מושכים את כל ההשפעות. ועיקר ההמשכה באה על ידי זה שאנו משתוקקים וחוקקים את ציון בעומק ליבנו, ובזה מושכים את התורה למטה. אולם אם אין אנו מנצלים את בית המקדש, ששם שער השמים ומשם עולות כל התפילות כדי להוריד משם שפע רוחני ולהעלות על ידה, אז למה לנו בית מקדש?

 

 

מה אם כן עלינו לעשות כדי להימלט ממעגל הקסמים, שהרי בלי בית המקדש אין לנו תורה, ובלי תורה אין לנו בית מקדש? אולם ה’ בחמיו הרבים לא שכח אותנו בגלותנו ושלח לנו צדיקים כאלה, שהם בעצמם בחינת קודש קדשים (ליקו"מ ס"א) ואפילו משיחות החולין שלהם יכולים הם לקשר אותנו לבית המקדש, כמו שכתב רבינו (ליקו"מ פא) על הפסוק: "עלו זה בנגב", ועיקר בית המקדש זה בחינת דעת.

  

בכוחו של הצדיק להכניס בנו כאלה געגועים לבית המקדש שעל ידם הופכים אנו לבני ציון, שנעשה ציון וחקיקה בתוך הלב, ועל ידם יכולים לזכות לדעת גדולה מאוד, עליה אמרו חז"ל: כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו. ואם אכן נראה להתקשר אליהם כמה שיותר, ונזכה באמת בתוך תוכנו לבחינת ציון, אזי בודאי ה’ הטוב לא יקפח את חלקנו ונזכה לראות בנחמת ציון, במהרה בימינו אמן.