המסע הכפול

ידעתי שלעולם לא אוכל לחזור, אך גם
לא להישאר בתחתית ההר. אז טיפסתי,
ועוד איך שטיפסתי. שעות הפכו לימים
שהפכו לחודשים שהפכו לשנים. אחרי
מסע של 42 שנים, הגעתי לפסגה.

עם דמעות בעיניי קראתי את מאמרו של הרב אליעזר רפאל ברוידא (שפורסם בברסלב ישראל באנגלית). במאמר זה מתריע הרב ברוידא מפני השואה הרוחנית המאיימת על היהודים החיים בגולה. אני יודע שהרב ברוידא, בעצם כתיבת מאמרו, חשף את עצמו להתנגדות עצומה שהתעוררה עליו מעבר לים, כאשר עודד את מנהיגי הקהילות היהודיות ואנשיהם בגולה לעלות לארץ ישראל. במאמרו פנה הרב למנהיגים ושאל: "מנהיגים יקרים ונכבדים באמריקה ובכל הגולה, האם אתם מתעקשים שאנשי קהילותיכם יישארו שם – בליקווד, טורונטו וכו’? האם אתם מוכנים לקחת אחריות ולשאת בתוצאות השואה הרוחנית המתחוללת בגולה?"

הרגשתי שאני לא מסוגל לשאת זאת יותר. משפחתי ואני התייאשנו מזמן מהרעיון לעלות לארץ ישראל. אולם, בזכות ברסלב ישראל, הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא, אנחנו נמצאים כאן – בארץ ישראל. נכון, החיים הם לא פיקניק, אבל אנחנו מרוצים ושמחים מאוד, לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה כך. על זה, אנו מודים לכם, ברסלב ישראל.

הרשו לי לספר לכם סיפור מהאדמו"ר רבי יהודה אריה לייב מגור זצ"ל, המכונה ה"שפת אמת", סיפור אותו אימצתי לליבי והוא מהווה אבן דרך בחיי:

נולדתי בארץ שהייתה בצורת קערה. האופק תמיד היה מעל לראשי מכל כיוון שהבטתי עליו. הדבר היחיד שניתן היה להבחין בו באופק הוא רק פסגת הר קטן. לא משנה לאיזה כיוון פניתי, האופק אף פעם לא השתנה. לפעמים הלכתי לכיוון ה’כתם’, ולפעמים התרחקתי ממנו. רוב הזמן בכלל לא הבחנתי בו. הוא פשוט היה ‘שם’.

כילד, אני זוכר שהסתכלתי על נקודת אופק זו ואמרתי: "האמת נמצאת שם". אבל אז גדלתי והאמת קיבלה צורה אחרת. ‘תחתית הקערה שלי’ החלה לצבור ולהתקיים מכל מיני דברים שמילאו אותה. והאופק? לא היה לי זמן להרים את הראש ולהסתכל עליו. וזה מזכיר לי את מה שאמר פעם רבי נחמן מברסלב לאדם שהיה עסוק ברדיפה אחרי ענייני העולם הזה: "אין לך אפילו זמן להסתכל על השמים!"

ככל שהזמן עבר, הצלחתי להבין את הריקנות שיש בכל אותם דברים, וכל אחד ‘מהצעצועים’ שאספתי לאורך כל הדרך בחיפוש אחר האמת, הפך לאבק ולחלק מהחול שבמדבר, כשהם חושפים את השקר הגדול שהנחה את חיי. לא עוד מכונית, לא עוד מועדוני גולף, לא עוד מחשבים, ולא עוד מלאי של כל מיני אפשרויות מהסוג הזה. לא עבר זמן רב עד שעולמי הפך למדבר שומם. האופק עדיין היה מעל לראשי, והפסגה אף היא עדיין שם, למזרח. אבל על האדמה החרבה עליה עמדתי לא היה לי שום דבר מלבד אבק.

המסע אל הפסגה החל. שעות הפכו לימים. ימים הפכו לחודשים. חודשים הפכו לשנים. ככל שהתמדתי והתעקשתי הפסגה הפכה להר ענק ומדהים.

יום אחד הצלחתי להגיע להר, כשאני משאיר מאחור את ‘תחתית הקערה’. רק עכשיו יכולתי להתבונן בשטח בו הלכתי רבות והבנתי באיזה מדבר שומם הלכתי כל חיי. ידעתי שלעולם לא אוכל לחזור, אך גם לא להישאר בתחתית ההר. אז טיפסתי, ועוד איך שטיפסתי.

