הבגדים החדשים של אלול

עכשיו, בחודש אלול, כשאנו מצווים
להכין את הבגדים החדשים, הקדושים,
עלינו לדאוג ולהשפיע גם לאחרים ולא
רק לעצמנו, כי כך נשיג את העושר
הרוחני הרב הטמון בכל אחד מאיתנו.

נאמר במדרש (תנחומא עקב): אין בית רבע שאין בו תשעה קבין של מזיקין. כיצד אדם מהלך (ומלאך) יצא לפניו ואומר: הסתלקו לצדדין בפני איקונין (צלם) של הקב"ה. וזה שאמר דוד המלך (תהלים יז): "שמרני כאישון בת עין", לולא המלאך שמפנה מקום עבורו, לא היה האדם יכול לזוז מסכנת המזיקים הסובבים אותו!

רבינו כותב (ליקו"מ כא), כשאחד אורב לחברו להרגו, אז צריך לשנות מלבושיו שלא יכירו אותו. וכן בעניין השכל יש בחינות לבושים, שזה השכל המקיף (שהוא גבוה מדי מהבנתו כעת), וצריך לעשות מהמקיף פנימי (לזכות להבין שכל זה) ולעשות לו מקיפים אחרים שהם בחינת מלבושים אחרים, ועל ידי זה ניצול מכל אורב ומסטין. ועיקר הזמן לזה הוא חודש אלול, כמרומז: "לבושה ותשחק ליום אחרון" – ראשי תיבות אלול.

נמצא, שבגלל הלבושים האלה, שהם המקיפים, מפנים לו מקום וניצול מן המזיקים.

רבי נתן מסביר (ליקוטי הלכות, אפוטרופוס הלכה ב): שעולם הבא הוא בחינת מקיף לגבי העולם הזה שהוא נחשב פנימי, משום שענייני העולם הזה מובנים לנו ואילו ענייני העולם הבא, דהיינו עניינים רוחניים, הם רחוקים מאיתנו, וכל תכליתנו בעולם הזה הוא להמשיך לכאן את הדעת האלוקית ולהשליטה על העולם הגשמי הזה. וכל מה שהאדם זוכה יותר לדעת, מזמינים לו שכל והבנה יותר גבוהה שגם את זה ישתדל להשיג.

אך העניין עדיין אינו מבואר דיו, כי מאיזו סיבה תהיה השמירה על האדם דווקא מהשכל שהוא עדיין לא השיג, ולא ממה שכבר הצליח להשיג? אולם העניין הוא, שהאדם נידון באשר הוא שם, במצב שבו הוא נמצא כעת, ולכן לא תעזור לו הדעת שהוא כבר השיג וכבר שייכת לעבר, מכיוון שהוא עלול ליפול אחר כך למחשבה רעה ח"ו ולסלק מעליו את המקיפים שמצד הקדושה, ואז לא תהיה לו שום שמירה למרות שכבר השיג דברים רוחניים קודם.

מובן מדברים אלה, שאין לאדם להסיח דעתו מהתכלית ואין הוא יכול לסמוך על מה שכבר פעל, כי הלבושים הרוחניים שלו תלויים בנכונות שלו להמשיך הלאה. לכן בחודש אלול, שאז כולם עסוקים בתשובה ומתכוננים לימים הנוראים, אז הוא הזמן שזוכים לדעת אלוקית וזוכים ללבושים רוחניים חדשים. בלבושים אלה יכול לבוא לפני המלך בימים הקדושים אשר יש בהם התגלות מלכותו, כפ שאנו אומרים בתפילה של ימים אלה – "המלך הקדוש".

