עצור! ותתחיל לחיות

אם אתה תמיד רק דואג להכין כל
מיני הגנות ותכניות חלופיות לעתיד,
במרוץ תמידי – מתי תחיה? אז אני
אומר לך: עצור קצת… תחיה!

בגן החכמה – פרק 12

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

תתחיל לחיות!

חוסר האמונה של החכם אינו מניח לו לחיות כלל – במקום שייהנה מהמקצוע שרכש, מהכישרון הגדול שלו, מהבקיאות והאמנות שלו ויחיה חיים מכובדים – הוא מיד מתחיל לדאוג: מה יהיה? אולי המקצוע הזה לא מספיק חשוב? ואנו אומרים לו: עצור קצת… תחיה! תשמח באוצרות שהשם נתן לך. תודה להשם ותשמח בחלקך. תאמין שהבורא מכוון אותך והכל מדויק בלי שום טעויות בחייך. למה לך לחשוב על מה שיהיה אחר כך? אם אתה תמיד רק דואג להכין כל מיני הגנות ותכניות חלופיות לעתיד – מתי תחיה???

ובכלל, מה יש לחשוב עכשיו על מה שיהיה בעתיד? קודם כל, מנין לך לדעת מה יהיה? וגם אם תהיה בעיה כלשהי – כשתגיע תתמודד איתה. האם אתה יכול לדעת מראש אילו כלים תצטרך כדי להתמודד עם הבעיות שיצוצו בעתיד? אולי תצטרך דווקא מקצוע אחר? אולי גם המקצוע שאתה לומד עכשיו לא יהיה חשוב?…

כך חיים בני אדם את חייהם עם דאגות: אולי זה יקרה? אולי אחרת?… כל המחשבות הללו הן בגדר דמיונות ותו לא! מדוע שאדם לא ידאג, למשל, שהירח לא ייפול עליו…? למה לא? במה זה יותר דמיוני משאר הדאגות שדואג? הרי גם אותם דברים שנראים לו הגיוניים ובגללם הוא דואג שמא יקרו לו, אין שום דרך הגיונית להסביר מדוע דווקא הם יקרו לו. כי מי יודע בכלל מה יהיה? אולי יהיה יותר גרוע?

מידה זו מראה על חוסר אמונה, כאילו אין מנהיג לבירה. אך באמת, יש ויש מנהיג לבירה, וקברניט לספינה, המשגיח על כל אחד ואחד, וכל אדם יכול להיות רגוע ולדעת שהוא בידיים טובות… לכן, צריך לשכוח מכל הדמיונות ולהאמין שמה שיהיה הוא רק טוב. השם לא נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, וממילא מה שיהיה – כשיהיה – בודאי יוכל האדם להתמודד עם הניסיון בעזרת הכלים שיעמדו לרשותו באותו הזמן.

זהו הפירוש שמביא רש"י למידת התמימות, על מה שכתוב בתורה: "תמים תהיה עם השם אלוקיך" (דברים יח) – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו.

השקר הגדול

דבר נוסף שאנו רואים הוא – שהחכם אינו נהנה מיגיע כפיו, כי המושג הזה – שהאדם נהנה מיגיע כפיו ושמח בחלקו וכל המידות הטובות כולן – זה שייך רק לאדם שחי באמונה. זאת, משום שאין מציאות כזאת של אדם השמח בחלקו ובעל מידות טובות מבלי שתהיה לו אמונה. לכן, אף שנמצאים בספרי חולין תיאורים אידיאליים על בני אדם בעלי מידות טובות השמחים בחלקם וכו’, מבלי שהיו בעלי אמונה, אין התיאורים הללו מציאותיים כלל!!!

לדוגמא, מסופר על הפילוסוף המפורסם אריסטו, שהיה מלמד את תלמידיו ממעלת המידות הטובות: הענווה, הרחמנות, דרך ארץ, עדינות וכן הלאה. יום אחד, תלמידיו של אריסטו התפלפלו ביניהם על מאמר שלמדו מפיו ונתקלו בקושי מסוים בהבנת דבריו. החליטו התלמידים ללכת לביתו ולשאול אותו מה הייתה בדיוק כוונתו. כשהגיעו לביתו, הייתה הדלת קצת פתוחה, הם הקישו עליה ונכנסו מבלי לחכות לתשובה. והנה, הם רואים את רבם הנערץ, כשהוא בעיצומו של מעשה מכוער, שאי אפשר להעלותו על הכתב. שאלו אותו התלמידים בתדהמה: מורנו ורבינו! הלא אתה דורש לנו על חשיבותן של המידות הטובות ועדינות הנפש, כיצד יתכן שתעשה מעשה מכוער שכזה, שהוא ההיפך הגמור מכל מה שלימדת אותנו?! ענה להם אריסטו: ומה הפלא בכך? האם מי שהוא פרופסור להנדסה צריך בשל כך להראות כמו משולש שווה-צלעות? בודאי שלא. כך גם מי שדורש בפילוסופיה של המידות אין הוא חייב להיות כמו שדורש. באוניברסיטה דורשים, ובבית חיים כמו שרוצים…