שעות הפכו לימים שהפכו לחודשים שהפכו לשנים.

אחרי מסע של 42 שנים, הגעתי לפסגה. גליתי שם עיר גדולה מאוד עם הרבה אנשים! שאלתי ילד שעבר בסביבה איך הוא הגיע לכאן, והוא ענה: "נולדתי כאן".

בזמן שטיפסתי על ההר, ראיתי וגם שמעתי אנשים שנפלו מעליי מאיפשהו. הייתה זו תזכורת לכך שהמסע הזה בוגדני, לכן נקטתי באמצעי זהירות רבים. ברגע שהגעתי לפסגה, מצאתי את עצמי במקום בו אנשים עמדו בשורה וקפצו למטה. חלק השתמשו בדאונים, חלקם בחבלי בנג’י, וחלק בחרו בקפיצה חופשית.

פניתי אליהם והתחננתי: "למה? אין שום דבר שם למטה! 42 שנים לקח לי להגיע למקום בו ניתנה לכם הזכות להיוולד! אין שום דבר למטה! האמת נמצאת כאן! העולם הזה הוא ‘תחתית הקערה’! שם יכולת הראייה מאוד מגובלת ולא תספיקו לחזור בחזרה לפני שחייכם יסתיימו!"

* * *

אני חושב שהמשל הזה ברור מאוד. רבים מאיתנו, המערביים, עושים את המסע הכפול של תשובה ועלייה. אין זה קל, אבל זו האמת. אנו מעודדים את אחינו הישראלים, במיוחד את אלה שנולדו במשפחות שומרות תורה ומצוות, שלא ייטעו וילכו שולל אחר התעתועים הנוצצים והמשטים במדבר הרוחני שבמערב. בחרו באמונה כדרך חיים. אין שום מקום בעולם בו אפשר ללמוד ולחיות באמונה כמו בישראל.

ושוב, תודה רבה לכם ברסלב ישראל ולך הרב ברוידא. הצלתם את חיינו פעמיים.

בפעם הראשונה, כשחזרנו בתשובה באמת והתחלנו לחיות חיי תורה ומצוות אמיתיים, בדרך הנפלאה והנעימה מתוך ספרי רבי נחמן והרב שלום ארוש. השכנים שלנו, מהקהילה היהודית באמריקה, לא היו מוכנים להבין מושגים כמו אמונה (כפי שלמדתי) או את עניין התפילה האישית (לדבר עם השם). הם חשבו שיצאתי מדעתי. כשהבנתי שכל מה שעשיתי בשביל היהדות שלי היה רק מתוך נוחיות, ועם הזמן הפך לחסר משמעות, התחלתי להתפלל להשם ולהתחנן בפניו שידריך אותי. והוא בהחלט הדריך, והוביל אותי לאתר ברסלב ישראל. זה היה כמו כוס מים קרים באמצע מדבר שומם, שאת הסוף שלו אי אפשר היה לראות בכלל.

הפעם השנייה הייתה כשעלינו לארץ ישראל. אנו יודעים שתשובה אמיתית לא תיתכן עד שאדם חי באמת עם התורה והמצוות. כדי לעשות זאת, היינו צריכים להגיע לישראל. ושוב, הרב שלנו ואנשי הקהילה התווכחו וטענו: "הפכו כל מקום בו אתם נמצאים לישראל". אבל אני יודע שהם משלים את עצמם. משפחתי ואני מודים לבורא העולם שהקשבנו לרבנים מברסלב ישראל, שהמסר שלהם היה ברור כמו לפיד בוער, כמו מגדלור, כמו צופר ערפל לאוניות בים הסוער, כמו שדר מעורר ברדיו.

אז אנחנו כאן בישראל. וישראל היא מקום עצום ומדהים. האדמה כל כך יפה. אתה יכול לחוש בנוכחותו של השם כאן יותר מכל מקום בעולם.

אני מרגיש שעל כך אני חייב לברסלב ישראל. יהי רצון שהשם יברך ויגדיל את כל מאמציהם והישגיהם, ועוד רבים יזכו לעלות ולחיות בדרך האמונה. יבורכו הרב שלום ארוש והרב ברוידא וכל המסייעים להם בברכת בריאות, אושר, עושר והצלחה, ברוחניות ובגשמיות, ויהי רצון שנזכה לקבל את פני משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.