אנשי אלול

בכל אחד מאיתנו יש חלק אלולי,
ובהגיע חודש אלול מתעלה החלק
הזה עוד יותר וכוסף להעלות עימו
חלקים אחרים, נשגבים פחות. זוהי
בדיוק העשייה האלולית באמת!

יש אנשים של אלול.

יש אנשים שהאלול הוא מהותם. שכל עצמיותם מזדעזעת "מקול הקורא קודש אלול", שכל ימיהם הם מקשה אחת של סליחה, של התעלות רוחנית, של טוב לב ורצון להתקדם.

יש אנשים שחושבים תמיד על הזולת כאילו בעוד שעה עליהם לרצות אותו ולפייס אותו במרב יכולתם, שאף פעם לא תתפסו אותם מעליבים או פוגעים, וכמובן, צוחקים לאיד.

יש אנשים שתמיד נזהרים לא לדרוך על אצבעותיו של מישהו, גם אם המישהו הזה הוא קטן שעדיין לא מלאו לו שלוש, שוטה שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו או כל מסכן אחר.

יש אנשים שמתפללים תפילות אלוליות, כלומר, שאינם ממהרים להחזיר את הסידור ו/או הטלית והתפילין בעוד שפתותיהם ממלמלות "עלינו לשבח". שכל "אמן יהא שמה רבא" שלהם נאמר בכל כוח הכוונה הקיים בתוכם, והוא כוח נכבד בהחלט. שאף פעם אינם מחליקים על הברה שלא נאמרה כראוי בקריאת שמע, שלא מפסידים אף כוונה טהורה בפסוק הראשון של שמע.

האנשים האלה אינם משוחחים בבית הכנסת, ודאי שלא. הם נזהרים שלא לעבור בו שלא לצורך תפילה, מקפידים על ריכוז מוחלט בחזרת השליח-ציבור ופיהם חתום אף בין גברא לגברא בקריאת התורה. הם בקיאים, בדרך פלא, בכל ההלכות הקשורות לקדושת המקום. הם יודעים, למשל, שבבית הכנסת אסור לחבק או לנשק, ואכן נזהרים בכך גם בעיתות של שמחה. הם מתפללים מתוך סידור, ואיכשהו גם חומש צץ בידם אפילו בקריאות הקצרות של שני וחמישי. וכן, הם אף פעם אינם מבלבלים את היוצרות, לא שוכחים יעלה ויבוא, משיב הרוח, וחננו על מוצאי שבת או תחנון, אך הם גם אינם מאלה שדואגים להזכיר זאת שוב ושוב בקולניות לכל הקהל לפני התפילה.

יש אנשי אלול שנזהרים בברכות. הם יודעים מה יש לברך על כל מין ומין וכל סוג וסוג. אי אפשר לתפוס אותם פוטרים ברכה בברכה אחרת או נתקעים עם בדיעבד של ברכו. וכל זה לא בא להם כמתנה משמים, הם עמלו הרבה כדי להשיג זאת. שעות רבות של לימוד, שינון ובירור, מבחן ועוד אחד. חיפוש של ספרי הלכה, שאלות למורי הוראה ובירור מקיף על מרכיבי המזון. הברכה אצלם אינה נאמרת כלאחר יד, לעיתים נראה שהם אוכלים כדי לברך. הם דואגים מראש לשני מאזינים בזמן הברכה, עומדים ומברכים בקול, כמוני מעות, וניכר עליהם שכל מילה חשובה ויקרה בעיניהם.

חלקם של אנשי האלול מיוחדים בשמחת המצוה שלהם. הם ממש נרגשים לפני כל מצוה, בין אם היא חד-שנתית או יומית. הם נוטלים ידיים בשמחה לא פחותה מזו שבה הם ניגשים לקניית אתרוג בערב סוכות. הם לוחשים בדבקות את המילים: "הנני מוכן ומזומן" בטרם ניגשו להניח תפילין או ליטול מעשרות ועל פניהם אותה ארשת של דבקות וכוונה כמו לפני תפילת מוסף של ראש השנה, כי אנשי אלול אנשי אלול הם, בכל עת ובכל זמן.