אולם על זה ידוו כל הדווים, כי כאשר מגיע חודש אלול ואנחנו מבקשים לבושים חדשים, לבוא בהם לפני המלך, מי מבטיח לנו שראויים אנו לקבל אותם? אז גם מתעוררת השאלה – מה בעצם קרה ללבושים הקודמים, האם נשמרו כהוגן או שמא התלכלכו על ידי פגמים שונים ח"ו והתבטלו לגמרי ונשארנו בלי לבוש, כלומר עם הפסדים רוחניים שמנעו מאיתנו הרבה טובה? ואם אכן זה מה שקרה, הרי מלבד העובדה שהפסדנו הרי יש בכך ביזיון של לבושי המלך, שהרי החכמה והדעת מה’ המה, ככתוב: "כי ה’ ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ואם לא נהגנו כהוגן בלבושים הרוחניים האלה, הדבר חמור מאוד. והם הם דברי הזוהר הקדוש (זוהר חדש תצא, עב, ע"מ ב) שעל חודש אלול נאמר הפסוק: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא). יפת-התואר, שהיא הנשמה, מטהרת את עצמה מזוהמת הנחש בחודש אלול, שהם ימי רצון בהם עלה משה רבינו למרום לכפר על חטא העגל. לכן חייבים אז לבכות על "אביה ואמה" – אלו המוחין המשפיעים לנו מלמעלה – שפגמנו בהם, וגירשנו אותם בביזיון.

משל למה הדבר דומה? לאוהבו של המלך שהזמין את המלך והמלכה להתארח בספינתו המפוארת, ומכיוון שהייתה רשלנות כלשהי טבעה הספינה, והמלך והמלכה נאלצו לברוח בבהילות, והבושה הייתה גדולה. בודאי שההפסד הכספי של טביעת הספינה כואב מאוד, אבל כל זה מתגמד אל מול הביזיון הגדול שנגרם למלך ולמלכה.

כשהאדם פוגם, הרי זה כאילו עשה חור בספינה (הגוף נמשל לספינה, סיפורי מעשיות) והמוחין בורחים ממנו ומתלבשים בו חלילה כוחות הטומאה. ואם כן, איך יעיז אחר כך לבקש שתתלבש בו שוב רוח ה’? העצה לזה היא – ‘ובכתה‘ – שהאדם יעסוק בתשובה ויתחרט על מעשיו ויצטער עליהם, הן על מה שמיעט בעבודת ה’ והן על הפגם הגדול בכל העולמות שגרם – ששפחה תירש את גבירתה, שהגביר את כוחות הטומאה, ה’ ישמור. ועיקר התשובה היא חרטה, שעל ידי החרטה הוא מתקן את מה שפגם בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים (קיצור ליקו"מ סו, ד). ועניין התשובה הוא להחזיר את הדבר למקומו ושורשו שהוא החכמה, וכששומר את המחשבה, שהיא המחשבה שבמוח, זהו עיקר תיקון התשובה (ליקו"מ לה).

אז, כשהאדם מתחרט על מה שפגם, ואוחז בדרכי התשובה, הרי הוא בבחינת ‘אנא זמין למהוי’ (ליקו"מ ו), שאז מתחיל להתהוות מחדש מצד הקדושה, ואז נותנים לו לבושים חדשים. אולם רק בתנאי שמתחרט על העבר, וגם מוכן לסבול ביזיונות כדי לכפר על מה שפגם, ובזה מראה הכנעה וחרטה כנה, כי אז מוחלים לו וסומכים עליו לתת לו בגדי מלכות חדשים.

רבינו כתב, שכאשר אדם זוכה להכניס את המקיפים ולהבין את העניין שהיה אצלו עד עכשיו בגדר סגולה (בלי הבנה), אז עליו לגלות את הסגולה לעם סגולה ולהטיב מטובו לאחרים (ליקו"מ כא, ט). וכבר כתב רבניו בספר המידות (תשובה נה): "אין ערך (דמיון) למצוה שעושה לעצמו לבד, אפילו שתהיה רבה, למצוה שתימשך ממנה זכות לרבים אפיל שתהיה קטנה".

