הוכחה חותכת

הוא לא שירת בחיל קרבי ומעודו לא
ראה מחזה מחריד כזה. החתכים הענקיים
בבטנה ובגרונה של הדמות ושלוליות הדם
הקרושות, הזוויעו אותו לגמרי. אך דבר
אחד לא הצליח להבין: איך היא עדיין חיה?!

בני משפחת מימון הדליקו נר שני של חנוכה בביתם החדש בשכונת רמת-אשכול שבירושלים, אליו עברו באופן מפתיע מקרית-ביאליק בגלל פרנסת האב. היה זה החג היחידי שקיימו, פרט לסדר ליל הפסח.

אבינועם התבונן להרף עין בשני הנרות הדקיקים, לפני שיצא אל ההרקדה הציבורית שעמדה להתקיים במתנ"ס הסמוך. שבוע לפני כן נפרד מחברתו וביקש כעת להנפש ואולי גם לפתוח דף חדש בחייו. בעוד כשלוש שעות, בשעה אחת-עשרה בלילה, הוא אמור להגיע למשמרתו כמאבטח בבית המלון "רמת תמיר".

במשך שלושת-רבעי שעה, רקד בבגדי הטרנינג שלבש עד להפסקה. בהפסקה אכל סופגנייה עם יתר הרוקדים, ואז חש לפתע שההרקדה לא מדברת אליו. קול פנימי אמר לו בבירור: ‘אין לך מה לעשות כאן. זה לא בשבילך!’

בסביבות השעה תשע לקחו אותו רגליו לעבר הוואדי הסמוך, שנמצא בין שכונת רמת-אשכול לבין שכונת שועפט הערבית. עוד בימי בגרותו בקרית-ביאליק הייתה לו נטייה להתבודד בטבע, להיות עם עצמו. נהג לדבר אל בורא העולם באופן טבעי לגמרי. כאשר רצה להצליח במבחן, או במשחק כדורגל פנה בפשטות גמורה אל הקדוש-ברוך-הוא. הוא נהג להתבודד בשדות. כאשר חש בדידות מסיבה כלשהי, או סתם היה עצוב, אהב לחבק את העצים ולדבר אל הפרחים.

למרות שהתגורר בילדותו במקום חילוני לגמרי, היו לו הרהורי תשובה. דרך חבר של חבר התגלגל בגיל שבע-עשרה לישיבת "אור שמח" בירושלים ושהה שם במשך שבוע. לאחר מכן קיבל על עצמו לבדוק את עניין היהדות, אך הדחיק את הדבר. מדי פעם התעורר לכך בשירותו הצבאי בחיל המודיעין, אבל לא הגיעה עדיין שעה מתאימה. וכל זמן שלא קיבל על עצמו להיות דתי, נשאר חילוני לגמרי.

המעבר המשפחתי לרמת-אשכול, הביאוֹ כעת למרחק של עשר דקות הליכה מישיבת "אור שמח", הנמצאת בשכונת מעלות-דפנה הסמוכה. אבינועם מצא בתחילה עבודה כמאבטח בבית החולים הר הצופים ותכנן לצבור כסף לנסיעה לחו"ל. נותר לו זמן פנוי רב והוא החליט לבוא לשיעורים ב"אור שמח". כל ההתעוררות שהייתה לו לפני הצבא חזרה אליו שוב. למד גמרא, פרשת שבוע ורמח"ל, התחזק בתודעת יהדותו, אבל היה רחוק לגמרי מהחלטה על חזרה בתשובה. כאדם רציונאלי היה חייב להבין את האמת על בוריה. הוא לא הבין מהי התורה, האם נכתבה בידי אדם או בידי ה’? מהו מקומו של ה’ אצל האדם? הייתה דרושה לו הוכחה חותכת לגמרי כדי לקבל החלטה כה גורלית.

אבינועם ירד לתחתית הוואדי. לעיתים נהג להתבודד שם ביום, ולעיתים רחוקות מאוד בלילה, אך לעולם לא בלילה כה אפל וקר של חודש דצמבר. אפילו לא הבין איך הוא משוטט בוואדי הסמוך לשכונה ערבית.

