השלום האמיתי
הוא לא הבין איך יתכן שאדם שכה רוצה בשלום, לא זוכה לו ואפילו נרצח בגללו? ואיך יתכן שקבוצת בנים ובנות לא מצליחה, עם כל הרצון הטוב, להשכין שלום בתוכה?
הוא לא הבין איך יתכן שאדם שכה רוצה
בשלום, לא זוכה לו ואפילו נרצח בגללו?
ואיך יתכן שקבוצת בנים ובנות לא מצליחה,
עם כל הרצון הטוב, להשכין שלום בתוכה?
ומדוע הוא מסוכסך אפילו עם עצמו?…
מאז שעמד יניב שלום על דעתו, שאף לשלום. נהג לומר שכשמו כן הוא, תפקידו בחיים הוא להניב שלום. הוא העריץ את ראש הממשלה יצחק רבין, אסף עליו חומר תיעודי ותלה את שלל תמונותיו בחדרו. כמו יתר חבריו מכפר-סבא ובפרט ב"הנוער העובד", היה שמאלני מובהק, ובספר המחזור של סיום התיכון, אפילו כונה "רבין", בעוד שחברו הטוב, בועז, כונה "פרס".
לאחר סיום התיכון השתתף, יחד עם עשרים חברים וחברות מ"הנוער העובד", בשנת שירות בנח"ל בפנימיית עיינות. כחלק מהשקפת עולמו, רצה לנסות את גרעין הנח"ל, שאף לחיות בקבוצה מאוחדת ולהגשים את כל הסוציאליזם, אבל בפועל נוכח שהדבר אינו פשוט. הרצון להתאחד היה אמיתי, וכל הזמן התווכחו חברי הגרעין ביניהם איך ללכד את השורות, אך יניב חש שהאחדות דורשת עבודה נפשית עמוקה שאין להם כלים לבצעה.
פעם אחת, חברו בועז, סימן נקודה בחול, הקיף אותה בעיגול והסביר שהוא כלוא במעגל שחוסם אותו, וכל חייו הוא מנסה לשווא להשתחרר ממנו. דבריו הטרידו את מחשבתו של יניב והוא הרהר באותו לילה במשמעותם. נזכר באנשים שמדברים על נשמה שיוצאת מהגוף. לראשונה, חשב במונחי נפש וגוף, והתוודע להבדל התהומי ביניהם.
האכזבה מגיבוש הגרעין גרמה לו לחפש את עצמו בכל תחום שהסביר את ההבחנה בין גוף לנפש. הוא החל לחפש בפילוסופיה, עבר לפסיכולוגיה ואפילו פראפסיכולוגיה, גלש למיסטיקה ואפילו הגיע לכתות המזרח. קרא בעניין רב חומר שקיבל באקראי ברחוב מחברי כת הודית. ככל שהעמיק, הקסם גבר, אבל המבוכה גברה יותר.
אותם ימים היו ימי מחלוקת בעם ישראל על רקע הסכמי אוסלו. הפיגועים החריפו את הויכוח המר בין ימין לשמאל. יניב הזדהה כמובן עם מחנה השמאל ואפילו חלם שהוא מודה אישית לראש הממשלה יצחק רבין על מאמציו והקרבתו למען השלום.
ואז הגיע אותו מוצאי שבת בכיכר מלכי ישראל. יניב הגיע באוטובוס עם החבר’ה מהגרעין. הייתה בכיכר אווירה סוחפת של כמיהה לשלום, שהגיעה לשיאה בשירה הציבורית:
לָכֵן רַק שִׁירוּ
שִׁיר לַשָּׁלוֹם,
אַל תִּלְחֲשׁוּ תְּפִלָּה…
מוּטָב תָּשִׁירוּ
שִׁיר לַשָּׁלוֹם,
בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה!…
בעת שרבין ירד מהבמה לאחר האירוע, התקרב יניב למדרגות המסורגות מאחור. קודם כל ראה את פרס ואז הבחין ברבין הנערץ. הוא תחב את ראשו בין הסורגים וצעק: "תודה! תודה! תודה!" קיווה והאמין בכל ליבו שרבין שמע אותו. לאחר 15 שניות נשמעו שלוש היריות שהחרידו את הכיכר, את העם ואת העולם כולו. איש אבטחה שלף את נשקו והרחיק בטירוף את כולם. מיד חש יניב שרבין נרצח. הוא ניגש לקיר הבטון הסמוך והלם בו בזעם בכל כוחו, ועוד לפני שנודע בטרנזיסטורים מה אירע בדיוק, צעק לחבריו שרבין נרצח. לאחר שעלו לאוטובוס, שמע עם חבריו את הידיעה המרעישה על ההתנקשות ועל כך שרבין הובהל ל"איכילוב". לאחר זמן קצר הגיעה הבשורה מפיו של מזכיר הממשלה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"
