משמעת בחינוך

זה לא עניין של "קיצוץ כנפיים", אלא
להיפך, נתינת כלים לעת הצורך, אך
חשוב לדעת שגם למשמעת יש גבול!
ואין לדרוש מהילד משמעת עיוורת
וצייתנות של כבשים.

ממחקרים שנעשו בארץ (לפני מספר שנים) בנושאים שונים בתחום החינוך, רמת ההישגים, המשמעת וכדומה, נמצא שבתחום המשמעת היו הנתונים חד משמעיים. החינוך הממלכתי נעדר משמעת, בעוד בחינוך המסורתי והשמרני רמת המשמעת גבוהה ביותר.

התוצאה עוררה כצפוי הדים רבים, והתעורר ויכוח על עצם הצורך במשמעת חיצונית. הושמעו דעות שונות, שאת עיקריהן נזכיר. ראשית, כיוון שהמשמעת היא כפויה וחיצונית, השפעתה על התלמידים מעטה, אם בכלל.

היו בתי ספר שרמת המשמעת בהן הייתה נמוכה, בעוד הישגי התלמידים בלימודים היו גבוהים, הרי שאין בהכרח קשר בין המשמעת לידע ולהישגים.

עוד נטען כי חוסר משמעת בעצם אינו שלילי כי הוא מלמד על מקוריות, העזה ופתיחות, ואלו הרי נשמת אפו של המדע. אם אנשים יישארו סגורים בתוך "הבועות" שלהם, ולא יצאו לתיאוריות חדשות הנראות לפעמים גם נועזות ואפילו פרועות ודמיוניות, המדע סיים את תפקידו, שכן כל פריצת דרך הייתה תמיד נראית לסביבה כמשהו בלתי אפשרי (ראה ערך המהפכה התעשייתית אשר נתקלה בהתנגדות נחרצת של העובדים, כאשר גרמה לפיטורים המוניים וסגירת מפעלים שלא יכלו להתייעל, אך מאידך, הצעידה קדימה את האנושות). ועל כן, אולי עבר זמנה של המשמעת הקלאסית, זו אשר דרשה מהחניך-תלמיד ציות וביצוע גם של דברים שלא תמיד היה ברור הקשר ביניהם לבין הלימודים, כגון: קימה לפני המורה בכניסתו לכיתה, תלבושת אחידה וכדומה.

ולסיכום, אם האחים רייט לא היו יוצאים למסעם הכל כך "לא ממושמע" איפה היינו עומדים היום?

המילה ‘משמעת’ – ששורשה הוא ש.מ.ע. – כוללת שני מובנים. האחד – שמיעת האוזן הפיזית, צלילים וקולות – האמצעי להכרת והבנת כל נושא שהוא. אך יש שמיעה אחרת, שהיא שמיעת הלב – הפנמת הדברים והחדרתם לליבו של השומע. וכך אומר להם משה לעם ישראל: "שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד". כוונתו לשמיעת הלב, וקליטת הדברים ברבדים הפנימיים של האדם.

וכן גם מקומה של המשמעת. יש והיא נועדה ישירות למטרה לחשל ולתרגל מצבי לחץ. בעבר הייתה קיימת בצבא "משמעת מים", לפיה נאסר על החיילים במסעות ובאימונים לשתות, אלא רק באישור והוראת מפקדיהם. התפקיד והמטרה היו ישירים, להכשיר את החייל לעמוד במצבים בהם הוא עלול להיקלע לחסר במים, ולדעת להתגבר על הצמא הטבעי, ולהמשיך ולתפקד כלוחם. אך לעיתים נועדה המשמעת ליצור סמכות מפקד נכונה וחיובית, כגון: הצבעה, הקפדה על הלבוש, כומתה, נעליים מצוחצחות וכו’.

או יש ואפילו נוצלה, לצערנו, כדי להתנשא ולשרת רצון שררה ושלטון של המפקדים הזוטרים, וזו כמובן עוררה מיד התנגדות ואי הסכמה. מובן שבאותו רגע שהוסרה הכפייה וניטלה הסמכות, הרי מיד חדלה המשמעת והופרה, למרות שמטרותיה היו נכונות: א. כדי שבבוא יום קרב יהיו ערוכים ומאומנים בצורה הטובה ביותר. ב. ליצור אווירה של מילוי פקודה והכנעה כלפי דרגות הפיקוד.

אך שתי צורות אלו גם יחד לא היו שמיעת הלב והפנמה אלא תרגול חיצוני גרידא, שאין לו קשר עם פנימיותו של החייל, והוא ראה בהן עול מיותר וחיפש לעקוף אותן.

גם במערכת החינוך ישנה משמעת ישירה – שמירת זמנים, הקשבה, הכנת שיעורים וידיעת החומר, ועקיפה – שתפקידה ליצור סמכות והערכה למורה ולמערכת, קימה, לבוש אחיד וכו’. אך בעידן הדמוקרטיה, כאשר המורה הוא חבר, למה קום לפניו? ואם דעת תלמיד ומורה שווה, למה ליצור סמכותיות ריקה מתוכן בצורה מלאכותית? ומכאן, זלזול בחלקי המשמעת האחרים, קטן מאוד.

מאידך, כאשר משווים את המחנך (מורה, רב, הורים) לבורא עולם בחיוב לכבדם, אז הם "שווים" לבורא, כביכול, ועל כך נאמר "יהי מורא רבך כמורא שמים"! המשמעת והציות נשמעים טבעיים, והמתחנכים (ילדים, תלמידים וכו’) רואים בו מודל לחיקוי והערצה.

מושג המשמעת בחינוך הוא לא משהו צדדי ושולי, אלא הוא בעצם ממצה את כל מטרת החינוך. המחנך החונך את תלמידיו בכבלי איסור, חוטא לעצם תפקידו!!! האחריות שהוטלה על ההורה או המורה בחינוכו של הבן או התלמיד, היא הידיעה והיכולת להפריד ולחלק בין מצבים, לדעת מתי על החניך לפעול בצורה זו ומתי אחרת. אין מצבים קבועים ומוחלטים. המחנך חייב לתת ביד חניכיו את הכלים והבינה לתת מידה ומשקל לכל פעולה שלהם. התלמידים היוצאים להפסקה בין השיעורים פורקים בזמן זה את האנרגיה והמרץ הטבעיים האצורים בקרבם. במשך זמן-מה היו במצב של לימוד, ריכוז, ישבו על מקום אחד, ועתה הם יוצאים להפסקה כדי לפרוק את המרץ שהצטבר. אבל יש צלצול, ושוב עליהם לחזור למצב הקודם. היכולת לשלוט ולנתב את הכוחות הפנימיים היא היא מטרת החינוך. לא לחינם נקראות תכונות האופי שלנו בלשון הקודש – מידות, כיוון שצריך לדעת להפעיל אותם במידה הדרושה ובמינון הנכון, שאם לא כן אוי לו לאדם שהוא נתון למצבי רוח משתנים, ופועל לפי התפרצויות של תכונותיו, ולא הוא השולט ומכוון אותן.

רק כלפי חוץ!

לשם המחשת הדבר, מוזכר בספרי המוסר כי הכעס היא מהמידות המגונות ביותר. והנה, כאשר ילד מתנהג שלא כראוי ומכעיס את המחנך שלו, אביו, רבו, עליו להראות לו כי התנהגותו שלילית ורעה, והוא כועס עליו כי עשה זאת, אבל יהא זה כעס הפנים – חיצוני בלבד ולא כעס הלב! כלומר, הילד חייב לדעת שעשה מעשה שלילי וגרוע, וכתוצאה מכך כועסים עליו, אבל יש לכעוס במידה ובמינון נכון. אל יהא זה כעס פנימי המרחיק ומוריד את ערכו של החניך (ילד, תלמיד), אלא בליבו ובמחשבתו של המחנך לא יגיע הכעס, ורק על פניו יראה כאילו הוא כועס. הבעת פניו, השינוי מהחיוך והארת הפנים הקודמת הם יהיו לילד עונש דיו.

