גלגל הצלה

אין מדובר בלהטיף מוסר או בלהתפלסף.
יש להציל את העיקר – את הלב, את
החיים! וזאת, רק בעזרת תושייה ברגע
הנכון, לתפוס את גלגל ההצלה המושט לנו.

אנו מתקרבים מאוד אל תקופת המהפך הגדול, תקופה שממנה תנבע התחדשות רוחנית שלמה, שמחה שכמוה עדיין לא הייתה, לכן חשוב להתכונן לכך.

בתוכן של המנהרות האפילות המובילות לעידן האמור, יהיה הכל תלוי באומץ הלב שבו נתאזר: לעודד את עצמנו, לחזק את עצמנו, להתחדש ולהתגעגע!

כל זה מסביר יפה את הבלבולים שעובר דורנו ואת התפקיד החשוב שאנו ממלאים בו… האם נרים את ידינו? האם נוותר על מטרתנו? זה יהיה חבל, מה גם שעם מעט סבלנות היינו נכנסים לעידן המובטח!

מבחננו יתבטא באי-ויתור לתבוסה. אם נתנגד לה נהפוך את הגרוע ביותר לטוב ביותר ונהיה המקבלים המתאימים לשמחת המשיח. אולם, כדי להגיע לכך נצטרך לעבור עוד כמה ירידות ומנהרות. ובמצבים כאלה, אילו הונחה יד נדיבה ורבת עוצמה על כתפנו, ברגע בו אנו כמעט כושלים, ואילו מלמל באוזננו קול ידידותי: "אחי, המשך! הקשה ביותר חלף, אל תניח לעצמך להתמוטט…" ואז, תהא מה שתהא צרת הרגע, היינו קופצים כמו אריות, חדשים לגמרי, מוכנים לכבוש את העולם. היינו מחדשים את מאבקנו, והעייפות הייתה נעלמת…

רבי נחמן הוא, בעת ובעונה אחת, יד זו וקול ולחש זה, שאומר לאחיו התשושים: "אחי אהובי, חזק ואמץ!"

לשם כך, רבי נחמן שולח לנו גלגל הצלה.

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר" (ליקוטי מוהר"ן א).

בליקוטי מוהר"ן, בפרק הראשון, מזמין אותנו רבי נחמן לחפש את החכמה השוכנת בכל דבר, הוא מסביר לנו כיצד לעשות זאת.

אלה שימלאו הוראות אלו וישתדלו ליישמן, יתרגלו לאט לאט לקלוט רמזים אישיים וישירים דרך כל עובדות החיים, הם אלה שיראו קרני אור של חכמה מתנוצצת, עד המצב החשוך ביותר. מאחר שגילו תשומת לב לסימנים, לקריאות, לסמלים, הם ידעו לגלות אפילו בפרטים הטפלים ביותר, את נוכחות הבורא.

נתאר לעצמנו שהיצר התגבר על המצפון והנה אנו גולשים אל החולות הטובעניים: ברגע זה יוצא פרט אחד מהרקע הכללי: צלצול של טלפון, רעמים, דלת נטרקת וכדומה. זוהי ההשגחה שהתבטאה זה עתה כדי לעזור לנו ברגע המבחן. כאשר נתחשב בה כראוי, קליק פשוט זה ברגע הנכון יוכל להציל את האדם מהמעידה.

אין מדובר בלהטיף מוסר או בלהתפלסף. יש להציל את העיקר – את הלב, את החיים! וזאת, רק בעזרת תושייה ברגע הנכון, לתפוס את גלגל ההצלה המושט לנו.

"מה שמקפידים עלינו בגלל עבירותינו זה בגלל שלא הטינו אוזן לאזהרות שהוטחו בנו לפני שמעדנו!"

הרבה לפני שאדם שוהה במקרה של "שעת הדחק", מה שגורם לו מעין פאניקה, הרבה לפני כן, משדרים לו קריאות וסימנים. אם הוא נותן תשומת לב לאלה, הוא יוכל להינצל באופן פשוט וקל. אם הוא מתעלם מהם, הוא מעורב בתהליך מסובך הרבה יותר שיכול לתת לו את הרושם שמבחנו משעבד אותו.

אבל אם נחזור קצת בזמן, היינו מוצאים סימנים אלה, שהיו מוכיחים את הטוב הבסיסי של הכלל – ששום מבחן אינו נשלח לאדם מבלי שיהיה לו מראש האמצעים להתגבר עליו!

אל תחשבו שפושע שזה עתה נמנע מעבירה עצומה מסתפק בלהישאר אפס – הוא עולה עד האינסופי. הוא מתקרב אל הבורא יותר מצדיקי העולם. הוא חביב ואהוב על אביו יותר מגדודי השרפים ושאר היצורים הנעלים. משום שמתחתית הגיהינום שלו הוא קישר את ליבו לאדון עולם, וכך הדליק אור בלילה.

עכשיו נראה כיצד סרסור פשוט הפך למתפלל קדוש: התלמוד הירושלמי (מסכת תענית) מספר לנו שבצורת נוראה פקדה את ארץ ישראל, ושהחכמים התפללו, בלי שום תוצאות. אחד מהם הציע ללכת אל פנטקקא, חוכר של בית-בושת, כדי לבקשו להתפלל.

מה שנאמר – נעשה, וכשהגיעו למקום אמרו את בקשתם. אחרי שהשמש התפלל והשיג תגובה אמיתית, שיטפון, ביקשו החכמים ממנו לספר להם על חייו.

והוא סיפר.

"ביום בהיר אחד בשעה שסידרתי את המקום מהמסיבות של ליל אמש, שמעתי אנחות מאחורי העמודים. זו הייתה אישה צעירה, שרצתה בדחיפות לדבר אתי: "לבעלי היה חוב למושל ולא יכול היה לשלמו ולכן נידון לעבודת פרך לכל חייו. רציתי כל כך להצילו, ומכיוון שאין לי שום אפשרות אחרת מוכנה אני לעבוד אצלך…"

"לעולם לא תעבדי אצלי!" שאג פנטקקא, "הנה תיבה עם כל חסכונותיי, מיליונים, מיליונים. אני נותן לך אותם כדי שתשחררי את בעלך. קחי ולכי! צאי מהר מכאן!"

כך אנו רואים, איך יכול האור האינסופי להאיר את המעמקים…

(מתוך "געגועים" מאת המחבר)