בית נאמן בישראל

כבר אמר מי שאמר, כי הנישואין
המערביים דומים לקומקום רותח
שכיבו את האש מתחתיו והוא מצטנן
והולך. במקום שהקשר בין בני הזוג
ילך ויתעצם, התהליך הוא הפוך. למה?

בשפת המספרים והסטטיסטיקה מצאנו כי בישראל מתגרשים 30 מכל 100 זוגות שנישאו. כלומר, 30 אחוז מן הנישואין בישראל מסתיימים בכישלון מוחלט.

מטבעה של הסטטיסטיקה שקרה היא ויבשה, אולם מאחורי המספרים העגומים הללו עומדים אנשים שעשו יחד כברת דרך ארוכה או קצרה, ונפרדו. כל סיפור של גירושין מקפל בתוכו מצבור עצום של עגמת נפש, אכזבה, מרירות ותסכול עמוקים. אם לאותם זוגות נולדו ילדים, חמור המצב עוד יותר. במקרה כזה, הטרגדיה שבגירושין מתמשכת ומשתרעת על פני שנים רבות.

ואנו שואלים את עצמנו, איך יכול לקרות דבר כזה? הרי מדובר באנשים שאהבו זה את זה אהבה עזה, אותה אהבה – לאן היא נעלמה?

מצד שני, מגלה הסטטיסטיקה, כי במשפחות האמונות על התורה ומצוותיה, מקרי הגירושין הם מועטים יחסית. בתוך אותו נחשול עצום המעיד על כישלון מוסד הנישואין ניצבים שומרי תורה כעל אי בודד, כשמשפחתם איתנה. בודאי לא מקריים המספרים, להם סיבות ושורשים. אמנם לא באנו להכליל! הכללה לעולם אינה מדויקת ואינה ממצה. בודאי רב מספר הזוגות החילוניים החיים חיי אושר ושלווה, ומאידך, גם בקרב השכבות הדתיות ניתן לפגוש במקרים של ערעור שלום בית. ואף על פי כן המספרים המדהימים לעיל אומרים: דרשני! ומן הראוי לבחון את משמעותם.

הרוצה לחשוף את מניעי הפירוד של זוגות נשואים, מן הראוי שיבחן מהן הסיבות המוליכות אל הנישואין. אפשר שכאן נעוץ גרעינו של המשבר שעתיד לצוץ ברבות הימים. ואמנם, אם נחקור בסיבות המובילות שני בני זוג אל מתחת לחופה, נבחין בשוני מהותי בין הגורמים לנישואין אצל האדם החילוני לבין אלו שאצל עמיתו שומר המצוות. עיון מעמיק יותר יגלה כי אפשר שבשוני זה טמונים גרעיני ההצלחה או הכישלון שבעתיד.

הדרך אל הנישואין עוברת בדרך כלל בשני מסלולים מקבילים:

האחד – המקובל ביותר בחברה בת ימינו, תחילתו בפגישה בין שני בני הזוג בתנועת הנוער, בצבא, ואפילו באוטובוס, בהצגה או בכל מפגש מקרי אחר. כתוצאה מפגישה זו נקשרים בין השניים קשרים רגשיים שנהוג לקרוא להם רגשי אהבה. אהבה זו הגורמת להם לחשוב כי הם מתאימים זה לזו, וכי בכל הנושאים העולים על הפרק שוררת ביניהם הבנה מלאה, או שיוכלו בעתיד לגשר על פני אי-הבנות שיתעוררו. מכאן קצרה הדרך אל החופה המאושרת.

השני – קיים גם מסלול מקביל באמצעות הכרות (גם לא ממוסחרת), כאשר מלווים להכרות שיקולים מפוכחים יותר בדבר התועלת האמורה לצמוח לשני בני הזוג כתוצאה מנישואיהם, ופעמים שמוצאים אנו בשיקוליהם גם את גורם ההשלמה בדיעבד.

אלו הן הדרכים הראשיות המובילות אל הנישואין. אולם, עלינו לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: מדוע בכלל יש להינשא?

ההתבוננות מלמדת כי זהו "טאבו" חברתי הגורס כי על כל צעיר וצעירה מגיל מסוים להינשא ולבנות משפחה. ייתכנו סיבות לדחיית הנישואין לתקופת-מה, מפאת התבססות במקצוע, שרות צבאי, לימודים וכו', אך כאשר תחלוף הסיבה שוב יפעל לחץ חברתי ושוב ישאלו הקרובים והשכנים: 'מתי כבר נרקוד אצלך?' ועוד שאלות מהסוג הזה.

אם נשאל את פי אותם מועמדים לנישואין מדוע הם אמנם נכנעים ללחץ זה, הם לבטח יסבירו לנו שכלל אינם נכנעים ללחץ כלשהו וכי יש הרבה סיבות טובות להינשא. ראשית, בצורה זו הם יעזרו איש לרעהו. שנית, הם יהיו מאושרים ויבנו משפחה. שלישית, אין זה נעים להיות בודד. ובכלל, אין מקום לשאלה זו, שהרי הם אוהבים איש את רעהו, וזהו!

אכן, אם נקלף מעל סיבות אלו והדומות להן את המעטה החיצוני, נמצא בשורש הדבר את חיפוש הטובה האישית. דרך הנישואין נראית לרבים אפשרות מצוינת להפקת מירב התועלת האישית במישורים שונים. (מובן שמכאן נפתח פתח "לחוזי נישואין" זמניים, כאשר אפשר להעריך את הזמן בו יוכלו השניים לנצל ולהפיק את מלוא התועלת ההדדית ואחר כך ייפרדו, ויחל שנית התהליך).

