לשמן את הגלגלים

לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה,
וכל זמן שהוא חי ונושם השם רוצה
שיעשה את שליחותו, והוא ייתן לו את
כל התנאים לכך. דבר זה נקרא "לשמן
את גלגלי העגלה".

בגן החכמה – פרק 11

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

הדאגה – מידה רעה

מתוך הכפירה בהשגחה הפרטית משתלשלות להן כל המידות הרעות, וכאן במעשה זה אנו רואים את אחת מאותן מידות רעות – הדאגה. החכם דואג: מה יהיה? אולי לא תהיה לו חשיבות, כבוד, פרנסה? דאגה זו הינה תוצאה ישירה של חוסר האמונה שלו, שהרי הוא הולך ב"כוחי ועוצם ידי" וסומך רק על עצמו, וממילא יש לו דאגות מכיוון שהוא סומך רק על עצמו, לכן יש לו את כל הסיבות לדאוג – כי מה הוא בסך הכל? בן אדם מוגבל וקטן שאין לו שום שליטה על המציאות!

דבר זה אנו רואים בחוש. ישנם אנשים מצליחים מאוד ולכאורה הם "מסודרים" בחיים, אך בכל זאת, הם דואגים ועסוקים בכל מיני דאגות עתידיות חסרות שחר ומלאים בפחדים וחרדות. דבר זה נובע מהעובדה שהם לא יודעים שיש בעל בית לעולם וחושבים שהם אלה שהשיגו את מה שיש להם, לכן הם מפחדים – אולי יקרה משהו והם יאבדו את הכל? הרי לפי דעתם, עליהם מוטל לדאוג לכך שהכל יהיה בסדר, ומכיוון שהם נשענים על עצמם באמת יש להם סיבה טובה לדאוג, כי מה הם באמת יכולים לעשות לנוכח המציאות האדירה שסביבם?

ישנן רק שתי אפשרויות: או אמונה או דאגה…

אמונה – פירושה, שיש מנהיג לעולם ובודאי יש לו שליטה מלאה על הכל, ואפשר לסמוך עליו תמיד. וגם כשקשה לך ולא הולך לך הכל בודאי לטובה! מה גם שאפשר לפנות אל הבורא בשפה פשוטה ולברר את סיבת הקושי, לעשות תשובה ולבקש ארכה, רחמים וכן הלאה. בקיצור, חיים יפים.

דאגה – פירושה לחיות בלי אמונה. לקחת את כל עול החיים על עצמך, וזהו נטל כבד מאין כמוהו, לכן אין פלא שכולם קורסים וחולים בכל מיני מחלות לב ובעיות נפשיות, סובלים ממתחים וחרדות עד שאין כמעט אדם בעולם המערבי שאינו משתמש באי אילו סמי הרגעה, טיפולים פסיכולוגיים וכו’.

עבודה מסודרת

והפרנסה בפרט, שהיא באמת לא בידיו של האדם! כי אדם שאין לו אמונה כיצד לא ידאג לעתיד? הרי מי יודע מה ילד יום? אך באמת הכל בידיים של הבורא, ובפרט הפרנסה שהיא כל כולה בידיו של הבורא ושום השתדלות בעולם לא יכולה לשנות את מה שקצוב לאדם לקבל, וממילא זו לא הדאגה של האדם מנין תבוא פרנסתו, אלא הוא צריך להשתדל לעשות את רצון הבורא, והבורא ידאג לו לפרנסה לשם כך. למה הדבר דומה? לאדם שעובד במפעל, וכל מה שעליו לעשות הוא רק להשתדל לעשות את מלאכתו, ובעל המפעל ידאג לתת לו את התנאים לכך.

אם ברור לאדם שהוא עובד אצל הקדוש-ברוך-הוא, הוא גם בטוח בפרנסתו, וכל מי שדואג על פרנסתו סימן שהוא לא מרגיש שהוא עובד אצל הקב"ה, אלא הוא חושב שהוא מציאות והוא עובד בשביל עצמו. ממילא רואים שכל הדאגות הבאות לאדם הן רק מפני שהוא לא מקושר לתכלית. כי אם ברור לאדם שיש לו שליחות ותכלית בעולם הזה, ממילא הוא יודע שזו צריכה להיות כל מחשבתו – כיצד למלא את שליחותו. ולפרנסה, השם כבר ידאג לו.

