מהרי ועשי עוגה

בנם היה באותו יום עצמאות
במצב נפשי כה קשה עד שחשב על
נפקדות מהצבא, ואפילו על התאבדות.
"המעשה המקסים של כוכבה החזיר
לו את שמחת החיים"…

ביום שלישי בערב, אור לכ"ב באלול תש"ע, נסעה ליד קריית ארבע מכונית שבה ישבו תושבי בית חגי, שם נתקלו במטח אש של מחבלים שירו מרכב חולף. כל יושבי המכונית נרצחו – יצחק וטליה איימס, אבישי שינדלר וכוכבה אבן-חיים הי"ד.

מומי אבן-חיים, בעלה של כוכבה, הוזנק למקום הפיגוע כמתנדב בזק"א, ולחרדתו גילה כי אשתו הייתה ברכב הנפגע וכי אינה בין החיים. לאחר מכן קיבל את תיקה האישי, שם פילח כדור המרצחים את ספר התהלים וספר "שמירת הלשון" שהחזיקה בקביעות. הוא מצא בתיק גם פתק שבו כתבה את המשימות להן התחייבה בפני בורא העולם מדי יום. נכתב כי התחייבה לתת 200 ₪ צדקה עבור כל בדיקה רפואית שעליה לעבור, וכן לקרוא את ספר תהילים לפני בדיקת דם שעמדה בפניה, ובסך הכל התחייבה לקרוא 24 פעם תהילים. עוד נכתב "התחייבתי לקרוא 28 פעמים נשמת כל חי".

בעת השבעה הבית היה מלא במנחמים. מומי שם לב לאדם כבן שלושים שישב ולא דיבר, רק חייך. בתחילה לא ידע מי הוא ומדוע הגיע, אבל לאחר מכן נזכר.

העונג של כוכבה היה לנסוע עם מומי ועם בתם בחופשת הקיץ למלון ‘כינר’ כדי להתרווח מעט ולצבור כוחות. פעם אחת נסעו לעבר טבריה ונעצרו ליד הקניון ביקנעם כדי לחפש מקום כשר לשתות בו קפה ולפוש מעט. לאחר חיפוש ממושך מצאו בפינת הקניון מקום מתאים.

הם הזמינו קפה, אבל הגברת שעבדה במקום הביאה להם גם מיני מאפה ומטעמים שונים.

"ביקשנו רק קפה", אמר מומי.

"אל תדאג. זה על חשבון המקום".

האישה המשיכה להגיש להם עוגות ובקלאוות.

"אנחנו לא יכולים לאכול מאכלי גויים מטעמי כשרות", ניסה להסביר לה מומי.

"אנחנו מכינים הכל. גם את הבקלאוות", אמרה האישה בפסקנות, והמשיכה להניח מטעמים על שולחנם. כל השכנועים של בני הזוג עלו בתוהו.

לאחר שסיימו לשתות את הקפה, מומי הוציא את ארנקו כדי לשלם, אך האישה עמדה על שלה "לא. זה על חשבון הבית!"

"אבל איננו מכירים אותך", מחה מומי, "מה פתאום שתתני לנו מאכלים ושתייה ללא תשלום?!"

והיא החלה להסביר:

"בעל המסעדה שיושב כעת במשרד הוא הבן שלי. כאשר ראה אתכם אמר לי לתת לכם כל טוב על חשבון המקום. הוא הזכיר לי שכאשר היה חייל ושירת באזור בית חגי ארחתם אותו בשבת ופינקתם אותו מכל טוב. דאגתי לו מאוד באותה שבת והוא התקשר אלי במוצאי שבת וסיפר לי איך היה מאושר להתארח אצלכם".

אדם נוסף שהגיע לשבעה היה מבוגר חילוני כבן 55 שלבש חולצה עליה נכתב שם העסק שלו. מיד נזכר מומי מי האיש.

ביום העצמאות לפני כמה שנים ערכו בני הזוג סעודה חגיגית, הזמינו שכנים וכן חיילים ששירתו באזור, כמנהגם להזמין חיילים מדי ליל שבת ומועדים נוספים. לאחר שכולם שבעו נותר אוכל רב וכוכבה שאלה את החיילים: "האם יש עוד חיילים שלא הגיעו לכאן?"

"כן", ענה אחד מהם, "יש חייל אחד שנשאר במגורים. הוא קצת מדוכא ולא היה לו חשק לבוא".

כוכבה ומומי ארגנו כמה פיתות עם מטעמים והלכו לחדרו שהיה במרחק שלוש מאות מטר מביתם. הם מצאו את החייל שוכב על מיטתו בפנים עצובות. כאשר הבחין בהם התרומם ממיטתו, וכאשר הבין שבאו אליו, החל לצוץ חיוך על פניו. השניים שוחחו עימו והתבררה להם מהי הסיבה לדיכאונו. היום חל יום הולדתו והוא ביקש מהמפקד לשחרר אותו הביתה כדי לחגוג, ומשלא נענה שקע בעצבות.

כאשר כוכבה שמעה זאת, מיהרה לביתה, הכינה לו בזריזות עוגה וארגנה מיד מסיבת יום הולדת לכבודו. מומי והחיילים שרו ורקדו איתו ומספדו נהפך למחול.

כעבור כמה ימים בשעת צהריים התקשרה אישה והציגה את עצמה באוזני מומי כאמו של אותו חייל. היא אמרה שיש להם עסק תיירותי עם סניפים בארץ והיא מזמינה אותם להתארח באחד הסניפים מתי שירצו.

שם העסק על החולצה של האיש הזכיר למומי את המקרה, אבל הוא לא הספיק לשוחח עמו. רק לאחר מכן אמרו לו כי האיש ואשתו, קיבוצניקים מהצפון, סיפרו לאחרים שהיו בשבעה כי בנם היה באותו יום עצמאות במצב נפשי כה קשה עד שחשב על נפקדות מהצבא, ואפילו על התאבדות. "המעשה המקסים של כוכבה החזיר לו את שמחת החיים", אמרו, "לכן עשינו את כל הדרך מהצפון עד לכאן".

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר