השתלת נשמה

חדווה החליטה לנסוע, למרות שזה היה
שיגעון גמור לצאת מהארץ, ובמיוחד לארץ
כה פרימיטיבית, בידיעה ברורה שיכולים
להזעיק אותה להשתלה בהתראה מיידית
אבל היא לא תוכל להגיע…

בגיל שמונה התגלתה אצל חדווה סכרת נעורים. היא למדה להזריק לעצמה מדי יום מנת אינסולין. נאסר עליה לאכול ממתקים ולשתות משקאות, והייתה מוגבלת באכילה. בכל זאת התעקשה לחיות כרגיל. היא התגייסה לצבא והייתה חובשת. לאחר השרות הצבאי למדה במכללת הדסה טכנאות רנטגן ומדי יום שבה לדירתה הסמוכה לבית הוריה במושב אבן-ספיר, השוכן ליד "הדסה עין-כרם" בירושלים. למרות שסיימה את לימודיה בהצלחה, לא עסקה בטכנאות רנטגן, ופנתה לכיוון החבישה, שיש בה מימד אישי יותר, התפרנסה כחובשת במלון רמת-תמיר בדיור מוגן לקשישים, והחלה ללמוד תואר שני בנושא בריאות הציבור.

באותה תקופה הכירה בחור דתי. הוא ידע על מחלתה והם התמודדו ביחד עם העניין. חדווה החלה אפילו לשמור שבת בגללו. אולם בני משפחתו לא קיבלו את מחלתה ודרשו מהם לשאול בעצת רבנים. הרבנים, בתוכם הרב מרדכי אליהו, פסקו שהם יכולים להתחתן, ובכל זאת משפחתו המשיכה להתנגד. הבחור לא עמד בלחץ והקשר נפסק. חדוה, שהייתה בת 29 התמרמרה, חדלה לשמור שבת, ואף התרחקה לקצה השני. מצבה הרפואי והנפשי כאחד החל להתדרדר. בשארית כוחה המשיכה לעבוד במלון כאחראית על החובשות.

יום אחד, בחור העובד במלון הביא עמו ספר שקשור למודעות עצמית וסיפר לה שעבר קורס מודעות עצמית באווירה יהודית. חדווה הייתה מנותקת מנושא חיבור הגוף לנפש, אבל נשמתה צמאה מאוד למשהו רוחני, והיא החלה ללמוד על הקשר שבין גוף לנפש כדי לדעת מהו שורש מחלתה. לאחר מכן למדה במכללת "רידמן" על איזון גוף ונפש – פסיכותרפיה. דיברו שם רבות על הנשמה. מכאן פנתה לבודהיזם, וי-פסנה, ולכל היתר.

חברה בשם מיכל, שלמדה במכון "שורשים" בירושלים, הניחה על השולחן חוברת בשם "מסע". עיניה של חדוה, שהייתה באמצע משמרת בראש-השנה, צדו את החוברת. לא היה לה שום רצון להתקרב ליהדות, בפרט לאחר שנכוותה מהבחור הדתי, אבל הצימאון הרוחני האדיר הכריע את הכף. היא קראה בשקיקה את הדיבורים הנפשיים. הגיעה לקטע חזק על החיפוש העצמי של הנשמה. החוברת דיברה על הנפש באופן פיוטי והכניסה את היהדות בעדינות שלא הלחיצה אותה.

בערב יום-כיפור יצאו חדווה ומיכל לסידורים. בסיומם, הגיעו ליד מרכז "שורשים", ומיכל אמרה שהיא רוצה לעלות ולשמוע שיעור. היא לא הציעה לחדווה להצטרף. חדווה שאלה: "איזה שיעור זה?" , "זה שיעור של מחבר החוברת…", "את יודעת מה? רק אלווה אותך…"

חדווה הגיעה לחדר שוקק אנשים ולאחר המתנה קצרה נכנס הרב ארז עם חליפה, זקן ופאות. היא רצתה לברוח, אבל בגלל שהתביישה לצאת מיד, העדיפה להישאר קצת. לבסוף התחברה לשיעור בדיוק כפי שהתחברה לחוברת, והחליטה להמשיך לבוא לשיעורים הללו מתוך מגמה רוחנית גרידא. היא יצרה קשר עם הרב ארז וכתבה לו על בעיותיה, החלה קצת לשמור שבת ודיברה אל ה’. בניגוד לשיפור הרוחני, מצבה הגופני התדרדר.

