הארה מיומנו של בעל תשובה

"הלאה זבוב יקר שליח אלוקים אתה,
אל תרפה!". זבוב ראשון כבר חג מעלי
ואחריו עוד אחד ועוד אחד. עונג עילאי
של הקרבה מציף אותי…

סיון התשמ"ב

השבוע נדמה לי שקפצה לי הדרך ממש. גמעתי מרחקי אינסוף בשעה קלה.

מבול של אור שטף אותי כמו גל "צונאמי" המציף את "חופי תודעתי" הדלה, וחזר ושאב אותי לתוך אוקיינוס של אור. "ותישאני רוח"…

אני מרגיש כמו "קשה יום" שזכה בלוטו ונתעשר לפתע. לא בעמל קנה לו את העושר הזה אלא נתמזל מזלו. האם אתפתה להחליף חיי עמל בשיוט רוחני, באפס חיכוך כזה שאני חווה כעת? מי ילד לי את השפע הזה? אמנם לא בגנבה בא לידי אבל אין ספק שיש כאן "מתן בסתר" של כוח עליון ו"לא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". מה עלי לעשות כעת כדי לשמרו?

השפע הנדיב הזה מגביה אותי מעלה מעלה משִגרתי הרוחנית. מאיץ בי לחטוף הזדמנות זו ולעשות כיבושים של מדרגות חדשות בקודש. מתעורר בי צורך עז ללמוד בלי גבול, עד כלות הנפש, לגדור עצמי בגדרים וגדרי גדרים מבלי להניח פרצה לפולשים מן החוץ לחלל את "ממלכת האור" שלי.

האם אצליח לשמר אוצרות אלו או שעתיד אור זה לחזור למקורו ולהשאירני ריק ועירום רדוף זיכרון מתוק ומייסר?

אני פותח פער מדאיג ומסוכן בין הראש לרגליים. כבר מעופף טפח ויותר מעל הקרקע כמעט ולא נצרך למוצקותה הארצית כדי לפסוע הלאה. "כוח אחר מעורב בי". ממשש בחיבה את הספר "טהרת הקודש" של הרב משולם ראטה המונח על שולחני, מעלעל בו ומוצא כתוב בערך בזו הלשון: "וטוב למי שרוצה שיתכפרו עוונותיו שישב בין הזבובים מבלי נוע ויסבול ויעלה לו כתעניות הרבה".

באווירה של קפיצת הדרך זו לא היססתי לרגע. אנסה ויהי מה! כיוון שממילא עשיתי דרכי לקיבוץ לשבת, בצהריו של אותו יום חמישי, כבר ישבתי על שפת ים כנרת סמוך לקברה של רחל המשוררת תחת הדקל שפל-הצמרת הסוכך עליו. אדוות גלים ריצדו ברוח המערבית על פני חלקת המים כולה, השמש החלה נוטה מערבה. הוצאתי מתיק הגב שנשאתי עמי אבטיח עסיסי שלקחתי מבית הורי, פרסתי לי פרוסה ואכלתי. את שארית עסיסה מרחתי על גבי ופניי הלוך ומשוח הלוך ומשוח והמתנתי לזבובים שיגאלוני מעוונותיי. נטלתי לידי ספר "חוק לישראל" והנה, לתדהמתי, בפסקה מן הזוהר ליום חמישי מצאתי כתוב:

"ים כנרת, לעומתה בשמים: ‘כנסת ישראל’ כינורו של דוד" – הנסתרות לה’ אלוקינו.

