הצעקה שתשחרר אותך

רבי נחמן מלמד אותנו שישנה צעקה
הנקראת – צעקת הלב. כלומר, גם אם
אדם נמצא בתוך קהל רב של אנשים
הוא יכול לצעוק אל השם מבלי שמישהו
ישמע אותו.

בשדי יער – פרק 4

במאמר הקודם ציינו, כי לכל אדם יש דרך משלו בעולם שהיא מיוחדת לו לפי שורש נשמתו, לפי הגלגולים והתיקון שלו, ואף על פי שישנם דברים כלליים שחייב כל אדם לעשות, גם בתוכם יש לכל אחד את הדרך והאופן האישי שעל פיהם הוא צריך לקיימם. לכן, צריך כל אחד את דרכו המיוחדת. זאת כמובן ניתן לעשות אך ורק על ידי ההתבודדות.

טעם נוסף לחשיבותה של ההתבודדות הוא – שהיא מעלה את האדם למסלול האישי שלו בחיים: היא הדבר היחיד בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד, משום שכל שאר המצוות שוות בין כולם – כולם מניחים את אותן התפילין, כולם לומדים את אותה התורה, ואפילו התפילה היא אותה תפילה. אולם ההתבודדות היא אישית לחלוטין וכל אחד מקיים אותה בצורה שונה. אין בה שום כללים. כל אחד שופך את ליבו נוכח בפני השם כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש.

צעקת הלב

כאן המקום להזהיר את המתבודד, שאסור ששום אדם ישמע את ההתבודדות שלו. ואם הוא רוצה לצעוק, הוא חייב להיות בטוח שלא שומעים אותו. כל עוד ישנה אפשרות שמישהו שומע אותו עליו לדבר בשקט, ואם בכל זאת הוא מרגיש שהוא מוכרח לצעוק – אז יצעק בשקט או אפילו בלב, כפי שאמר רבינו – שישנה צעקה הנקראת צעקת הלב. כלומר, גם אם אדם נמצא בתוך קהל רב של אנשים הוא יכול לצעוק אל השם מבלי שמישהו ישמע אותו.

עניין זה אינו רק דבר של דרך ארץ גרידא, או כדי לא לעורר מחלוקות או חילול השם ח"ו, אלא הוא נוגע ישירות למהות ההתבודדות שחייבת להיות אישית ופרטית! ששום אדם לא יהיה עד-שמיעה לדיבורים שמדבר עם בורא עולם, וכל זמן שהמתבודד יודע שיתכן שאי-מי שומע אותו – הוא לא בהתבודדות, משום שהוא לא לבד עם הבורא. רק כאשר נמצאים ממש לבד עם הבורא זאת התבודדות.

על הכל!

כשאדם מקיים בכל יום שעת-התבודדות הוא זוכה למתנה נוספת ונפלאה: הוא מתרגל לדבר עם השם על הכל! הוא מתייעץ איתו על כל דבר לפני שהוא עושה אותו, מודה על כל מה שזוכה בו, מבקש ממנו הכל ומתפלל על כל פרט בחייו. אדם שהגיע לנקודה זו חי עם השם ממש.

בלי-תפילה-זה-בלי-השם! – חמש מילים הכוללות בתוכן את כל העולם ממש, או עם-תפילה-זה-עם-השם, מכיוון שהשם – זה תפילה. כל דבר שאדם עושה עם תפילה, הוא עושה אותו יחד עם השם. דבר שנעשה ללא תפלה – נעשה בלי השם. אדם מתפלל – השם איתו, וכשאדם לא מתפלל הוא, בעצם, נמצא עם ה"אני" שלו, עם הגאווה והשקר שלו, עם "כוחי ועוצם ידי". לכן, כדי להימנע ולהתרחק מזה בתכלית הריחוק, צריך לדבר עם השם.

ללא ספק, ההתבודדות עושה את החיים מתוקים וקלים מאוד. כי מה יותר קל מאשר לדבר עם השם, שהוא בעל כל הכוחות כולם? אדם שמדבר עם השם מפעיל את כל הכוחות של העולם שיבואו לעזרתו ויהיו לטובתו.