פעם השתתפה ב"רידמן" בדינאמיקה קבוצתית עמוקה. מישהו סיפר על אירוע נפשי שחווה, ובתוך כך איבדה חדווה את הכרתה. כולם היו בטוחים שהיא עוברת זעזוע נפשי בעקבות סיפורו. היא שכבה כשעתיים ללא הכרה, עיניה התגלגלו בחוריהן, וגופה התעוות. היא חשה שהיא נמצאת בין העולם הזה לעולם הבא ונאבקת על חייה. אז ראתה אור עצום, וחשה שהוא מושך אותה למעלה בניגוד לרצונה. בשלב מסוים רצתה להיכנע ולומר לאור "תיקח אותי!", אבל אז ראתה את דמותה של סבתה שנפטרה, כשהיא מחייכת ומרגיעה אותה שהכל יהיה בסדר. חדווה חזרה להכרתה ושמעה את האמבולנס שהוזעק באיחור. הרופאה קבעה שחייבים להשתיל בגופה כליה ולבלב, ניתוח קשה מאוד האורך לפחות 14 שעות. חולי סכרת מעטים יכולים לעמוד בניתוח כזה, לכן אין מועמדים רבים להשתלה כזו. לבסוף אישרו לה השתלה, והיא הייתה צפויה להמתנה ארוכה.

בגלל תשישותה הפסיקה לעבוד במלון והתקשתה להגיע לשיעורים. אך שמרה על קשר מכתבים עם הרב ארז. היא שכבה במיטתה בפנים נפוחות, והחלה לעבור טיפולי דיאליזה. רק העובדה ששוחחה עם ה’ מדי פעם והתפללה מעט בסידור, החזיקו אותה על פני האדמה. הטיפולים המפרכים הפכו לשגרת חייה. שני צינורות חוברו לורידיה בשני מחטים, אחד הוציא את דמה והשני – החזיר. ראתה איך שכל דמה מזנק למכשיר, מסתנן, וחוזר אליה נקי.

חלפו כמה חודשים והרב ארז כתב שמתארגנת נסיעה לאומן. חדווה החליטה לנסוע, למרות שזה היה שיגעון גמור לצאת מהארץ, ובמיוחד לארץ כה פרימיטיבית. היא גם לקחה סיכון שיזעיקו אותה להשתלה בהתראה מיידית ולא תוכל להגיע. אף רופא לא הסכים לשמוע על נסיעתה, פרט לרופאה דתייה שאמרה לה: "את יודעת מה? תיסעי! מה שבטוח הוא שאת צריכה הרבה תפילות…". משפחתה ניסתה להניאה מהצעד המסוכן וכאשר נוכחו שהיא נחרצת, החליטה אמה להצטרף אליה.

היו עיכובים עצומים בכל מהלך הטיסה. כשהגיעו חיכו בטעות בשער אחר. שעת הטיסה חלפה ושתיהן עמדו לחזור הביתה. כאשר יצאו, ראתה אמה מישהו עם פאות, ואמרה: "הוא נראה לי חסיד ברסלב. נשאל אותו אם הוא יודע משהו על הטיסה לפני שנחזור…". זה היה הרב מיכי יוספי, שחיפש אחריהן, אבל לא הצליח לזהותן מפני שלבשו מכנסיים. בדרך פלא נדחתה הטיסה, והן עלו על המטוס ברגע האחרון. כאשר הגיעו לקייב נוכחו לדעת שמזוודה אחת, שהכילה חלק גדול מתרופותיה של חדוה, נעלמה. הרב מיכי הרגיען וכך החל להתוודע למצבה הרגיש של חדוה. במשך הטיסה לא הבינה מה היא עושה בחברת הדתיות הללו. היא התחרטה שנסעה, ובכתה ללא הרף.

כאשר הגיעו לאומן, נפגשו עם הרב ארז, שהגיע לשם לפני כן. כאשר חדווה ראתה אותו נרגעה, והלכה עם כולם לקבר המסתורי של רבי נחמן. בפתח ניצב גוי שלא התיר לה להיכנס בגלל שלבשה מכנסיים. היא התביישה: רוסי לא נותן לי להיכנס?! לבסוף הכניסו אותה, אבל הטעם המר נותר. אמא שלה השיגה מטפחת והחלה לקרוא תיקון הכללי. יתר הנשים התפללו בהתלהבות ורק היא הרגישה מיותמת. גם לבושה הפריע לה. הרגישה במקום הקדוש שהיא טמאה. מישהי אמרה לה לתת צדקה ולקרוא תהלים. חדווה לא הייתה מסוגלת לקרוא מילה אחת. הדבר היחיד שיכלה לעשות, היה לדבר. היא התנצלה בפני רבי נחמן שאינה יודעת מיהו, ובכתה בבושה לפני הקבר. בסופו של דבר קראה את התיקון הכללי.