זבוב ראשון כבר חג מעלי ואחריו עוד אחד ועוד אחד. חדקיהם הזעירים שואבים את עסיס האבטיח מגבי ופניי. עונג עילאי של הקרבה מציף אותי ואני חש איך עוד עוון נמחה ועוד אחד… תיכף אהיה כתינוק בן יומו זך ונקי. זבוב אחד טורדני במיוחד מטייל אנה ואנה על גב אפי, ממצה את לחלוחית האבטיח עד תום. אולי חשב שאני הוא מקור המתיקות עצמה, אולי! אך אני, בלי לזוז וכאילם לא יפתח פיו, סובל ייסורי באהבה. עוד עוון… ועוד עוון… ועוד עוון… מנחם עצמי. "הלאה זבוב יקר שליח אלוקים אתה, אל תרפה!"

לפתע הסתלקו כלעומת שבאו!

חשתי מזוכך, אוורירי ונטול כוח כבידה כמעט, כשפניי אל העתיד. חש שהוא כבר על פתחי, נוגע בו. "יש קונה עולמו בשעה אחת" ודאי עלי נאמר…

נטלתי חפציי ופסעתי לבית הוריי. מצב רוחי מרומם "לעילא ולעילא", מלא תנופה פנימית כבירה של שיפור וקנאת אלוקים. "שעתי משחקת לפני".

אותה שעה עסוקה אמי בבישולי השבת במרץ. "שלום אמא’לה", אמרתי ונשקתי על ראשה, והיא במבוכה אומרת: "תפסיק אסור לדתיים לנשק ככה". צחקתי ונשקתי לה בשנית. לקחתי לידי סידור "אמרי פי" פניתי לאמי ואמרתי:

"אמא ספרי לי חוויות מחיי הדת בבית הוריך".

" הו כן בטח! היינו מתפללים המון! וסבא היה לומד בספרים סודיים כאלה, אני חושבת שקוראים לזה זוהר".

"ואת אמא מה היית עושה?"

"מה זאת אומרת? למדנו תורה והתפללנו והתפללנו. בעל פה היינו צריכים לדעת, ומי שלא ידע ווי ווי".

"אמא, מה דעתך לחזור להתפלל? הנה סידור. אראה לך ותתחילי להתפלל יום יום, מה דעתך?"

"עזוב יואב, אני כבר לא יכולה להתרגל לזה, אני מבוגרת עזוב אותי".

"אמא מה אכפת לך, נסי לטובתך", בערה בי קנאתי.

"טוב נו תראה לי".

לא החמצתי רגע. תיכף ומיד הושבתי אותה לצדי, סימנתי בספר את חלקי התפילה העיקריים ופקדתי עליה לא להחמיץ אף תפילה דבר יום ביומו. כיוון שדלתה הייתה פתוחה לפני, הצלפתי בה עוד כמה מוסרים נוקבים "כופה עליה הר כגיגית".

אבי הצטרף אלינו כעת. סיפרתי לו בשמחה שאמא קיבלה על עצמה להתפלל יום-יום בלי נדר, ברוך ה’, אך אבי עיקם פניו ואמר:

"עזוב אותה, מה אתה מבלבל לה את המוח?"

" אבל היא הסכימה" אמרתי מתגונן.

"איזה הסכימה? אתה לא מכיר אותה, עזוב אותה בשקט".

נכלמתי!

פגוע ועלוב חמקתי בלאט מן המטבח אל הסלון. הרגשתי כמו "חוצן" שאיש לא מכיר את שפתו.

לפתע נסתלק האור. "חושך על פני תהום", "חושך על פני מהות".

ניתנה רשות לשטן לקטרג! נפלתי לידיו הגסות של יצרי! "אזל דלק דמיוני" אני מאבד גובה במהירות, כבר רואה את פני הקרקע טסים לקראתי, מנסה לנווט בשארית כוחותיי, אך לשווא! נחבטתי בקרקע. לקחתי לידי את שלט הטלוויזיה. לא אזרתי עוז בנפשי והעזתי להדליקה, על המסך פטפוטי פוליטיקה. "זפזפתי" הלאה. הפעם ערוץ זר! על המסך "אהבה אסורה". נחרדתי! כיביתי את המכשיר בבהלה ונסגרתי בחדר, כובש ראשי בשמיכה עד יעבור זעם.