לאחר כחמש דקות הליכה הגיע לתחתית הוואדי והחל לצעוד לאורכו לכיוון שכונת הגבעה הצרפתית. לאחר הליכה של כחמישים מטרים, הרגיש מין ריח לא מוגדר שהרתיעוֹ. משהו בתחתית הוואדי לא נראה לו. קול פנימי הורה לו לעלות במעלה המדרון לכיוון שועפט. הוא הכיר שם שביל שניתן להגיע עמו במהלך עשרים דקות לגבעה הצרפתית. משום מה לא פסע בנתיב הרגיל, אלא הלך לפי תחושה פנימית כלשהי על האבנים והקוצים. הוא הגיע לשביל העליון ולאחר כחצי דקת הליכה, היה נדמה לו שהוא שומע קול חרישי. החשיכה הייתה מוחלטת כמעט. לא היה ניתן לראות למרחק של שלושה מטרים. פרט לכך הסתירו עננים כבדים את הירח הדק.

אבינועם אימץ את אוזניו ולאחר זמן מה שמע שוב קול חרישי מוזר ביותר. מעולם לא שמע קול כזה. כעת נעצר והתרכז כל כולו באותו הקול. הוא זיהה מן נאקה או אולי יללה. לא ידע במה מדובר. תחושתו הייתה שמדובר בחיה פצועה. פעם הוא מצא עטלף פצוע (ביום כמובן) והביאוֹ לווטרינר. כעת אימץ את עיניו לכיוון מקור הקול המשונה, אך לא ראה דבר.

שכלו אמר לו: לך מפה כמה שיותר מהר! תסתלק מיד! הרי אם מדובר בחיה פצועה, כמו תן, היא עלולה להיות נגועה בכלבת, ואם מדובר באדם – אתה נמצא מתחת לשכונה ערבית… אין לך מה לעשות בחיים?!… תברח! אבל משהו בתוכו, שלא עמד על טיבו, אמר לו: לא! תנסה לבדוק טוב יותר! אם רגליך הובילו אותך לכאן, כנראה שיש לך עניין להציל את החיה הפצועה, או מה שזה לא יהיה. אולי יש כאן צבי פצוע?… מה אתה יודע?…

אבינועם התקרב אט-אט לעבר הדמות הגונחת וצמצם היטב את ארובות עיניו, כשכל חושיו דרוכים לכל מקרה שלא יקרה. במרחק של כשלושה מטרים ראה לתדהמתו דמות אנושית שרועה על גבה, כאשר ברכיה כפופות וידיה מונפות כלפי מעלה. כעת חשב על אחת משתי אפשרויות: או שמדובר בערבי משוגע מהכפר הסמוך, או בערבי שפגעו בו ולכן הוא מוטל כאן חסר אונים. בכל מקרה היה ברור לו שמדובר בערבי. אבינועם למד בשירותו הצבאי בחיל מודיעין ערבית מדוברת. הוא התקרב עוד חצי מטר לעבר הערבי ושאל: "שו איסמאק?" (מה שמך?), "מין אינת? " (מי אתה?), "שו עאם ביתסאווי הונה?" (מה אתה עושה פה?).

ובתגובה שמע רק את הקול המוזר והלא אנושי גונח ביתר שאת. התחזקה אצלו התחושה שמדובר בערבי משוגע והוא אמר לעצמו: לך מפה! הרי מדובר בערבי… ואולי בכלל עושים לך כאן איזה אמבוש!… תברח מהר!… הוא לא ידע מדוע, אבל ליבו ציווה מנגד: לא! אתה חייב להישאר כאן! יש לך תפקיד…

אבינועם התקרב בדריכות שלא הכיר מעודו לדמות השרועה באפילה, עד שהיה סמוך אליה מרחק של מטר… הערבי הרים את ראשו עם שערות הפרא וסימן בגרונו תנועת שחיטה. אבינועם חשב בתחילה שהערבי רוצה לשחוט אותו וממילא רצה לברוח כל עוד נפשו בו, אבל קלט מיד שהערבי מתכוון לכך שהוא עצמו נשחט, מפני שאם היה רוצה לשחטו, כבר היה יכול לעשות זאת. ובכלל, שכיבתו הנואשת והמטורפת העידה על כך שהוא זקוק לעזרה מיידית. כעת היה ברור לאבינועם, שמדובר בחיסול חשבונות בין ערבים שהסתיים בדקירות סכין. הוא אמר לערבי: "סטאנה הונה וואנא אג’יב לך מוסאעדה" (הישאר כאן ואני אביא לך עזרה).

הוא החל לרוץ בכל כוחותיו. בתחילה חשב להגיע לביתו ומשם להזעיק עזרה, אבל היסס. אם אימו תשמע את הסיפור המשונה שלו, היא בטח תתעלף על המקום. לבסוף העדיף לרוץ לבית החולים "הדסה הר הצופים", שבו עבד לפני זמן קצר כמאבטח. הוא רץ ורץ כמעט בלי לעצור, עד שהגיע בתוך רבע שעה לשער בית החולים וממנו פנה מיד לחדר מיון. כאשר הגיע מתנשף לגמרי לפתח חדר המיון, צעק בכל כוחו: "תשמעו, יש ערבי ששחטו אותו… חייבים להזעיק עכשיו עזרה!…"

חייל אחד לגלג: "מה כל כך אכפת לך מהערבי?…"

אנשי הצוות הרפואי הביטו בו בחשד בגלל מראהו המבוהל ועוד יותר בגלל דבריו, ולבסוף הציעו לו להתקשר לאמבולנס ולהסביר לנהג איך להגיע לאותו מקום. אבינועם התקשר לאמבולנס, השיג את איש הצוות, שקבע עמו לחכות ליד שער בית החולים, כדי להתלוות לאנשי הצוות ולהסביר להם איך להגיע לאותו מקום חשוך בוואדי. הם סיכמו שבעוד שתי דקות יאספו אותו.

הוא לא ידע מתי הגיעו. ברגעים הקריטיים הללו איבד את תחושת הזמן. יתכן שעברה רק דקה אחת, אבל היה נדמה לו שעבר זמן רב ביותר. לאחר שיצאו יילל האמבולנס כדרכו עד שהגיעו לגבעה הצרפתית. אבינועם הנחה את הנהג, שישב עם איש צוות נוסף, להיכנס לשביל מהכיוון ההפוך. הם התקרבו עוד ועוד באיטיות, כשהאמבולנס זורק אור על כל השביל החשוך וסביבותיו. אז החלה להטרידו המחשבה, שאולי הפצוע כבר ברח… כאשר התקרבו יותר ולא הגיעו ליעד, חשב שאולי בכלל דמיין את כל המקרה המטורף הזה. יותר ויותר חשש שלא ימצאו דבר ועוד יחייבו אותו בתשלום על הזנקת אמבולנס לשווא…

בעודו מתייסר בהרהוריו, האיר האמבולנס על הדמות השרועה על הדרך. אנשי הצוות ביקשו מאבינועם לחכות עד שיבדקו מה קורה. שניהם פסעו לעבר הדמות וכשהגיעו רכנו מעליה. לאחר מספר דקות, חזר אחד מהם ובישר לאבינועם בהתרגשות:

"זה לא גבר… זו אישה! זה לא ערבי… זו יהודיה!…"

אבינועם נדהם מהטעות שנוצרה בדמיונו. הסיפור עוד לא נגמר ובעצם יש כאן סיפור אחר לגמרי! בינתיים חזר החובש השני, כשהוא מודיע שמצבה של האישה קשה ביותר והוא לא יודע מה לעשות. אבינועם נוכח ששניהם לא היו מיומנים למשימה שכזו. אחד מהם היה צעיר מדי והשני מבוגר מדי, ולשניהם לא היה מספיק ניסיון לטפל במקרה כה קריטי. אחד מהחובשים ממש רעד כאשר ניסה לחבוש אותה. הם הזעיקו עזרה נוספת בקשר. אחד מהם שוב שוחח עימה והבין שמדובר באישה שנסעה עם כמה ערבים ברכבם עד שהגיעו לוואדי ושם ניסו לשחוט אותה.

אבינועם לא היה מסוגל לשבת באפס מעשה והחליט לגשת אל הפצועה, לאחר שביקש את רשות החובש. מצבה היה אנוש. כתמי דם ענקיים ניקוו ליד גופה. הוא ראה בתחתית בטנה חתך ענקי לכל אורכו ושלולית דם שכבר הקרישה מריבוי הזמן שעבר מאז ניסיון הרצח. גרונה היה משוסף ושתת דם. כעת הבין מדוע יצא ממנה הקול הלא אנושי. דבר אחד לא הצליח להבין: איך היא עדיין חיה?! היא הבחינה באבינועם וגרגרה בקושי רב: "אתה… אתה הצלת אותי…"

היה ברור לאבינועם שאו-טו-טו היא מתה. הוא לא שירת בחיל קרבי ומעודו לא ראה מחזה מחריד כזה. החתכים הענקיים בבטנה ובגרונה ושלוליות הדם הקרושות הזוויעו אותו לגמרי. הוא אחז בידה ברגע האחרון של חייה, כפי הנראה.