ביום השני התעניינה אחת הנשים בחדווה ובאמה. האם סיפרה שחדוה מצפה להשתלת לבלב וכליה. ומאז התפילות לבריאותה החלו לזרום מכל עבר. כל נשי הקבוצה התפללו עבורה באופן שלא ייאמן. גם בקברו של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, סנגורן של ישראל, הזכירו הנשים את חדווה ראשונה לפני כל בקשותיהן על עצמן.

כאשר חזרה, הייתה מוארת בנפשה והיו לה כוחות מחודשים להתמודד עם הדיאליזה. אפילו שבה לעבודתה במלון, והחלה לשמור שבת בצורה עקבית. עם זאת הטיפולים הפכו לבלתי נסבלים. היא עברה טיפולי דיאליזה בבית-החולים בכל מוצ"ש, ראשון, שלישי וחמישי. בגלל בדיקת עיניים שגרתית, שהיה עליה לעשות בבית-החולים ביום שני, התעקשה, בניגוד לטבעה, לעשות טיפול דווקא באותו יום. האחות הראשית אמרה שהיא מצטערת וכי אינה יכולה לקבוע לה תור ביום זה. חדווה התעקשה והאחות נכנעה.

היא הגיעה ביום שני בבוקר. הטיפול שלה היה קשה במיוחד. הרופאים אמרו שעליה לשמור על ליבה, אחרת לא תוכל לעמוד בהשתלה. היא קיבלה שובר תשלום עבור טיפולי דיאליזה לחצי שנה נוספת. חדווה פנתה לה’ ואמרה: "אני לא באה לפה יותר… נמאס לי, אני לא מסוגלת לסבול! לא אכפת לי שאמות! תעשה לי מה שאתה רוצה… אני לא מסוגלת להמשיך!". אחר כך ירדה למרפאת העיניים. לפני שנכנסה לרופא עמדה לכבות את הפלאפון, אולם באותה שנייה בדיוק קיבלה צלצול ממספר חסוי. ‘בטח מתקשרים מהעבודה’ היא חשבה, ‘אתקשר אחרי הטיפול’, אך ואז נפלה לה מחשבה אחרת שאולי אחותה מתקשרת והיא החליטה לענות. קול רגוע נשמע: "שלום, מדברים ממרכז ההשתלות…"

השיחה הגורלית הגיעה. בדרך כלל השתלה מתבצעת בבהילות. ברגע שיש איברים של נפטר, מזמינים את המועמד להשתלה בדחיפות, אפילו באמבולנס. האיש המשיך: "אני רוצה להעביר אותך למתאמת ההשתלות. היא רוצה לשאול אותך משהו…"

המתאמת שאלה את חדוה: "מתי עברת דיאליזה?"

"בדיוק עכשיו…"

"אם ככה, תגיעי עכשיו ממש לאיכילוב בתל-אביב במונית או באמבולנס! יש לנו השתלה של לבלב וכליה עבורך!". חדווה הזמינה מיד מונית וקבעה לאסוף את אמה באמצע הדרך. כל בני משפחתה הוזעקו לניתוח. במשך הנסיעה קראה את ה"תיקון הכללי" שוב ושוב וממש נדבקה באותיות הקדושות והסיחה את דעתה מהניתוח. כשהגיעה סיפרו לה כי בתחילה החליטו להשתיל את האיברים הללו במועמד אחר, שגם עבר טיפול דיאליזה לפני כן. על שולחן הניתוחים ערכו לו בדיקות כדי לוודא שיוכל לעמוד בניתוח, אך אז התגלתה בעיה בליבו, וההשתלה בוטלה. היה צורך בהול להשתיל את האיברים למועמד אחר. היו שני מועמדים לפני חדוה, אבל הם לא הספיקו לעבור באותו יום דיאליזה. בבית-החולים חששו שהאיברים לא יהיו ראויים עוד להשתלה, ואז התקשרו לחדווה שבדיוק עברה דיאליזה…

צוות המנתחים הגדול היה ערוך לניתוח ההשתלה המורכב. חוברת התיקון הכללי הייתה צמודה אליה. האחות הלבישה את חדווה לקראת הניתוח וביקשה שתמסור לה את החוברת. "אני לא נכנסת לניתוח בלי החוברת!", אמרה חדוה. הרופאים נלחצו. הם ניסו לשכנע את חדווה שאי אפשר להכניס דבר לא סטרילי לחדר ניתוח, אבל היא התעקשה. לבסוף הוסכם להדביק את החוברת מתחת למיטת הניתוחים. הניתוח ארך 14 שעות. הושתלו בגופה של חדווה לבלב וכליה, מבלי להוציא את הקודמים, וכך התעוררה עם שני לבלבים ושלוש כליות.