דוגמא נוספת. מסופר על כומר אחד שאמרו עליו שהוא אדם עניו בתכלית, ומקרב כל אדם ונכנע בפני כל אדם וכן הלאה. כל כך היה מפורסם במידותיו הטובות עד שהגיע הדבר לאוזני הרמב"ם. החליט הרמב"ם ללכת ולתהות על קנקנו של אותו כומר, האם אמת הדבר שהוא כזה עניו? כשהגיע הרמב"ם לביתו של הכומר, פתח לו הלה את הדלת במאור פנים והזמין אותו להיכנס לביתו באהבה עצומה, ותיכף ומיד החל משרת אותו בזריזות ובחן – בהציעו לו כל מיני מטעמים ודיבר עמו באהבה ובהכנעה. ואף כשפנה הרמב"ם ללכת לדרכו, ליווה אותו כברת דרך ארוכה עד שהרמב"ם היה נבוך: הייתכן הדבר, שלא בתורת אמת יגיע אדם לכזו ענווה???

לבסוף, כשעמדו להיפרד, לא הצליח הכומר להתאפק ושאל את הרמב"ם: נו, מה דעתך על הענווה שלי? אז נשם הרמב"ם לרווחה. התברר שהכומר בסך הכל עשה הצגה טובה של ענווה כדי לקבל כבוד… וכידוע, ענווה כזאת היא תכלית הגאווה… ואם כך הוא הדבר, אז הכל נשאר מיושב היטב: בלא תורת אמת אי אפשר לבוא לענווה אמיתית, ועכשיו יכול היה הרמב"ם לחזור לביתו בשמחה.

וכן היה מעשה מזעזע שהיה בכל העיתונים לפני מספר שנים: באחת משכונות הפאר של גוש דן התגורר אדם שכל רואיו קינאו בו בשל מידותיו הטובות: עדין נפש, תמיד מחייך, מאיר פנים ונוהג בדרך ארץ עם כל אחד בסבלנות מעוררת השתאות. עד שיום אחד ‘התפוצצה’ לו כל ההצגה והוא שחט את אשתו ורץ עם הראש שלה ברחבי השכונה כשהוא מקלל אותה בטירוף… השם ירחם. כל זה תוצאה של ניסיון לחיות באידיאל של מידות טובות, ללא אמונה, וזה פשוט בלתי אפשרי.

ואם ישאל הקורא – הרי ישנם גם הרבה דתיים ואפילו רבנים שמתנהגים כך, והם מלאים מידות רעות? אז דע לך קורא יקר, שלאותם דתיים ורבנים אין אמונה כלל, הם משתמשים ברבנותם כקרדום לחפור בו ותו לא.

כי זהו הכלל – כל זמן שאדם אינו מקשר את עצמו לשליחותו ולתפקידו על פי ההשגחה שיש עליו, הוא לא יוכל באמת להיות שמח בחלקו, משום שהמושג "חלקו" כולל את כל ההשגחה הפרטית שיש על האדם, ובלי שיהיה ברור לאדם שכל מה שהוא עושה, וכן כל התנאים בחייו הם על פי השגחה מדויקת ומדוקדקת באופן הטוב ביותר בשבילו, עינו תמיד תהיה צרה בחלקם של אחרים מכיוון שהוא תמיד יראה שיש מוצלחים ממנו וכן הלאה. ואם כן, תמיד יהיו לו פקפוקים: אולי הוא טועה? אולי הוא מפספס? אולי כדאי לו לעשות מה שחברו עושה? שהרי פלוני עשה כך והצליח, חבל שלא עשיתי גם אני כך… ואם כן, ברור הדבר, שאין מושג של "שמח בחלקו" בלי אמונה בהשגחה פרטית.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)