לאחר הרצח חש יניב שכל אמונתו התערערה, שספקותיו מתגברים והולכים. הנה הגשים חלום קטן ואיבד חלום גדול. הוא לא הבין איך יתכן שאדם שכה רוצה בשלום, לא זוכה לו ואפילו נרצח בגללו? ואיך יתכן שקבוצת בנים ובנות לא מצליחה, עם כל הרצון הטוב, להשכין שלום בתוכה? ומדוע הוא מסוכסך אפילו עם עצמו?…
הוא לא היה מסוגל לשאת את הויכוחים על תורנויות ועל דברים אישיים יותר. הבין שכל הליבונים האינסופיים לא מובילים לשום מקום. לבסוף החליט לעזוב את הגרעין. הייתה לו תחושה שרק לאחר שיעבור תהליך פנימי עמוק, יוכל לחזור ולהתאחד באמת עם חבריו. הרגיש שהחיים המשותפים מחייבים שכל אחד מהפרטים יעבור, קודם כל, טיפול שורש בינו לבין עצמו. הפרידה מבועז, שנשאר בגרעין כאבה לו במיוחד. בועז התעניין ברוחניות יותר משאר בני החבורה, אבל גם הוא לא היה מוכן לצעוד צעד נוסף קדימה.
יניב התגייס לבדו לצנחנים. בכל פעם שנערך בטירונות מטווח, שמע בדמיונו את שלוש היריות בכיכר, שלא הפסיקו לרדוף אחריו. המפקד והחברים לנשק הבחינו בחלישות דעתו, למרות שעדיין לא חשף אותה. פעם החליטו להתעלל בו. לאחר שהסתיים מטווח על דמויות אדם מקרטון, קרא לו המפקד, שעמד ליד דמות הקרטון שניצבה במקצה שלו:
"טוראי שלום, בוא הנה מיד!"
יניב הגיע בריצה קלה, "מה יש המפקד?…"
"מה יש?! אתה עושה ממני צחוק?! תסתכל, יא חכמולוג!"
יניב ראה לתדהמתו שלושה קליעים נעוצים בקרטון! המפקד המשיך לצעוק: "יש שתי אפשרויות: או שירית חלש מדי והקליעים לא הצליחו לעבור את הקרטון… או שהנחת את הקליעים בכוונה בקרטון כדי לצחוק עלינו".
יניב צעק: "אני לא מוכן להמשיך יותר ככה! תעזבו אותי… אני לא מוכן לירות ולרצוח… נמאס לי מכל המלחמות האלה…"
המפקד הבין שהבדיחה לא הצליחה. "צחקנו איתך. מה לקחת את זה כל כך קשה?…"
יניב השתחרר לבסוף מהחיל הקרבי ונשלח לגדנ"ע, שם סיים את שירותו. לאחר מכן עבר לקיבוץ כישור בגליל, בו התעסק בטיפול בילדים מפגרים או סובלים מבעיות נפשיות. היה לו סיפוק רב לעזור להם. לאחר שסיים את שעות עבודתו הלך לחדרו בקיבוץ, אבל הילדים המטופלים שנקשרו אליו, לא נתנו לו מנוחה גם בשעות הפנאי שלו, עד שנאלץ לחפש מקום מגורים מחוץ לקיבוץ. עובדת ערביה בשם קמלה הציעה לו לבוא ולשכור חדר בדירתם שבכפר דיר-אל-אסד ליד כרמיאל. זו הייתה התגשמות חלום עבורו. הנה הוא הולך להגשים את חלום החיים המשותפים עם הערבים! הבעל מג’יד החל לבנות עבורו חדר מתחת לביתם שעמד על עמודי בטון וכך השכירו לו חדר ודאגו לאירוח מלא בסכום נוח.
הניסיון היה מעניין ומוזר. לאחר שחזר מעבודתו בקיבוץ, אכל עמם, ולאחר מכן הלך לפינתו השקטה בחדרו. מחד היה בן-בית וקשור אליהם, אפילו הזמינו אותו לחתונות ולאירועים משפחתיים בכפר, ובכל זאת לא הצליח להתחבר עמם באמת. האירוח היה מסור, היו יחסי כבוד וגינוני חברות, אבל נפשו חשה מנוכרת לגמרי. הכל היה חיצוני ולא נגע בנפשו כלל. היה קשה לו להודות בכך בינו לבין עצמו, ובמקום שהגבולות יטושטשו, כפי שהאמין וקיווה, הרגיש דווקא שזהותו היהודית מתעוררת.