ועל כן, בחינוך אין סתירה בין העזה ומקוריות לבין הידיעה כי עליהם להיות במקום הנכון. תלמידים "המעיזים" בתחומים אחרים הם כשל חינוכי! כשם שתלמידים שאין בהם הערכה ותחושת יראה ממוריהם, או הוא כי מוריהם לא השכילו לחנך אותם כראוי.

וכפי שהוזכר לעיל בנושא המשמעת בתחום הצבאי – וכי יש סתירה בין הדרישה למשמעת המתבטאת בשמירה על נהלים קבועים, כגון: לבוש, שמירה על הנשק, צורת נשיאת נשק והתנהגות החייל כלפי מפקדיו, לבין הציפייה ממנו כי בעת הצורך יגלה תושייה העזה ומקוריות? חייל שבעת אימוניו לא יקפיד למלא אחר ההוראות בדיוק, ויזלזל בדרישות ובמפקדיו הדורשים, לא יצליח בעת קרב, ובעצם הדרישה ממנו למשמעת ולציות אין משום "קיצוץ כנפיים", אלא להיפך – נתינת כלים לעת הצורך.

אין ספק כי גם האחים רייט שהעיזו וסללו את הדרך לעידן התעופה, לא היו חוצפנים, מזלזלים ולא אכפתיים כלפי הוריהם ומוריהם. ועל כן, אין "לנכס" את העזתם החיובית ביצירת הרכב המרחף הראשון. כל תחום חייב להיות ברור ומוגדר והמשמעת היא זו המאפשרת לחניך-ילד לדעת לתחום את הגבולות ולהגדיר את המצבים.

גם למשמעת יש גבול!

אמת, גם למשמעת יש גבול, ואין נדרשת משמעת עיוורת וצייתנות של כבשים. היכולת לשפוט ולשקול בדעת ובתבונה אינה ניטלת מן החניך-ילד, וכבר נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן-ערוך, כי כל הוראה של אב או רב הנוגדת את דין התורה אין לה תוקף, וכלשון הגמרא: "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה (כגון, שהוא כהן, ואמר לו להיכנס לתוך בית קברות ולהיטמא) אל ישמע לו, שאתה ואביך חייבים בכבודי". כלומר, המודד אינו דעתו ורצונו של האב בלבד, אלא רצון הבורא האלוקי, וכל עוד אין הרצונות של האב והקב"ה מתנגשים, חייב הוא להישמע ולציית. אך במקום שקיימת סתירה ביניהם, החוק האלוקי הוא הקובע (מעין הגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל, אלא שגם על כך כמובן ניתן להתווכח מהו בלתי חוקי בעליל וכו’).

אדם-רובוט

כידוע, העם הגרמני שהיה ממושמע וצייתן מדרך חינוכו בעבר, המשיך לציית ולבצע את פקודת הרצח וההרג הנוראות של מנהיגיו ומפקדיו ללא שהפעיל כלל שיקול דעת והיגיון אנושי אלמנטארי, וזה היה למעשה התירוץ מאחוריו הסתתרו כל התליינים הארורים: "ביצענו רק פקודות של הממונים עלינו". אבל כמה עלוב טיעון זה וכמה שקרי הוא, כאשר הסיבה האמיתית לצייתנות הייתה הסכמה עם המעשים והשלמה עם הפילוסופיה שעמדה מאחוריהם.

ממחקרים שנעשו על יחידות ה"וורמכט" הגרמני, שתפקידן היה חיסול פיזי של היהודים, עולה כי לא היו כלל בקשות או פניות לעבור ליחידות אחרות או לקבל פטור מלבצע משימות אלו, ומדובר בגילאי 30-40, ולא בצעירים חמומי מוח וחסרי רגש.

ללמדנו, כי המשמעת והתרגול יצרו זן חדש של אדם-רובוט, שאינו חושב, אלא מתנהג כעדר כבשים, וברגע שהוא חש כי זהו הרצון והכיוון אליו שועט העדר, הוא מצטרף בשמחה, ללא שהוא אפילו יודע את הכיוון.

(באדיבות כתב העת "עת לחשוב" גליון מס’ 51)