אנשי אלול – אנשי חסד הם. הם ששים על כל הזדמנות לחסד שנקראת בדרכם. במקום להיאנח בכבדות, לגלגל עיניים של 'למה דווקא אני' לשמים ולקום בחוסר חשק מופגן, הם רצים בזריזות מלאת מוטיבציה אל כל קריאה לעזרה, מגלים נכונות לעשות כל דבר, וכושר היצירתיות שלהם במקרים אלה מפתיע ממש. פתאום יש להם גישה נהדרת לילדים – כשמדובר בהגשת סיוע לאם צעירה וילדיה הבוכים בעלייתם אל האוטובוס, אך גם הבנה מופלגת לליבם של זקנים מתגלה אצלם כאשר הם נקראים לשהות לילה אחד ליד מיטתו של חולה במחלקה סיעודית. הם מבינים בעסקי תרופות כשיש צורך להשיג מרשם רפואי כלשהו ואף פעם אינם מתעצלים לחפש את כתובתו של בית המרקחת התורן ו/או הגמ"ח הקרוב ביותר לתרופות. בדרך פלא תמיד יש תחת ידם מוצצי תינוקות, בקבוקים חמים, סיכות ביטחון, דבק מגע, כפתורים מיותרים, ברגים ואומים בכל הגדלים, סידור בכל נוסח, ברכונים מיותרים ורשימה מעודכנת של קווי האוטובוס ושעות הפעילות שלהם. הם משמשים סניף בלתי רשמי של גמ"ח השבת אבידה, ואם מישהו נזקק בדחיפות לשלוח או לקבל פקס הוא ימצא את הדרך אליהם. הם עוזרים לכל פונה בחיוך מאושר ונוטעים בו את ההרגשה שהוא זה הגומל איתם טובה והם אלה החייבים להודות לו.

יש אנשי אלול שהם אנשי חינוך במהותם: הם מהווים, בראש ובראשונה, דוגמא אישית חינוכית לכל הדבר. הם מגיבים באופן שקול ומדוד ויודעים לכבוש את הפתעתם, גם כאשר הם מופתעים באמת. הם חושבים לפני כל דיבור יוצא מן הפה ומשרים סביבם אווירה של שליטה ושיפוטיות חיובית. הם מכהנים פעמים רבות כשופטים או כמגשרים מאולתרים, כיוון שמשום מה נמשכים אליהם אנשים במצוקה כדבורים אל הדבש. הם יודעים להאזין לזולת באכפתיות אמיתית בלי להתערב באמצע, להרהר, לשקול ולדון בכובד ראש. גם הדרך שבה הם אומרים את דעתם משרה על השומע שלווה ונכונות לקבל את הדברים. הם בנוסף גם אנשי אמת שלא יהססו לומר: "איני יודע" בעת הצורך, ושלא יחשבו פעמיים לפני שהם חוזרים בהם, הגם שמדובר באי נעימות רבה.

אנשי אלול מתחלקים בחפץ לב בחפציהם. הם אינם רכושניים, ואם נולדו כאלה הרי שעבדו רבות על מידותיהם. הם ששים לתת כל חפץ שברשותם למי שזקוק לו, ולא יהססו למסור את הכרית האחרונה בבית כשבמרחק אוזן מהם מצוי מישהו שאין לו כר להניח עליו את ראשו. אנשים אלה הם מכניסי האורחים הגדולים ביותר, נותני הצדקה הטובים ביותר, ואין עני מובהק שאינו מכיר את כתובתם. שולחן השבת שלהם משתנה בגודלו לפי מספר האורחים שמחכים להם בבית הכנסת, ואם איתרע מזלם להסב לסדר עם מנין זרים ולא יותר מזה, הם מרגישים עלובים ביותר.

הוא אשר אמרנו: יש אנשים של אלול. יש אנשים שהאלול הוא מהותם. שכל עצמיותם מזדעזעת "מקול הקורא קודש אלול", שכל ימיהם הם מקשה אחת של עשייה נכונה ומידות מעולות.

כולנו אנשי אלול. בכל אחד מאיתנו יש חלק אלולי שלא יקשה עליו לזהות בין הטיפוסים הרבים שתוארו לעיל. בכל אחד יש חלק של עשייה טובה ושל רצון להתעלות, ובהגיע חודש אלול מתעלה החלק הזה עוד יותר וכוסף להעלות עימו חלקים אחרים, נשגבים פחות.

זוהי בדיוק העשייה האלולית באמת.

(באדיבות מגזין "משפחה")