כיוון שהבסיס לנישואין הוא תועלתי, כאשר מתגלות אי-הבנות מסוימות בין בני הזוג, הולך ונשמט בסיס זה, וכבר נפתחת הדרך למשרדי הרבנות, להליכי הגירושין. חיכוכים כמו בנושא תקציב המשפחה ואפילו בנושאים פעוטים יותר כביגוד או ארוחות, עלולים למוטט את כל הבסיס לבניין הנישואין. הרי אין לך שני בני אדם שישוו לגמרי בהליכותיהם, בסגנון חייהם ובהליכי חשיבתם, וכאשר אין כל אחד מבני הזוג מקבל מזולתו את אשר הוא סבור שמגיע לו, מגיע הקץ לשלוות הנישואין.

האהבה, מעצם טבעה, מחליקה בעיות. "על כל פשעים תכסה אהבה", נאמר. זוהי תרופת פלאים להסתרת פגמים הפועלת בטכניקה של סִנווּר עיני האוהבים עד שלא יראו את הבעיות הניצבות בפניהם.

רגש האהבה מטאטא אל מתחת לשטיח את כל הבעיות, עד שנדמה כאילו הן אינן קיימות כלל. הכל נראה ורוד ושני בני הזוג בטוחים שהכל יסתדר. אולם, כשמתפכחים מן האשליה שכביכול אין ביניהם כל ניגודים, אותם ניגודים נעשים עקרוניים כל כך, עד שלא ניתן כמעט לגשר על פניהם. במקרים אלו האהבה שעליה הושתתו חיי הנישואין הייתה תוצאה של התרשמות מיופי, הברקות, חברה'מניות וכיוצא בזה, אך לא על הכרת תכונות האופי של בן הזוג, ולפיכך בשעת משבר כשאין לאותם סממנים חיצוניים את הברק שלהם, קורסת אותה אהבה תחתיה.

תודעתם של אנשים ניזונת רבות מאמצעי תקשורת למיניהם. סוג מסוים של ספרות ואמצעי התקשורת מתארים וסוקרים את הרגעים היפים שבחיי הנישואין. רגעים אלו נדונים בהם כל כך בהרחבה עד שנראה מרחוק כאילו אל שנות נצח. אולם האמת הרי אינה כזאת! בחיים מתעוררות בעיות במישורים שונים, וכאשר מתגלים קשיים אלו, בני הזוג כלל אינם ערוכים לקראתם. במרבית המקרים בני הזוג אינם מקבלים הדרכה לקראת אפשרויות כאלו, ומכאן הפתח למתחים העלולים להסתיים בפירוק המסגרת המשותפת.

שונה לחלוטין נקודת המוצא של זוג הבא להינשא על פי דרכה של תורה. האדם שכל מהלכי חייו מודרכים לאור עקרונות ולא על פי רצונות ודחפים, גם גישתו למוסד הנישואין מונחה על ידי אותם עקרונות.

המתחנך על ברכי התורה יודע כי המשפחה היהודית תופסת מקום מרכזי בתודעת העם. הוא מכיר בכך שהמסורת מהווה גורם יסודי בהעברת התורה מסיני לכל דור, והוא יודע שמסורת זו מועברת מאב לבן במסגרת התא המשפחתי. כיוון שכך, הוא רואה בנישואין ערך וייעד עילאיים, וכך גם גישתם אליהם. הלחץ החברתי לנישואין הקיים בכל החוגים, מהווה אצלו גורם משני במעלה לעומת הכרתו בערכיות שבחיי הנישואין. זאת ועוד, הנישואין הינם חלק ממצוות עשה של התורה. הם שלב ראשון במצוות "פרו ורבו", הנמנית ראשונה בין תרי"ג מצוות. אין כאן שיקול של תועלתיות וחיפוש אהבה, אלא מילוי אחר הצו האלוקי בדיוק כמו הצום ביום הכיפורים.

לאור זאת גם המושג אהבה נתפס אצל האדם המאמין בצורה שונה. הוא מצווה להקים משפחה, והוא מכיר בכך שכיוון שאין אפשרות ששני אנשים שונים יתאימו זה לזה ויגיעו להבנה בכל המישורים, יצר הקב"ה את אותו מכשיר נפלא ששמו אהבה אשר באמצעות הרגש לסלק את המכשולים שבדרכם.

אם כן, האהבה מהווה אמצעי בלבד להשגת המטרה הסופית שהיא הקמת משפחה. אכן, מה שונה גישה זו מאותה גישה הרואה בנישואין אמצעי "למצוא אהבה".

התורה עצמה מלמדת אותנו כיצד היא רואה את קשרי האהבה שבין בני הזוג. כאשר מספרת התורה על יצחק אבינו שנשא לאישה את רבקה נאמר (בראשית כד, ס"ו): "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה, ויאהבה". רק אחרי הנישואין באה האהבה לקשר בין השניים.

אכן, אהבה זו שונה מזו המקובלת בחברה בת ימינו, לא רק מבחינת לוח הזמנים, אלא גם מבחינה מהותית. דרכה של אהבה הנוצרת קודם הנישואין, ועם הנישואין היא מגיעה לנקודת שיא ומכאן ואילך היא מתחילה להתפוגג. למחרת הנישואין הכל הופך להיות שגרתי ומובן מאליו, ואותם יסודות שהזינו את רגשות החיבה נעלמים.

וכבר אמר מי שאמר, כי הנישואין המערביים דומים לקומקום רותח שכיבו את האש מתחתיו והוא מצטנן והולך. במקום שהקשר בין בני הזוג ילך ויתעצם, התהליך הוא הפוך. לעומתה, האהבה הנוצרת לאחר החתונה, היא בעליה מתמדת.

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס' 69)