תשרי – ירח איתנים

תשרי – חודש מלא מצוות כרימון,
חגים, ובעיקר – יום הדין, היום בו
נידון כל העולם וכל אדם בפרט.
כולם עוברים לפניו כבני מרון…

לחודש תשרי, ראשית השנה, שלושה שמות: החודש השביעי במנין החודשים מחודש ניסן. התורה מונה מספר פעמים "בחודש השביעי". בנביאים הוא נקרא "ירח איתנים", כנאמר (מלכים א, ח): "ויקהל אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי", וסיבה נוספת: לפי שבחודש תשרי נולדו האבות, שהם איתני העולם.

מזלו של חודש תשרי מאזניים, שכן במערכת הכוכבים מזלו נראה בצורת מאזניים, כעין שתי כפות מאזניים וחוט משקולת ביניהן. ואכן, בחודש זה נידון כל העולם כולו לפי מעשיו של האדם ושוקלים במאזניים זכויות כנגד עוונות. כפי שנאמר: "עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". מראש השנה נידון מה יהא בסופה. בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

א’ בתשרי – ראש השנה

יחד עם החרטה והתשובה נוהג עם ישראל להרבות בסמלים וסימנים המשולבים בבקשות ותפילות. החל מליל החג אנו משלבים את המאכלים המציינים את ה"יהי רצון":

נוהגים לאכול תפוח בדבש. בספרי "אמרי נועם לראש השנה" רמז מה שאוכלים תפוח בדבש בראש השנה ע"ד הפייטן "תמוכים בדשן שדה עקידה", כי אמרו ז"ל, אשר מקום הדשן במקדש היה נקרא "תפוח" וגימטרייא של "שדה עקידה" שווה לגימטרייא "תפוח" הוא 494. וזה לרמז על שדה עקידה, שנמתקו דיני יצחק באברהם, כידוע. אברהם יצחק בגימטרייא "פרצוף" שנמתק הפר על ידי צוף דבש.

על מנהג אכילת ראש כבש, שהוא לזכר אילו של יצחק, והבקשה: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". יש הנוהגים לאכול ראש דג.

אכילת הרימון: "יהיה רצון שירבו זכויותינו כרימון". ומי מאיתנו אינו חפץ בזכויות?

אנשי ירושלים הקפידו על סוגי מאכלים שונים, כמו: כרתי – שיכרתו שונאינו, סילקא – שיסתלקו אויבינו, רוביא – שירבו זכויותינו, תמר – שייתמו שונאינו, קרא – שיקראו לפניך זכויותינו או "שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".

נוהגים להקפיד לא לאכול אגוזים, שכן אגוז בגימטרייא "חטא", והמהדרים אינם אוכלים אגוזים עד שמחת תורה. מקובל גם שאין אוכלים ענבים בראש השנה.

ראש השנה – "יום הכסה", כנאמר, "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". ראש השנה היום בו עם ישראל חש בחיל ורעדה, ומרבה בתפילה, שהקב"ה יתמלא עלינו רחמים, ויכתבנו לחיים טובים וארוכים. מרגשת במיוחד היא תקיעת השופר, כפי שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? (עמוס ג). כולנו עדים לשקט המתפשט בבית הכנסת, והתקווה שהקב"ה יקבל את תפילתנו ותקיעותינו, ונצא זכאים ביום הדין.

י’ בתשרי – יום הכיפורים

ביום י’ בתשרי חל יום הכיפורים, כפי שנאמר בויקרא (כג, כז): "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם וגו’".

ביום הכיפורים ניתן למשש את הקדושה האופפת את עם ישראל. יום הכיפורים, יום סליחה מחילה ותשובה. אך עוד בערבו של יום הכיפורים, עם ישראל נוהג מנהג כפרות ומרבה בצדקה. עם ישראל שכלולים בו אנשי מעשה, ובתוכם גם כאלה הרחוקים כמטחווי קשת בכל ימות השנה מעשיית מצוות, וביום הכיפורים מתעלים ומצטרפים לתפילות, ונכללים בעם ישראל, כפי שנאמר בתפילת כל נדרי: "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", ותפילותיהם אלה מתעלות יחד עם תפילתם של כל ישראל, שכן כולם זרע אברהם יצחק ויעקב, ורצון כולם לעשות רצונו של מקום, לקבל עליהם מצוות היום, לבקש מחילה על עוונותיהם, שנעשו במשך השנה, בתקווה שאכן תפילתם ותשובתם תתקבל על ידי היושב במרומים, ויחתמו יחד עם כל ישראל לחיים טובים, כפי שנאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". ובהמשך התפילה: "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, אם ישוב מיד תקבלו".

על עבודת הכהנים בזמן שבית המקדש היה קיים נאמר: "אשרי עין ראתה כל אלה, אשרי עין ראתה קול קדושים רוגשים בבית קדשי הקודשים". כאשר בית המקדש עמד על מכונו, היו עיני ישראל נשואות לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, מלפני עלות השחר ועד נעילת שערי ההיכל במוצאי היום, לפי שכפרת כל קהל ישראל הייתה תלויה בעבודה זו, כפי שנאמר (ויקרא טז): "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".

