הקליפה קדמה לפרי

דני ענה לרבאיי מבלי להתבלבל: "איך
אתה יכול להגיד לי ברמקול בשבת
לשים כיפה על הראש?!…" אך הרבאיי
צעק ברמקול: "כנעני שכמוך! באת
להרוס את השבת שלנו?!…"

מאיר הגיע לאוקינאווה שביפן ונקלט בקבוצה ששילבה מדיטציה עם לימודי קרטה. הוא קיים אורח חיים מתיש: בבוקר קיים מדיטציה, במשך היום עבר שלושה אימוני קרטה, וגם עבד כסבל בנמל המקומי כדי להתפרנס. כך חלפה תקופה ארוכה. הוא התחשל מאוד וזכה במקום השמיני באליפות המקומית.

יום אחד הגיע לאימון באיחור, וראה מהכניסה לאולם את חבריו לאימון עושים מדיטציה. קול פנימי זעק בתוכו: תראה מה קורה פה, זה נראה כמו עבודה זרה! היו כמה סימנים לכך לפני כן, אך הוא הדחיקם. המחשבה זעזעה אותו. הוא עזב את המקום וחזר לביתו בתחושה כבדה. בדיוק אז הוא קיבל מכתב מאמו ובו לוח שנה. כאשר הביט בלוח ראה שהיום ח’ באב. לפתע החליט לצום בט’ באב. למחרת צם כל היום, ודיבר לקדוש-ברוך-הוא: "אם מה שעשיתי עד היום לא היה נכון, תראה לי את הדרך הנכונה!"

הוא החליט לעזוב את המקום ולחפש שיטת קרטה נקייה ממדיטציות, והגיע לעיר הסמוכה קדנה, שם נמצא הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח הרחוק. החיילים נהגו לבלות ליד מקום מגוריו.

פעם הגיע חייל אמריקאי ופתח עמו בשיחה: "מאיפה אתה?"
"מישראל."
"מה אתה אומר?! אני יהודי! אתה יודע שיש לנו בבסיס קהילה יהודית עם בית כנסת?!". מאיר התפלא לשמוע שיש בבסיס אלף חיילים יהודים וגם בית כנסת. החייל היהודי נתן לו את הטלפון של הרבאיי. הרבאיי שמח מאוד שהתקשר אליו יהודי שנמצא באזור, והם קבעו להיפגש. מאיר הגיע לשער של הבסיס ושם נאמר לו: "הרבאיי כבר יגיע אליך". מהג’יפ שהגיע קפץ החוצה חייל יפה-תואר לבוש במכנסי חאקי קצרים. הוא נראה כמו דוגמן שיצא מז’ורנל או מסרט הוליוודי. מאיר היה בטוח שזה הנהג של הרבאיי.

"אתה מיסטר מאיר?" שאל האיש.
"כן. איפה הרבאיי?"
"אני הרבאיי!…", אמר בצווחה.

מאיר היה בהלם. עד כה ידע שלרבנים יש זקנים והדרת פנים, ולפתע מופיע לו מישהו שנראה כמו כוכב קולנוע ואומר שהוא הרב…

בכניסה לבית הכנסת הרפורמי היו כיפות מקרטון וטליתות. כאשר מאיר נכנס פנימה ראה במה מסתובבת. כאשר היא מסתובבת בתשעים מעלות, בית הכנסת הופך למסגד, כשהיא מסתובבת תשעים מעלות נוספות, המסגד הופך למנזר. כשהיא מסתובבת תשעים מעלות נוספות המנזר הופך לכנסייה וחוזר חלילה, כלומר, בית תפילה אוניברסאלי לכל הדתות הגדולות. התפילה בליל שבת התקיימה עם רמקול. לאחר מכן הרבאיי עישן סיגריה כדי להירגע מהתפילה, והמתפללים יצאו לשתות משקה בפאב סמוך. מאיר הגיע כל שבת לבית הכנסת. לקראת יום כיפור אמר לרבאיי שברצונו להתארח אצלו ביום הקדוש, והרבאיי הזמין את מאיר לביתו.

תפילת "כל נדרי", הפותחת את יום כיפור, נאמרה ברמקול על ידי אישה. בסוף התפילה הרבאיי אמר למאיר: "כנס לרכב וניסע אלי הביתה". מאיר התפלא: "מה זאת אומרת?! אני יודע שביום כיפור לא נוסעים!"