לאחר מכן נסע לאוסטרליה כדי לעבוד ולצבור כסף למסע חיפושים במזרח הרחוק. הוא מצא עבודה בסידני, אצל יהודי מתבולל בן למעלה משבעים, שהיה נשוי לגויה בת 45, במפעל שבו מכינים שקיות הפתעה לילדים. הם נסעו במשאית אחרי יריד שנדד מעיר לעיר ומכרו את השקיות הללו. פעם, כאשר היה פדיון גדול, החל בעל הבית לרקוד עם הכסף, לנפנף בו ולצהול לנגד עיניו המשתאות של יניב.
בעל הבית היה חסר סבלנות ונהג להשפיל את יניב, ורק לעתים גילה כלפיו קירבה מיוחדת שנבעה מיהדותו. כאשר נסעו יחד במשאית ביקש מיניב שישיר לו שירים של קבלת שבת או שירי חנוכה. יניב המופתע לא זכר כמעט מאומה, אבל המעט שידע מהגן ובית-הספר, הספיק לגרום אושר אמיתי לאותו מתבולל, שברגעים הללו נראה כה אנושי. הדבר נחקק בנפשו של יניב.
מדי פעם נהג יניב ללכת לבית חב"ד בסידני באמצע השבוע או בליל שבת, כדי לאכול בחינם ולבלות עם חבר’ה ישראלים נוספים. באותם מפגשים התווכח עם החבדניקים וטען שהיהדות גזענית, וכי הכוח העליון, או אלוקים, הינו אוניברסאלי ושייך לכולם. אחד מהם העניק לו ספר קטן בשם "תניא" והציע לו לקרוא בו בזמנו הפנוי, למרות ש"לא תבין ממנו הרבה". יניב, שסיים תיכון ועבר מבחני בגרות בהצלחה, נעלב. מה?! אני לא אבין?! הדבר המריץ אותו לפתוח את הספר כדי להוכיח לאותו דוס ולעצמו שהוא לא פחות חכם ממנו. מדי יום כאשר סיים לעבוד, פתח את הספר, קרא פרק אחד לפי הסדר ובאמת כמעט שלא הבין כלום, ובכל זאת הקריאה הרגיעה אותו.
אחד הדברים המעטים שהצליח לקלוט מהספר היה שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברי הגוף, ואילו שס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים שיש בגוף. הוא הופתע לגלות שיש הגיון פנימי במצוות, שלא מדובר רק בטקסים פרימיטיביים בעלי הסבר קלוש, כגון שאסור לאכול חזיר מסיבות בריאותיות, או לשבות ממלאכה בשבת בגלל שזקוקים ליום מנוחה, אלא יש כאן שכל עמוק מאוד.
לאחר כמה חודשים חזר לארץ כדי להשתתף בחתונת אחותו. ניצוצות האמת שקלט מה"תניא" גרמו לו לחפש ספרים נוספים הנוגעים ברוחניות היהודית, אבל לא מחייבים לקיים מצוות. השיג כמה ספרים של פרופ’ ישעיהו לייבוביץ שהיה עבורו "חבל הצלה", יהודי דתי שהוא גם שמאלני. גם השיג ספרים של המכון לחקר הקבלה, שנתנו לו דבש רוחני מבלי לדרוש ממנו מאומה, פרט לכסף רב.
לאחר שהייה של חודשיים בארץ, נסע למזרח הרחוק. הגיע לדרמסלה והשתתף בקורס של בודהיזם טיבטי. מדריכה משוויצריה סיפרה להם שהיא נמצאת 12 שנה במקום, ובכל קורס משתתפים כמעט חצי ישראלים, העם הכי מחפש בעולם. יניב רכש טייפ כדי לשמוע קלטות של שיעורים המתורגמים לאנגלית ולא הבין הרבה. היה לו ברור שאינו מסוגל להיות נזיר. אז החל להתגעגע לחבריו בארץ, וכאשר שמע קבוצת ישראלים שׁרה בליווי גיטרה את "שיר למעלות" של יוסף קרדונר, התעורר ליהדותו.
כל הדברים החלו להתגבש בנפשו: חווית רצח רבין, כישלון גיבוש גרעין הנח"ל, המתבולל האוסטרלי שהתגעגע לשירי שבת, ספר ה"תניא" שקיבל, וכעת, דבריה של המדריכה השוויצרית בקורס לבודהיזם. יניב החליט לנסוע לניו-דלהי ומשם לחזור לישראל. אמנם חסך כסף לשהייה ממושכת, אבל לאחר חודשיים הרגיש שדי בכך. כאשר הגיע להודו סרב להצעת שליח חב"ד להניח תפילין, ואילו לפני יציאתו, ביקש גם סידור כדי להתפלל. כאשר הגיע לארץ, הודיע להוריו שברצונו לחזור בתשובה. הם סברו שמדובר בשיגעון חולף נוסף, אבל כאשר הניח כיפה על ראשו והחל לשמור שבת הבינו שהעניין רציני.