מאחר שציינו את דברי רבי נתן בתחילת דברינו, שכל תכליתנו בעולם הזה היא להמשיך בחינת עולם הבא, דעת אלוקות, לעולם הזה, הרי כאשר מגלה האדם את הסגולה לאחרים על ידי זה מרבה את הדעת ומזכה גם אחרים, שזהו רצון ה’. אולם דא עקא, כדי שיוכל להשפיע לאחרים צריכים שירצו לקבל ממנו, ושיהיה שלום בין הבריות ויסבירו פנים זה לזה. אולם כשיש שנאה ופירוד בין הבריות, אז אין אחד יכול להשפיע לחברו. וכה הם דברי התנא דבי אליהו, ש’החפץ חיים’ מרבה להשתמש בהם (כח, טו): "אמר להם הקב"ה לישראל, בניי אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם. לכך נאמר ‘הגיד לכם אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך’".

אהבת חסד – אמורה להשריש בנו אהבת הבריות וכבוד הבריות. על ידי זה שאוהבים ומכבדים זה את זה, אז נוכל להידבר זה עם וללמוד אחד מחברו. וכבר כתב רבינו (ליקו"מ ח"ב ז, ד): כששניים מדברים יחד ביראת שמים, לפעמים אחד מקבל מחברו ולפעמים להיפך, ואז שניהם נעשים תלמידים זה לזה, ועל ידי זה כל אחד זוכה להעמיד תלמידים. וצריכים להשתדל בזה מפני שרצה הקב"ה שיתיישב העולם בבני אדם, ואם אין מכניסים דעת בבני אדם ואין יודעים ומרגישים אלוקותו וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, שהרי אין בהם דעת.

בעניין ההשפעה לאחרים ישנה עמקות גדולה ומן הראוי להסבירה.

כל הבריאה מראשה ועד סופה, הן ברוחניות והן בגשמיות, מורכבת מזה שמשפיע לאחר, ומזה שמקבל את ההשפעה. אולם עניין זה מתחלף כל הזמן, שאותו משפיע, בתפקיד אחר, נהפך למקבל השפעה. למשל, כשיהודי לומד תורה לשמה אז הוא משפיע על כל הבריאה, כמו שכתוב: "יעשה שלום לי", אולם כאשר הוא עומד בתפילה אז הוא מבקש קבל השפעה מלמעלה. כמו כן כשהרב מלמד את תלמידיו אז הוא משפיע להם, אבל גם מקבל השפעה, כמו שאמרו "מתלמידיי יותר מכולם", ועל ידי זה הוא מקבל מקיפים יותר גבוהים, כמו שכתב רבינו (ליקו"מ ח"ב ז, ו): "שעל ידי שמלמד אחרים נכנסים בו המקיפים וזוכה להבינם". מבחינת התלמידים הם מקבלים מהרב, וכשלומדים הם בבחינת משפיעים כנ"ל, וגם על ידם מושפעת הבנה יותר גדולה לרב. כמו כן בביתו של אדם, בבחינות מסוימות האיש הוא המשפיע והאישה ובני הבית מקבלים, ואילו מבחינה אחרת האישה היא המשפיעה ובעלה הוא מן המקבלים, וגם בני הבית במה שהם מקבלים הם משפיעים.

כדי שיפעל יחס זה של משפיע ומקבל ההשפעה, מוכרח שהמנגנון יהיה משומן, ויהיו מרוצים זה לזה. שיהיה כבוד ואהבה בין הבריות, כי אם לא ירצו לקבל אחד מן השני, אז ההשפעה הולכת לאיבוד.

כך הוא הדבר לגבי האדם, כאשר הוא מסלק את המקיפים הנשלחים אליו ממקור הקדושה על ידי מחשבות רעות או מעשים פגומים, הוא גורם שהסיטרא אחרא (הצד האחר, הטומאה) משתלטת עליו ומתלבשת בו רוח טומאה במקום רוח קדושה. כל זה קשור למה שנקרא פגם הברית ופגם המחשבה (היות ושניהם קשורים), משום שמסלק את השפע מהמקום שראוי להגיע אליו ומוסרו לצד הטומאה. עניין זה מכונה בזוהר הקדוש ‘גילוי עריות’ (זוהר החדש הנ"ל), משום שהשפע אינו מגיע למקומו אלא למקום זר. ועל זה מקונן רבי שמעון בר יוחאי: "ווי על דא, ווי על דא, תחת עבד כי ימלוך" – שעל ידי העוונות היצר הטוב שבוי בידי היצר הרע שמולך עליו.