"הבית שלי נמצא במרחק עשרה קילומטר, אני לא יכול ללכת ולחזור את כל הדרך ברגל…" הרבאיי נכנס לרכבו ונסע לאיטו ואילו מאיר רץ אחריו עד לביתו. למחרת בבוקר רץ אחריו מהבית לבית הכנסת…

יום אחד ישב מאיר ברחוב על הברזלים וראה בחור עם שערות ארוכות, שבעה עגילים על אוזניו וגיטרה תלויה על גופו באלכסון. מיד זיהה שהוא ישראלי ושמח מאוד לקראתו. סוף סוף יוכל לדבר עברית. "אתה ישראלי?" שאל מאיר תוך כדי ריצה אליו.

"כן".

"תשמע. אני נמצא שנה באוקינאווה וכבר ‘מת’ לדבר עברית עם מישהו. אולי תבוא להתארח אצלי?"

הבחור, ששמו דני, בא לביתו של מאיר והתמקם מיד. לאחר זמן קצר הבין מאיר שהוא טעה. דני אהב לעשות פרובוקציות ולעצבן אחרים. פעם הלך עמו לבית מרחץ יפני שנקרא סונטו. לרוב היפנים אין מקלחות בביתם והם מתקלחים בבית מרחץ. בכניסה הסביר מאיר לדני: "תשמע, אתה נמצא בארץ שבה לאנשים חשוב מאוד הניקיון, וכאן בשכונה כולם מכירים אותי. אני מבקש ממך שתתרחץ היטב לפני שתיכנס לבריכה המרכזית…"

דני הסתבן היטב, וכאשר היה מלא בקצף וסבון, שאג שאגת אימים כמו טרזן בג’ונגל וקפץ עם כל הקצף לתוך הבריכה המרכזית… היפנים קצפו עליו וקיללו אותו. את הבושה שנגרמה למאיר לא ניתן לתרגם לעברית…

יום אחד הציע מאיר לדני: "בוא ניסע לקראת שבת לתפילה בבית כנסת ונתארח בסעודות שבת". וכמובן, התחנן לדני שלא יעשה פרובוקציות וישתדל בכל כוחו להיות נורמאלי. בכניסה לבית הכנסת הרפורמי הונחו כיפות מקרטון. דני היה אמנם פרוע, אבל היו לו עקרונות, והוא אמר לעומד בפתח: "אני לא שם כיפה על הראש!"…

התפילה החלה. הרבאיי פתח את רמקולו והחל לזמר "שלום עליכם" בקול נעים ומסולסל. לפתע שם ליבו לכך שדני אינו חובש כיפה. הוא הזדעזע כולו, הרי איך יתכן שאדם ללא כיפה ייכנס למקום המקודש הזה?! הוא פנה לדני ושאל: "למה אינך מניח כיפה על הראש?!"… מאיר דחף לדני את הרגל ולחש: "הבאתי אותך לכאן כדי שתעשה לי בושות?!… שים מהר את הקרטון על הראש!…"

דני עם רעמת התלתלים ענה לרבאיי מבלי להתבלבל: "איך אתה יכול להגיד לי ברמקול בשבת לשים כיפה על הראש?!…" אך הרבאיי צעק ברמקול: "כנעני שכמוך! באת להרוס את השבת שלנו?!"… כשחזרו הביתה מאיר כעס מאוד על דני וביקש להיפרד ממנו ולהמשיך בדרכו.

כעבור זמן-מה פוטר מאיר מעבודתו בנמל. היה עליו לחפש פרנסה אחרת. יום אחד, הוא ראה מישהו יושב על המדרכה ומוכר תמונות. הוא ניגש אליו ואמר: "תשמע, אני רוצה לנסות את מזלי. מכור לי כמה תמונות". האיש מכר לו כמה תמונות, ומאיר הלך לקרן הרחוב והחל למכור אותן. לתדהמתו, כל התמונות נחטפו תוך כמה שניות! היפנים ראו זר מוכר תמונות מנצנצות במחיר מוזל והופנטו ממנו. מאיר חזר למוכר וביקש לרכוש ממנו תמונות נוספות. המוכר נדהם: "מכרת עכשיו מה שאני מוכר בחודש!". גם התמונות הנוספות שרכש נמכרו במהירות. מוכר התמונות הציע למאיר עסקה: "תן לי שני בקבוקי וויסקי ואגלה לך מנין השגתי את התמונות האלה".

כך הפך מאיר לסוחר תמונות ברחוב והתפרנס היטב. יום אחד המורה שלו לקרטה הודיע לו שהוא עובר לטוקיו. מאיר החליט להצטרף אליו עם עוד כמה תלמידים. כשהגיע לטוקיו הלך לפגישה עם הסוחר היפני שמכר לו תמונות במשך חצי שנה. הסוחר הציע לו שותפות ומאיר הסכים. בטוקיו היו ישראלים רבים שלא הייתה להם עבודה ומאיר הציע לכמה מהם למכור תמונות ברחוב ולהרוויח היטב. תוך חודש גייס 300 מוכרים בכל רחבי יפן! לפתע ראה את עצמו מנהל עסק בסדר גודל עצום, שמגלגל סכומים אדירים. הוא לא ידע איך ‘לבלוע’ את זה. כך למעשה החלה מכירת התמונות שכה נפוצה אצל ישראלים ביפן. אט-אט נכנסו מתחרים לשוק. ישראלים רבים החלו לנסוע מארצות המזרח האחרות ליפן כדי לעבוד במכירת התמונות.