חדווה התאוששה ולאחר זמן התברר שההשתלה נקלטה. לאחר יותר משבוע רצו לשחררה, אבל אז חלה התדרדרות. היא לא הייתה מסוגלת לאכול והקיאה הכל. שוב חיברו אותה למכשירים. כל בית-החולים עמד על רגליו. היא צעקה לה’ בכוחות אחרונים: "או שתיקח אותי מהעולם, או שתרפא אותי. לא מסוגלת להתנדנד באמצע…". מאז החל שיפור במצבה ולאחר חודש וחצי השתחררה. כאשר חזרה לביתה החלה להבין שהיא יכולה לעשות הכל. במשך 25 שנים התרגלה לגמרי למגבלות האכילה, הזריקות והדיאליזות, והנה היא בת-חורין! לא הייתה מסוגלת לתפוס זאת. גם כל התופעות השליליות שיש למושתלים לא אירעו אצלה. היא הפכה לסיפור הצלחה בעולם הרפואי וסיפור הניתוח שלה הופיע ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות".

אבל הסיפור המדהים ביותר הוא סיפורה של "תורמת" האיברים. נכתב בעיתון שהאיברים המושתלים הוצאו מגופתה של בחורה צעירה שעלתה לפני זמן קצר מאוקראינה. סופר שהבחורה בת ה-24 נפטרה מפגם מוחי נדיר, ומשפחתה תרמה את איבריה. חדווה החליטה לברר פרטים על המנוחה. במרכז להשתלות אפשרו לה לכתוב מכתב תודה למשפחת המנוחה ולקבל מכתב חזרה. הסתבר, כי הוריה עדיין תושבי אוקראינה. המזכירה במרכז להשתלות ניסתה לברר עליהם פרטים ולא הצליחה. היא רק אמרה לחדווה שראתה טופס של האם ובו כתובה העיר אומן, "את יודעת, איפה שכל הדוסים הולכים להתפלל בראש השנה…"

חדווה נדהמה: הבחורה נסעה מאומן לישראל כדי למות ואילו היא נסעה מישראל לאומן כדי לחיות, וכך התבצעה ההשתלה…

לאחר הניתוח חזרה לשמוע שיעורים, אבל עדיין לא קיבלה עליה עול מלכות שמים. בשבת לא הדליקה טלוויזיה, אבל הסתכלה בשידורים. חצי שנה לאחר מכן נסעה חדווה שוב לסדנת מסע של קברי צדיקים ברוסיה עם הרב ארז והרב מיכי כדי לקיים סעודת הודיה. התנאים בנסיעה זו היו גרועים, היא לא ישנה ולא אכלה, אבל הרגישה נפלא. כאשר הגיעה למז’יבוז’ הוחלט לייחד את הקידוש של שבת בבוקר לסעודת ההודיה. חדווה לא ידעה אם תדבר לפני הקהל, שכלל גם גברים, ובכלל, לא היה לה ניסיון בדיבור לפני קהל. היא התלבטה מאוד והתבודדה על כך, ולבסוף החליטה שה’ יעשה עמה כרצונו.

כאשר דיברה, חשה בבירור שמישהו נכנס לתוכה ופותח את פיה. היא התרגשה, אבל דיברה בשטף. וככל שדיברה, כך הבינה יותר מה עבר עליה. דבריה המרתקים התארכו והיא סיכמה אותם בכך שרבי נחמן נתן לה את כוחות הנפש לעבור הכל.

כשחזרה לארץ הרגישה מין צער ושברון לב לא מוסברים. הרגישה שהוציאו לה את הנשמה. לפתע נמאס לה מכל העולם הזה, ומאידך, נולדה בה כמיהה רוחנית. היא רצתה אפילו לקנות כרטיס טיסה הלוך-חזור לאומן. היא ניסתה להתקשר לרב ארז, אבל לא הצליחה להשיגו. ואז החלה לדבר ולבכות לה’ בחדרה במשך כמה שעות. היא חזרה לביתה והטבילה במקום סמוך את כל כלי מטבחה. בשעה ארבע בבוקר צעדה לכותל המערבי. בשבת התעוררו בה כיסופים אדירים והיא לא ידעה בדיוק לְמה. קנתה ספרי קודש והחלה למלא את ספרייתה. נולד בקרבה רצון עז לקיים את התורה והמצוות מתוך אהבה.

לאחר שנסעה פעם נוספת לאומן בראש השנה, חזרה לארץ והכירה בחור חוזר בתשובה, ברסלבר, הלומד בישיבתו של הרב שטרן בירושלים. הם נישאו בשעה טובה ולאחר כשנה נולד בנם הבכור.

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך אור חוזר 2)