רואים שעניין הביטחון בפרנסה קשור ישירות בקשר של האדם לתכלית, לכן גם אנשים המאמינים בבורא עולם ושומרים תורה ומצוות – אם אינם מקשרים את כל חייהם אל התכלית הם מלאים בדאגות מעניין הפרנסה ומרבים בהשתדלות, מכיוון שאינם חיים על מנת למלא את שליחותם בעולם, ואינם חיים בכל רגע ורגע בשביל תכליתם, אלא עושים הכל "מלמעלה", לכן הם חושבים שהם צריכים לפרנס את עצמם, וממילא אין להם ביטחון והם מלאים בדאגות.

לשמן את הגלגלים

אדם שיודע שהוא עובד אצל הקב"ה ותפקידו הוא להכיר את הבורא ולדעת אותו יתברך, ותפקידו של הבורא – לפרנס אותו, לאדם כזה אין שום דאגה על הפרנסה, כמו אותו אדם שעובד במפעל – האם הוא דואג לחומרי העבודה? למשכורת? בודאי שלא. הוא יודע שזה תפקידו של מעסיקו והוא גם יודע שהמעסיק מודע לתפקידו היטב, ואם המעסיק לא ייתן לפועליו את החומרים למלאכתם הם לא יוכלו לעשות את תפקידם, כך לגבי המשכורת וכל שאר התנאים אותם צריך לספק המעסיק.

כך צריך הדבר להיות ברור לכל אחד: שיש לו תפקיד לעשות בעולם הזה, וכל זמן שהוא חי ונושם השם רוצה שהוא יעשה את שליחותו והוא ייתן לו את כל התנאים לכך – אכילה, לינה, שתייה וכו’. דבר זה נקרא "לשמן את גלגלי העגלה", כמובא במעשה הבא:

פעם בא אדם אחד אל רבינו ז"ל וביקש ממנו שיברך אותו בברכת פרנסה, אמר לו רבינו ז"ל: אמשול לך למה הדבר דומה – לסוחר בדים גדול שבא פעם אל הסיטונאי העוסק בכך והזמין אצלו כהרגלו מדי פעם כמות גדולה של בדים. פעם, לאחר שהזמין את הבד והחל לנסוע עם עגלתו לא נסעה העגלה כהוגן, מחמת רוב הסחורה הטעונה. נכנס אל הסיטונאי וביקש ממנו: אולי יש לכם מעט שמן מכונה למרוח בו את אופני העגלה, כדי שתיסע כהוגן? ענה לו הסיטונאי: יש ויש. ונתן לו את השמן ובשפע. ואכן החליקו האופנים ונסע הסוחר עם עגלתו כהוגן. באמצע הנסיעה פגש בחברו הנוסע בעגלה לקראתו. כשראה אותו חברו נוסע ומחליק יפה כל כך, שאל אותו לסיבת נסיעתו המהירה כל כך. ענה לו: זה הסיטונאי הנמצא במקום זה וזה, מרח לי מהשמן על צירי העגלה וזו הסיבה לנסיעתי המהירה.

לא חשב חברו הרבה, קם ונסע אל הסיטונאי בחשבו שהסיטונאי זה הוא סיטונאי של שמן מכונות. נכנס אליו וביקש ממנו שמן מכונות. אמר לו הסיטונאי: על מה אתה מדבר? ענה לו: ברצוני שמן מכונות כמו שמכרת לחברי הסוחר. אמר לו הסיטונאי: אסביר לך את הדבר: פרנסתי היא ממסחר בדים וחברך קונה אצלי תדיר סחורה, וכשראיתי איך עגלתו לא מושכת היטב מרוב הסחורה שהעמסתי עליה, השגתי ונתתי לו את השמן, אבל אתה בא ורוצה רק שמן, דע לך, איני סוחר של שמן!

הפטיר רבינו ואמר להלה: אלו מאנשי הדבוקים וכרוכים אחרי, כשרואה אני באחד מהם שאינו יכול לעבוד את השם כדבעי מחמת חסרון פרנסה וכדומה, מברכם אני בברכת פרנסה, (וכדי שעגלתם הקדושה הטעונה בסחורה תיסע היטב), אבל אתה שמבקש רק פרנסה – "איני סוחר של שמן" (שיח שרפי קודש ה, מ"ח).

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)