אלול – להעיר את ישני הזמן

אלול – קריאה המקפלת בתוכה
משמעות עמוקה ורחבה ביותר, ודי בה
כדי לזעזע ולהעיר את "ישני הזמן".
אלול – לא סתם עוד קריאה, אלא
"אזעקת אמת"!

במערכת המושגים היהודית תופס "אלול" מקום חשוב. זוהי קריאה המקפלת בתוכה משמעות עמוקה ורחבה ביותר.

מקובל בקהילות רבות שכבר בשבת בה מברכים את החודש משמיע החזן את המשפט: "ראש חודש אלול יהיה ביום…" במנגינה המקובלת בימים נוראים. ללמדך, כי כבר "במגע" הראשון יש לחודש זה מאפיין ייחודי.

ואכן, בדורות עברו כאשר היה העם כולו דבק בתורה ובמצוותיה הייתה קריאה זו דיה כדי לזעזע ולהעיר את "ישני הזמן". אך כבר גאון המוסר ר' ישראל מסלנט זצ"ל שחי לפני כמאה שנה, מציין כי: "פעם, בעבר היה העם נחרד מקול הקורא "אלול", והייתה זו "אזעקת אמת" להודיע – סכנה קרבה, הדין והמשפט לא יפסחו על איש. ומתוך שהכירו כי שופט כל הארץ יעמידה במשפט פחדו וחרדו כיצד יזכו בדין.

באגרתו המפורסמת מתייחס הרב מסלנט לשאלה מהותית – מדוע אלו אשר בכל השנה מדקדקין ושומרים כראוי על כל הנחיות התורה, עשה ולא תעשה, נזהרים מעבירות ומהדרין במצוות, הם אלו הפוחדים וחרדים מהדין, ומחפשים עצות ודרכים כיצד לזכות בדין? ואילו אלה ההולכים אחר תאוות ליבם חשים בנוח, ואין ניכרת עליהם כלל אווירת הדין הקרב ובא, והרי סוף סוף גם הם יודעים כי יש דין ויש דיין, ומדוע אין הדבר נתפס אצלם, והם ממשיכים עסקים כרגיל?

ידועים דברי הגמרא (ברכות כח, ע"ב):

"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה?"

אמר להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מולכים אותי – ולא אבכה?"

במסכת סוטה (דף ק"ח ע"א) מציגים בפנינו את רבי יוחנן:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי – מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודמם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים…

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטרייאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן והוויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר – להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".

רואים את חרדת יום הדין הנוראה שלו. הוא שלכאורה "מכוסה" מכל כיוון, ואשר מסופר עליו כי כל ימיו היו מלאים בתורה, יראת שמים וגמילות חסדים – הוא פחד.

מדוע אין אנו חשים בכך?

התשובה לכך היא, כי אלו אשר עולמם הרוחני עשיר ומלא, יש להם "חיישנים" רגישים יותר, וממילא הם יכולים לחוש גם בדברים אלו, ולהבין היכן החסירו והיכן טעו, וגם מה גודל הפגם שנעשה על ידם, וממילא פחדם רב.

לעומתם, האחרים – "החיישנים" שלהם אינם רגישים או שכלל אינם פועלים, ואם כן כיצד יחושו בסכנה?

לכן, תיקנו חכמים לתקוע בשופר מיד עם בוא החודש על שם הנאמר: "אם יתקע בשופר בעיר ועם לא יחרדו"? (עמוס ג, ו).

חרדה בריאה ופנימית מביאה להתבוננות פנימה! ורצון כנה להשתפר ולהיטיב מעשים.

מי ייתן והיה חלקנו עימהם.

(באדיבות "עת לחשוב")