צפירות של אמבולנסים וניידת משטרתית קטעו את הרהוריו. אורות רבים מילאו את הוואדי האפל והקר. חובשים מנוסים ניגשו לטפל בגוססת. שוטר אחד פנה לאבינועם כדי לחוקרו. אבינועם החליט בינו לבין עצמו שלא יספר על כך שהחליט להתבודד במקום כזה. סיפורו ישמע חשוד ומוזר ויהיה עלול לסבכו. בגדי הטרנינג שלבש ונעלי ההתעמלות שנעל, מתאימים בהחלט לרץ ג’וגינג טיפוסי. הוא סיפר שפשוט רץ בוואדי ועבר במקרה לידה, ואז המשיך לרוץ כדי להזעיק עזרה.

אבינועם ביקש מהחוקר שיודיע לאימו, כי בנה מעיד עדות במשטרה על מקרה שראה, כדי שלא תדאג לו. החוקר הבטיח ולא קיים. החקירה נמשכה ובינתיים נשמתה של האם כמעט פרחה מרוב דאגה, לאחר שהתקשרה למלון שבו אמור היה לעבוד ושמעה שלא הגיע למשמרת. כאשר הגיע לביתו בשעה אחת-עשרה וחצי, לקתה אימו, בגלל חרדתה, בשיתוק בידה שארך כמה ימים.

באיחור של שעה וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי, התייצב אבינועם למשמרתו, כאשר אינו מעכל עדיין את מה שאירע לו. אט-אט החל להבין שבעצם אירע לאותה אישה נס גמור. הרי שחטו אותה במקום שאף אחד לא עובר ביום! מה פתאום שאיזה אבינועם מימון אחד יחליט לעבור דווקא שם בלילה המסוים הזה?! הוא המשיך לחשוב שהסיכוי שיעבור שם מישהו ביום שואף לאפס, ובלילה הקר והחשוך על אחת כמה וכמה. ומה פתאום החליט לפתע לעלות למעלה כאשר היה בתחתית הוואדי?! ובכלל, יכול היה להגיע מעט לפני כן, ומה היה עולה בגורלו… או שהיה יכול להגיע מאוחר יותר ואז הייתה כבר מתה. והנה הגיע בדיוק בזמן שעוד ניתן להצילה!

בקיצור, הוא הבין שהסיכוי למקרה כזה הוא אחד למיליון, או אולי אחד למיליארד, סיכוי שהוא מעבר לכל הסתברות מקרית. ידיה הפרושות כלפי שמים נחקקו בקרבו יותר מכל. אז הבין שהוא היה כלי שרת לנס מופלא.

למחרת ראה בעמוד הראשון בעיתון כתבה על רץ ג’וגינג שמצא ביער ליד הגבעה הצרפתית אישה יהודיה שניסו לרצוח אותה. הסתבר לו, שהיו לפני כן ארבעה מקרים קודמים שבהם נרצחו נשים בירושלים, וכולם לא פוענחו על ידי המשטרה. לשמחתו הבין כי היא יצאה מכלל סכנה. לאחר מכן פגש חבר טוב שהכיר כשהיה בגיל שבע-עשרה בעת שביקר ב"אור שמח", ושמר עמו על קשר ביתר שאת כשעבר לירושלים. החבר שמע את הסיפור ואמר: "תשמע, הכל מאת ה’. אחרי סיפור כזה אתה מוכרח לתפוס את עצמך ולעשות משהו. ארגנתי סמינר של ‘ערכים’ בערד ואתה חייב להגיע!"

אבינועם ענה שאינו יכול לבוא מפני יש לו משמרות במלון במשך כל השבוע, אבל החבר השיב שהוא פשוט מוכרח להגיע והציע שייגש לממונה עליו ויבקש חופשה קצרה. להפתעתו של אבינועם הסכים קצין הביטחון הראשי במלון, שהיה חוזר בתשובה.

אבינועם הגיע לאמצע הסמינר, כשהוא נתון בתחושה חזקה ביותר של השגחה פרטית שאי אפשר להימלט ממנה. הייתה בקרבו הוכחה נפשית חותכת לגמרי, ועל כן ההרצאות ששמע היו בבחינת אישור סופי לאותו לילה מאלף בואדי. בסיומו של הסמינר קיבל על עצמו עול מלכות שמים.

* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 1)