נמצא, שכל תכלית האדם היא לשאוף ללבושים קדושים של דעת ואמונה, וכל הזמן עליו לחפש איך להעמיק את הבנתו בהם, עד שיזכה לעוד לבושים קדושים. וכאשר נהיה זהירים במצוות התורה ובפרט במצוות שבין אדם לחברו, כמה עושר רוחני נוכל להשיג זה מזה. אם נבדוק את כל החטאים שמזכירים ביום הכיפורים ב’על חטא’, נמצא שמלבד עצם האיסורים, הרי שעל ידם אנו גורמים לפירוד ומניעת השפעת הקדושה מאחד לחברו, למשל, על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, בחילול ה’, בלצון, בצדיית רע, בצרות עין, בקלות ראש וכו’.

עכשיו, בחודש אלול, שאנו מצווים להכין לבושים חדשים, עלינו לדאוג לכך ולהשפיע לאחרים ולא רק לעצמנו – אבל מובן, שבתחילה מוכרחים לאוויר הנח והזך שעל ידו תתקבל ההשפעה. וזה מה שכתב רבי נתן (ליקוטי הלכות, אפוטרופוס ב, בסופו), שראשי תיבות ‘אלול’ יוצא מהפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים", הנאמר בפורים, כי גם באלול אנו צריכים לדאוג לטובת חברינו, וגם להם להכין לבושים לקראת יום הדין.

רבינו כתב (ליקו"מ לד, ז) שהכל צריכים לקבל מתחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו זה מזה. כי המקיפים להם זוכה הצדיק האמיתי בעצמו הם בחינת עולם הבא, בחינת למעלה מן הזמן (ליקו"מ ח"ב ז, ו). ומי שמקושר לצדיק האמת ולתלמידיו והוא איש חיל, יכול לזכות בשעת האכילה שיאיר לו רצון מופלג בלי שיעור עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים שהם בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע (קיצור ליקו"מ ח"ב ז, יא). כלומר, שהמקושר לצדיק יכול לקבל מקיפין כאלה שהוא בעצמו לא היה יכול להגיע כלל אליהם, לולא התקשרותו לצדיק.

בדומה לזה מצאנו בנביא (שמואל א כח, ג) בעניין מיתת שמואל. בחיי שמואל היה שפע גדול של נבואה והיו מתנבאים בני הנביאים ואף שאול המלך התנבא איתם. ואילו כשמת – ‘נתייבש המקור ופקע שפע הנבואה’ (אברבנאל ומלבי"ם שם). מזה רואים איך שתלמידיו של שמואל זכו לנבואה אך ורק בכוחו ולא מכוחם הם.

מובן אם כן, שכל מי שמקושר לצדיק מקבל לבושים עליונים מאוד, אבל גם הוא משפיע כוח לצדיק שיוכל להשפיע, וגם כל אחד מן המקורבים משפיעים זה לזה ומקרבים אחרים שיתקרבו גם כן לאור הצדיק. אין ערוך לכוחו של כל יחיד לקבל ולהשפיע לבושים נפלאים עבור כלל ישראל אם הוא איש שלום המכבד את הבריות ומקרבן לתורה! מאידך, ראינו שכל העבירות שבתורה גורמות לא רק לחורבן רוחני, אלא מהוות גורם מונע להתפשטות הקדושה בעולם.

על אנשי הצדיק, שפקד עלינו להיות ‘יפה עיניים’ ולראות רק את הטוב שבזולת, בודאי מוטלת שליחות קדושה – במיוחד בזמנים קשים הללו – לעשות כל מה שבכוחנו, כי על ידי זה יזרח אור ה’ וכבודו עלינו ייראה.