מיומנה של אשקלונית

אני חוויתי ביום שישי "רק" 5 גראדים
שנפלו עלינו… יש שדרותים ותושבי
גוש קטיף לשעבר שחווים זאת יום יום…
אז אם אני לא מתפקדת, איך הם???

מיומנה של אשקלונית, מתוך התופת והקשיים. תיאור חי מהאירועים. לקרוא ולהפנים.

יושבת אני כאן במחשבים של המעונות בבר אילן ולא מאמינה לשקט מסביב.

בימים האחרונים חוויתי חוויות של אנשים שחווים אותם כבר במשך 8 השנים האחרונות.

רציתי לשתף אתכם קצת, בתור אנשים משמעותיים בחיי.

יום שישי

11:15, אני יושבת בעבודה שלי בתור מקשרת של שירות לאומי, אזעקה, סירנה עולה ויורדת. (יש כאלו שיזכרו אותה עוד ממלחמת המפרץ).

בית ספר שלם של ילדים מכיתות ז-י"ב הופך להיות גועש ורועש כמרקחה. פרצופי הילדים הופכים ישירות להיות כמו הצבע של הקיר כשהם רצים למטה, של מורים לחוצים, של בית ספר שתוך שניות הופך להיות לחדר מלחמה.

ב-ו-ם!!!

נשמעה נפילה. בחלק כזה או אחר של אשקלון. אם נשמעה הנפילה כנראה שהייתה גם לא כל כך רחוקה.

גראד ראשון נופל על אשקלון… שני במספר לאחר אתמול… ואחרי עשרות גארדים שנפלו כבר באשקלון בשנה זו.

אחד מיני אלפים שנופלים יום יום על שדרות במשך 8 שנים, ואחד מיני אלפים שנפלו יום יום בגוש קטיף.

11:35, החלטתי לחזור לביתי, לאחר ששמתי לב שאין כל כך מקלטים שיכילו כמות עצומה של ילדים מורים ונפשות מפוחדות (כן, גם שלי).

מתחילים בדרך לחשוב למי לטלפן ראשון לשאול שהכל בסדר… אבא… אמא… אחי…. סבתא… חברות… יש כל כך הרבה… איפה נפל? איפה נגרם נזק? האם יש פצועים?

הנפש בטוח פצועה… גם שלי… גם של כולם…

אני נוהגת הביתה, באתי לשים מוסיקה בקול כמו שאני אוהבת, אך פתאום עלה במוחי כי לא אשמע את האזעקה הבאה אם תהיה.

ואכן… הייתה אזעקה.

אני לא יודעת מה לעשות… אף פעם לא אמרו לי מה עושים במקרים שכאלו… אני לא שדרותית… אני לא מגוש קטיף לשעבר…

אף אחד לא אמר לי מה עושים כשנוהגים ושומעים אזעקה… מה עושים????

יש לי פחות מדקה… כמה שניות מאוד גורליות של מה לעשות… לעצור את הרכב? לצאת? להתכופף? להמשיך לנסוע במהירות?

עצרתי את הרכב… נשארתי בו (בטיפשותי הרבה), אך מרוב מחשבות הזמן כבר עבר,

ועוד ב-ו-ם נשמע.

עוד אחד נפל קרוב!

נסעתי במהירות הביתה. לא רגילה לנהוג במהירות שכזו… כולי, הילדה הטובה שמטיפה לכולם שאסור לנהוג מהר בכבישים וצריך לשמור על משפחות שלמות…

אבל הפחד גדול מנשוא… לבד… בכביש… בלי לדעת מה עושים…

נסעתי במהירות הביתה…

בדיוק חניתי. אבא בפלאפון, שואל אם אני בסדר מהאזעקה אחרונה.

א-ז-ע-ק-ה נוספת….. אמא’לה!!! לא שווווווווווב!!!!

בקושי סוגרת את הרכב ורצה, רצה, רצה לכיוון הבית… מצלצלת בפעמון הגואל…

אמא פותחת… ורצים רצים רצים למקלט… אבא מחכה בדאגה בחוץ…

מגיעים למפתן המקלט ו…

ב-ו-ם…

באים לצאת מהמקלט ו…ב-ו-ם!!!!

2 רצוף, אמא’לה!!! זה לא נגמר!!!!!!!!! רועדת… רועדת… שותה… מנסה להחזיר את הצבע לפנים… את הנשימה להיות סדירה…

ערב שבת

הולכת לי לשיעור תורה וכל הדרך חושבת מה לעשות, לאן לברוח כשתהיה האזעקה הבאה… שומעת קולות מסביב ונבהלת מכל צליל שנשמע רק כמו…

כשדיברתי עם חברה, היא סיפרה לי שאמא שלה, שמלמדת בבית הספר שהייתי בו בבוקר, אמרה לה ששלוש בנות שהיו בדרכן למטה מהכיתות בפעם השלישית שהגראדים נפלו, ראו את הגראדים מבעד לחלון של בית הספר, שורקים לידם ומכוונים אל החלון… באמת הגראדים נפלו 100 מטר משם.

אותה אמא של חברה שלי, מורה בבית הספר, ראתה שלוש בנות יורדות במדרגות.

ראשונה ירדה – התעלפה,

שנייה ירדה – התעלפה,

שלישית ירדה – התעלפה.

וזה רק בבית ספר אחד מיני רבים.

אני, בחורה בת 22 רועדת כולי. כותבת מכתב זה מתוך ליבי… מעמקי נשמתי המזועזעת.

רוצה לשתף אתכם במעט מחוויות הטראומה שאני חוויתי רק "לאחרונה", בחודשים האחרונים. כל סירנה שנשמעת כאן ליד האוניברסיטה מרטיטה את ליבי… גורמת לי לקפוץ בבוקר.

אבל אני זה כלום. אני חוויתי ביום שישי "רק" 5 גראדים שנפלו עלינו… יש שדרותים ותושבי גוש קטיף לשעבר, שחווים זאת יום יום בסביבות 20 (!!!!!!!!!!!!!!!!!), פעם ביום…

אז אם אני לא מתפקדת, איך הם???????

אכן, טוב כאן במרכז… ב"שקט"….

אך אם לא נהיה מחוברים לתושבי הדרום, אם לא נהיה מאוחדים כאומה וכעם אחד כנגד מרצחים – אין לנו שום הצדק.

לשבת כאן בשקט הזה… להיות סטודנטים "נאורים", הדור הבא של העם הזה, ולשבת בשקט בלי להבין, ולו במקצת, את תחושתו ופחדו של השכן שלך ללימודים/ למגורים/לעם…

אולי זה שיושב שם למעלה מנסה לגרום לנו להבין שעד שלא נהיה מאוחדים ואכפתיים אחד מהשני, עד אז ימשיכו בכל דור ודור לעמוד עלינו לכלותינו.

עד שלא נתפלל אחד על השני, אחד על שלומו של השני ולשמירתו של בורא עולם עלינו – עד אז…

שלא נדע.

לילה טוב ושקט לכולנו,

ובעזרת השם, שכולנו נשמע רק בשורות טובות,

רבקה ברגר, מאי שם בדרום.

(באדיבות אתר שורש)