כל אלה היה כאשר בית המקדש עמד על מכונו, אך כאשר אין לנו כהן ולא מזבח ולא קרבנות כפרה, התקינו חכמי ישראל הקדמונים את סדר העבודה במקום מעשי העבודה, ואנו תפילה שההיכל יקום על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונותיו, ותעמוד לנו הזכות לראות כהנים בעבודתם, ויתקיים גם בנו: "אשרי עין ראתה כל אלה".

ט"ו בתשרי – חג הסוכות

בחודש תשרי חל חג הסוכות – חג שמחתנו, זכר לענני הכבוד במדבר להגנת יוצאי מצרים. על חג הסוכות נאמר: "ושמחת בחגך". החג נמשך שבעה ימים, ככתוב (ויקרא כג, לד-לו): "בחמישה עשר ליום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה’".

בחג הסוכות נצטווינו בספר מצוות. ראשית, כמובן, מצוות הישיבה בסוכה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא יג, יב). בכל הדורות נהגו להדר בנוי הסוכה. צדיקים ואנשי מעשה ריהטו את הסוכה כדירת קבע, והמהדרים שבהם ריהטו את הסוכה במיטב הריהוט וקישטו אותה ביצירות אומנותיות, כאשר כל בני הבית נוטלים חלק בהידור הסוכה. חסידים ואנשי מעשה הקפידו לתלות בסוכה משבעת המינים, ובכל הזמנים המנהג מאוד נפוץ בסוכות רבות בארצנו. כל זאת כדי לקיים את מה שנאמר: "התנאה לפניו במצוות".

במצוות נטילת לולב הושם דגש על הנוי שבאתרוג – אתרוג נאה ומהודר, הוא משאת נפשם של רבים. האתרוג הוא החשוב מבין ארבעת המינים. לכאורה, אנו מברכים על נטילת לולב, אך התורה הזהירה במיוחד על הנוי שבאתרוג: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". רבי שמעון בר יוחאי אמר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" – שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו – איזהו? זהו האתרוג.

על שמחת בית השואבה אמרו חכמינו ז"ל: "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו. בשמחת בית השואבה התרכזו ובאו המוני ישראל, ללא מספר, והיו נדחקים במקום מעשה ניסים. ומנורות של זהב היו שם נתונות בקרקע העזרה וגבוהות חמישים אמה עד מאה אמה וארבעה ספלים של זהב בראש כל מנורה, שבהם היו נותנים את השמן והפתילים להדלקה, וארבעה סולמות היו קבועים לכל מנורה, סולם לספל, וארבעה ילדים מפרחי כהונה היו עולים עליהם לראש המנורה ובידיהם כדי שמן, מוזגים את השמן לספלים, ובעזרת פתילות עבות, אור המנורות היה גדול ומאיר למרחוק. ואור המנורות האיר בכל חצרות ירושלים, לפי שהר הבית גבוה מכל ירושלים. החליל מכה בפניהם, ומנגנים בכינור ומצלתיים, וכל אחד בכלי שיר מנגן, וזקני הסנהדרין וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפני העם באבוקות, והיו אומרים דברי שירות ותשבחות". זהו רק מהתיאור של שמחת בית השואבה, שעליה נאמר: "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו".

ואיך אפשר שלא להזכיר לפחות את הושענה רבא – יום בו גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה, יום הכיפורים. ביום זה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וכולנו מכירים את האיחול הידוע "פתקה טובה". הושענה רבא הוא יום תפילה והוא כולל הקפות והושענות ונטילת הערבה. יש השומרים את הערבה לאחר שחובטים אותה לשמירה מפני מרעין בישין.

שמיני עצרת – החג האחרון בחודש תשרי. שמחת תורה ושמיני עצרת הם יום אחד בארצנו. תפילת הגשם הנאמרת בחג, מעוררת התרגשות רבה, והיא נאמרת בכוונה גדולה, שאכן נתברך בגשמים בעתם על ידי היושב במרומים בברכה: "משיב הרוח ומוריד הגשם", שירווה את השדות שיחיה את הצמחים והאילנות ויעניק חיים לבני האדם.

בשמחת תורה, בה מסיימים את התורה, השמחה פורצת מכל הלבבות. הריקוד עם התורה גורם ליהודי שמחה גדולה מכל שאר השמחות. נוהגים לערוך סעודה גדולה, שמחים ומרקדים, מזמרים זמירות ותשבחות לכבוד התורה, כפי שנאמר במדרש (קהלת א): "מכאן שעושים סעודה ושמחים לגמרה של תורה, ובזכות שמחת התורה, התפילות וכל הנלווים אליהן, נזכה לשנה טובה ומבורכת, כתיבה וחתימה טובה, מועדים לשמחה וחגים וזמנים לששון".

(באדיבות "עת לחשוב" מס’ 48)