לדבר עם הבורא, זה הדבר הכי פשוט. פותחים את הפה ומדברים. בשפה שלך, לפני כל דבר ודבר. על כל צעד ושעל, על הכל! לפני כל פגישה, חינוך הילדים, שלום בית, רפואה, פרנסה וכן הלאה. שהכל יהיה על פי השם, בתפילה! ולא עם ה"אני", אלא הכל עם השם.

מובן, אם כן, שאין אדם יכול לעשות דבר בלי השם, ובזה אין שום חידוש לכאורה. אלא, אדם לא תמיד יודע איך להיות כל הזמן עם השם, אך כבר אמרנו שאין דבר יותר פשוט מזה, לכן כדי שאדם יזכה לזה עליו לדעת שהדיבור עם השם הוא פשוט – בלי כל הכנות מיוחדות, אפשר לעשות אותו בכל מקום ובמילים פשוטות.

לדוגמה, לפני שאדם נכנס לביתו יתפלל: ‘ריבונו של עולם, עזור לי בבקשה שיהיה שלום ביני לבין אשתי, שתהיה בינינו אהבה גדולה מאוד, כבוד הדדי ושמחה. עזור לי, בורא עולם, לדעת איזו מילה לומר ואיזו לא. אתה הוא העושה את השלום…’ וכן הלאה. בלי "כוחי ועוצם ידי". בלי לחשוב "אני" יודע לעשות שלום (או כל פעולה אחרת). על האדם לדעת שבורא עולם משגיח על כל דבר בעולם ולהאמין בהשגחה זו. כיצד זוכים לזה? על ידי הדיבור עם השם! מכיוון שזה עיקר האמונה.

עניין זה חוזר על עצמו בכל מקום בליקוטי מוהר"ן, ספרו של רבי נחמן מברסלב. רבינו חוזר ומדגיש בכל מקום – אתה מאמין? דבר עם בורא עולם. אתה לא מדבר? סימן שהאמונה שלך חלשה מאוד. אדם מאמין הוא אדם מדבר, זה פועל יוצא מכך.

השם נמצא לידך כל הזמן, איתך ממש, ומלווה אותך, כמו שאומר דוד המלך: "ה’ צילך על יד ימינך". כמו שהצל של האדם הולך איתו לכל מקום ולא מתמהמה ולו לרגע אחד, כך בורא העולם – צמוד אל האדם ממש בכל נשימה ותנועה, ולא עוזב אותו לשבריר של שניה. וכמו שהוא לא עוזב אותך – אף אתה אל תעזוב אותו! כלומר? אמור לו תודה, בקש ממנו כל דבר וכן הלאה.

השלמות הנעלה ביותר

יסוד זה מובא בכתביהם של רוב רובם של גדולי ישראל. באגרות ה"חזון איש" כתוב: "מה נפלא הדבר שביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני יוצרו ובוראו כדרך איש אל רעהו והקדוש-ברוך-הוא מכנהו ילד שעשועים".

הרב רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א, מגדולי רבני ירושלים במאה הקודמת, תמיד היה אומר: "כאשר האדם מתרגל להתפלל תמיד לקדוש-ברוך-הוא – הוא מגיע לשלמות היותר נעלה שהוא מסוגל להגיע אליה".

וכן ידועה הנהגתו של ה"חפץ חיים" זיע"א בכל יום לשפוך שיחו לפני השוכן במרומים ברחמים ותחנונים בלשון שמדברים בה, ומובא מכל הצדיקים הקדושים זי"ע שהנהגה זו – לעמוד בכל יום שעה או יותר לפני בורא עולם ולהשיח כל ליבו לפניו – מקרבת מאוד את הגאולה.

כללם של דברים, שהובאו כאן בקיצור גדול, הוא – שאם תהיה לנו בכל יום התבודדות, בה נבדוק ונפלס דרכינו, אזי ודאי ובודאי שנוכל לזכות לתקן את מה שאנו צריכים לתקן בעזרתו יתברך. אמן.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)