היצר הרע וחילותיו נדמו לי עתה כעדת צבועים יללניים הצוחקים לאידו של ארי פצוע שבנהמותיו האחרונות מנסה לגרשם, אבל הם יודעים לבטח שאין כוחו עוד כתמול שלשום. הלילה הזה שייך להם, לאויביו הנצחיים שספגו מידיו פעמים כה רבות. "כל רודפיו השיגוהו בין המצרים".

שאלתי נפשי למות. מצבי כ"תרתי גיהינום". אין לי "לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים".

למחרת חייגתי לרבי וסיפרתי לו קורותיי ושאלתי אותו איך עלי לכלכל בתבונה את סערת רוחי.

"יש לפניך ספר אורות התשובה?" שאל רבי האהוב.

"כן" אמרתי.

"אם כן פתח בבקשה בפרק יד פסקה ב, וקרא".

"שאני אקרא הרב?"

"כן כן, קרא אתה".

"לפעמים על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו. ואחר כך כשההסתכלות העליונה נגמרת, וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאוד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, עם חפץ זיכוך המידות, להיות קודמת לעלייה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה".

ומיד הסביר לי רבי: "ההארה בה היית נתון בלעה אותך אל תוכה, עטפה את נפשך וכוחותיה סביב סביב כמו ‘שדה אלקטרו מגנטי’ מעגלי. ליטפה אותה, היממה את הזלותיה הטמאות ועודדה את טובה אך רק ב’קולות וברקים’ ולא בחשאי, ב’אור מקיף’ בלבד ללא חדירה פנימית ‘מעוכלת’.

‘עוד המלך במסיבו נרדי נתן ריחו’. בדומה ל’לוחות ראשונים’ שלגודל מעלתם נפרדה הארתם מן הגופות, והגוף נשאר בלא כוח מנהל מספיק ונפל כפרי בשל ביד היצר עד שעשו את העגל. לעומת ‘לוחות שניים’ ש’ניתנו בחשאי’ ופעולתם היא כפעולת ה’מים השקטים החודרים עמוק’, או כמי הגשמים המחלחלים לאורך מאות בשנים דרך שכבות הסלע, סופחים אליהם מינרלים מגוונים ומבריאים, ורק אז מתכנסים אל מעיין פנימי, והם משובחים יותר לשתייה ממים שחדירתם מהירה ופולשנית. רק עבודה מוסרית מדוקדקת של תיקון המידות תכשיר את נתיבי הגילוי של האור הפנימי ומבלעדי עבודה זו, אור זה ברובו יסתלק לשורשו וחלקים ממנו יפלו שלל בידי כוחות הרע הנבנה ומתעצם על ידו", סיים הרב את דבריו.

עוד מעט והחמה בראש האילנות. שבת בפתח. אבי ואני פוסעים לעבר בית הכנסת לתפילת ליל שבת. תוך כדי הילוכנו מציף את אבי גל נוסטלגי והוא נזכר ומספר בהתרוממות רוח: "הנה עץ זה נטעתי, ודשא זה שתלתי, גדר חיה זו טיפחתי, ואל תשאל איך היה נראה שטח זה לפני עשרים שנה". וכך הולך אבי ומונה תיקונים ותיקוני תיקונים בעולם המעשה אותם פעל בעשר אצבעותיו לאורכן של ארבעים שנות עבודה. תיקונים שהפכו אידיאל וחזון למציאות ממשית של גן עדן פורח ושובה לב.

ואני מפטיר לעומתו ביני לבין עצמי: "הנה כאן אטע ענווה, וכאן סובלנות. כאן אגזום מעט מקוצר רוחי, וכאן אטפח את כישוריי, כאן אסקל אבני ליבי, וכאן איישב את שממות דעתי, והייתי לגן פורח…"

(באדיבות אתר "מכון מאיר")