במקביל לפעילותו העסקית, חיפש מאיר קהילה יהודית בטוקיו. הוא הגיע לבית כנסת קונסרבטיבי שהיה במבנה מפואר במרכז טוקיו, שם פגש חבורת ישראלים שהיו תקופה ממושכת ביפן וחיפשו קצת זהות יהודית. חלקם עסקו בלוחמה יפנית – קונג-פו, טאי-צ’אי, וחלקם ברפואה סינית ויפנית – שיאצו. כולם התכנסו באותו בית כנסת, שם נערכה תפילה ביום שישי ואחר כך התכנסו ולמדו במשך כל הלילה. היו שם ספרי קבלה וזוהר. הם ישבו בלילות ולמדו את תורת הפנימיות.

אנשי הקהילה הקונסרבטיבית נחרדו כשנוכחו שגדלים להם מקורבים בסגנון "מאה שערים"… הם החלו להגביל את בני החבורה ולהצר את צעדיהם. פעם ישבו בני החבורה בליל שבת ולמדו תורה. בשתיים בלילה נשמעה דפיקה על הדלת. עמד שם בחור ישראלי, שליחו של ראש הקהילה הקונסרבטיבית ועמו שני שוטרים. הוא אמר לשוטרים: "האנשים האלה פרצו לפה!" מישהו השיב: "פרצנו לפה?! אנחנו נמצאים בהיתר. אנחנו לומדים תורה. איך אתה לא מתבייש?!" הבחור ענה להם: "אני מבקש שתסתלקו מפה! אנחנו לא יכולים לסבול שאתם לומדים פה כל הלילה". אחר כך ביקש מהשוטרים שיבדקו אם יש להם דרכונים, כי ידע שאינם מחזיקים דרכונים בשבת. בקושי נמנעה השלכתם לרחוב בעיצומה של השבת.

בני החבורה הבינו שאינם יכולים להישאר בבית הכנסת, וכך הפך ביתו של מאיר למרכז יהודי בטוקיו. נערכו אצלו שבתות עם עשרות חבר’ה. מאיר ניסה לארגן סדר פסח רב משתתפים. הוא יצר קשר עם נדיב חב"דניק מאוסטרליה, והלה שלח לו מאות קילוגרמים של בשר לליל הסדר ועשרה ליטר חזרת. כאשר הלך מאיר לשחרר את הבשר והחזרת מהמכס, המוכס רצה לדעת מה יש בקנקן הענקי שהכיל חזרת. כאשר פתח את הקנקן ותחב את ראשו פנימה, הריח של החזרת העיף אותו החוצה והשכיב אותו על הארץ…

בליל הסדר השתתפו מאתיים איש.

לאחר כמה שנים, בהן שהה מאיר ביפן בתור בעל תשובה וניסה לקרב יהודים לאבינו שבשמים, החליט לחזור לארץ. היה לו קשה לעזוב בבת-אחת בגלל העסק הגדול שבנה, לכן הוא טס 14 פעמים הלוך וחזור לישראל במשך שנתיים. באותה תקופה התחתן עם מרים והשכיר את העסק. כאשר חזר לארץ, נכנס ללמוד את התורה הקדושה במשך כל היום.

יום אחד נכנס מאיר לאחת מרשתות החינוך החרדיות הגדולות ודיבר עם אחד המנהלים. לפתע נכנס אברך מזוקן עם חליפה ומגבעת, והסתבר שהוא עוסק בקירוב רחוקים. משהו בעיניו של האברך היה מוכר לו. האברך פנה למאיר: "היי, אני מכיר אותך מאיזה מקום!"

"לא יכול להיות. לא מזמן חזרתי מיפן, הייתי שם עשר שנים…"

"אני מכיר אותך מיפן. אני דני…"

מאיר הנדהם חיבק ונישק את דני, "תראה מה שהתורה עשתה לך!" אמר לו, "פעם עשית לי כאלה צרות ולא ידעתי איך להיפטר ממך, ואילו היום אתה מקרב יהודים לאביהם שבשמים…"

כיום הרב מאיר בעצמו מקרב יהודים רבים לאביהם שבשמים, מוסר שיעורים, כותב ספרים ועוד ידו נטויה.

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 4 שטרם יצא לאור)