במשך כמה חודשים למד בישיבה ירושלמית אחת, שבה עיקר המסר היה שהעולם נתון כיום במבול של ניאוף וכפירה ולכן עלינו להתחבא בתיבת נח, כלומר להסתגר בישיבה. כאשר יצא לביתו היה מכווץ לגמרי מפחד העולם. בחור דתי אחד שנסע עמו באוטובוס, הבחין בעצבותו והחל לפתח עמו שיחה. לאחר שהבין את בעייתו, אמר לו הבחור שזו אינה הדרך היחידה ביהדות, וכי הוא לא מוכרח לחיות באווירה כה מדכאת. יש דרכים שמחות יותר.
יניב החליט להתקרב לחב"ד ולנסוע לצפת. לאחר שהתאקלם, שכנעו אותו חבריו לנסוע לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק לתקופת החגים. לפני שיצא נודע לו שמרבית חבריו מגרעין הנח"ל, שהתפרק בינתיים, נסעו לניו-יורק כדי לחפש את עתידם, כל אחד בתחום אחר. הוא התגעגע אליהם ובפרט לבועז. ידע שהם מעודכנים לגבי השינוי שחל בחייו, אבל התבייש מהכיפה שחבש, מהציציות שהשתלשלו מחולצתו ומזקנו שהחל לצמח. כאשר הגיע לאמריקה, לחצר של הרבי בניו-יורק, סיפר לאחד הרבנים כי הוא חושש מפגישה עם חבריו בעבר. הרב צחק ואמר לו שאין מה לפחד כלל, ואדרבא, עליו לקרב יהודים בשמחה ובתוקף. ובכל זאת, יניב לא היה מסוגל לכך. הוא שהה עם החסידים ב-770 וחגג עמם לראשונה בחייו את ראש-השנה ויום-כיפורים.
באחד הימים החליט לבקר את בת-דודו שהתגוררה במנהטן. כאשר הגיע לרכבת התחתית עם הכתובת הרשומה, הסביר לו מישהו כיצד להגיע ליעדו. הוא ירד בתחנה האמורה ויצא לרחוב. כאשר שאל מישהו לגבי הכתובת, ענה לו שהיה עליו לנסוע עוד ארבע תחנות. הוא שאל עוברים ושבים נוספים, קיבל תשובה דומה, והסתבר לו שהטעו אותו. יניב ירד שוב לתחנה התת-קרקעית, ממורמר על הפסד הזמן והממון, קנה כרטיס נוסף וציפה לרכבת הבאה. לפתע שמע צעקה: "יניב, זה אתה?!"
מי יכול לקרוא לו בלב המון זר בניו-יורק? הוא הסתכל לעבר הקול ונדהם לראות את בועז אומר: "מה אתה עושה פה? הגעת לניו-יורק ולא הודעת לנו?!" יניב היה נבוך מכך שבועז רואה אותו כך, אבל המפגש המדהים וחסר ההסתברות ריכך את מבוכתו והוא שאל בחיוך: "איך זיהית אותי בלי השיער הארוך ועוד עם כיפה וזקן…"
"לא יודע, עברתי לידך מבלי להרגיש כלום, ואחרי אלפית שנייה קלטתי שזה אתה…" עוד סיפר בועז, שגם הוא התבלבל בתחנה וירד כמה תחנות לפני יעדו. שתי טעויות מקבילות הביאו למפגש מכוון מאוד… לפני שנפרדו, רשם בועז ליניב את מספר הטלפון שלו והזהירוֹ: "אוי ואבוי לך אם לא תתקשר…"
יניב התקשר ונפגש עם כל חבריו מהגרעין במנהטן לפגישה מרגשת ברוח טובה. הם שוחחו עמו ארוכות ושאלו את השאלות השגרתיות ששואלים חוזר בתשובה טרי: "בטח עברת משבר?", "אתה לא חושב שזאת בריחה?", וכל השאלות בדבר קיום האלוקים. יניב השיב להם היטב לפי מה שהספיק להבין בדרך החסידות.
לאחר מכן הזמין יניב את בועז לחצרו של הרבי כדי לחגוג עמו את ההקפות השניות של שמחת תורה. כאשר רקדו יחדיו במעגלים האינסופיים, הרגיש יניב לראשונה שנוצר בקרבם הבסיס לאחדות, לשלום האמיתי.
* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 2)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור