לקבל את הכל במילה אחת

זאת לא מילת קסם, אבל אפשר
להשיג איתה הכל. לא בן רגע,
אבל התוצאות יפות. והיא, בעצם,
המפתח לחיים מאושרים.

בגן החכמה – פרק 23

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כמה גדולה וחשובה מידת האמונה! בוא וראה במה זכה התם בזכותה: ביטחון עצמי, שלום ושלווה בנפשו. היא מנעה ממנו מחלוקות פנימיות שנגרמות מחוסר אמונה. חסכה ממנו את הייסורים כתוצאה מרדיפה עצמית, ייסורים של חוסר שביעות רצון עצמי וייסורים של חוסר הביטחון העצמי. הוא זכה להיות בשלום עם כל הסובבים אותו. לאהבה, עין טובה, קשר חיובי עם כולם, הוא רצה בהצלחתם, שאף להצלחתם, ושמח בהצלחתם ובשמחתם! האמונה חסכה ממנו מידות שליליות, כגון: קנאה, שנאה, תחרות, עין רעה ולב רע. חסכה ממנו לחץ, פחדים, דמיונות ודאגות. בקיצור – התם זכה לאמונה וביטחון בשלמות, והכי חשוב – הוא היה שמח בחלקו! כל זה כמובן בזכות מידת האמונה שהייתה לו.

כי זו האמונה השלמה: שאדם מאמין שאין שום רע בעולם, אין שום חיסרון – כי כך השם רוצה. דווקא בתנאים שיש לאדם ודווקא אלה המלאים בחסרונות – רק כך רוצה השם שהאדם יעבוד אותו. והבחירה, נשארת בידי האדם: אם לשמוח או לא. אם הוא מאמין אז הוא שמח, אם לא אז אינו שמח.

לרצות לשמוח

אחרי שתיארנו את שמחתו של התם, עדיין יכולה להישאר בליבנו השאלה המעשית: מה פשר השמחה הגדולה כל כך בנעל המשולשת? מדוע יש לשמוח בתוצאה מלאה בחסרונות?

השאלה מתחדדת עוד יותר, כאשר אנו מבינים שהנעל המשולשת מסמלת את עבודת השם של האדם, כמו שנרמז בסוף המעשה: ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות… ואם כך, אז קשה עוד יותר להבין: כיצד ישמח אדם כשעבודת השם שלו מלאה פגמים וחסרונות? האין זה רצון השם שהאדם ישפר את מעשיו? שיתקן את חסרונותיו?

התשובה היא – בודאי שהקב"ה דורש מהאדם יראת שמים ושישפר את מעשיו, שישאף לעשות את המצוות בשלמות, להתפלל בכוונה וכדומה. ואדרבה, זה כל מה שהשם דורש מהאדם, כמו שכתוב במפורש: "ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה וגו’" (דברים י). אולם, הקב"ה יודע שהאדם מוגבל מאוד ומלא חסרונות. הוא לא יכול לעשות את העבודה בשלמות ומיד בהתחלה. על זה אמרו חכמינו, שיעשה אדם אפילו שלא לשם שמים, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

לכן, הדרך להגיע לקיום התורה וליראת שמים, היא דווקא כשאדם עושה מצידו את כל מה שביכולתו לעשות, כדי להשביע את רצון השם, ואחרי שעשה את המוטל עליו – ישמח בתוצאות שהגיע אליהן, אפילו שהן רחוקות מאוד מלהיות מושלמות.

ודווקא כשיש את שני הקצוות הללו – האחד: הרצון החזק לעשות את רצונו יתברך, והשני: שמחה בכל תוצאה – זאת נקראת יראת שמים. אולם, אם אדם אוחז רק באחד מן הקצוות, למשל, אם רוצה להיות כרצון השם מצד הצלחת המעשים אבל אינו שמח על שאינם מושלמים כרצונו – זו אינה יראת שמים, אלא גאווה. הוא לא חי את המציאות שרק הבורא מחליט מתי האדם יגיע לשלמות, אף אם האדם עושה מצידו מאמצים גדולים וחושב שיש לו כוח משל עצמו להצליח. וכן ההיפך – אם הוא מרוצה מעצמו כפי שהוא ואינו שואף לשפר את עצמו – גם זו לא נקראת יראת שמים, אלא אדישות ואטימות.

להתקדם לעומק

ובכל זאת, איך ישמח האדם בתוצאות שהן רחוקות משלמות כל כך?

כאן נכנסת נקודת האמונה העמוקה יותר – אדם צריך להאמין שכל זמן שהשם לא נתן לו עדיין את העזרה משמים, כדי שיוכל להשלים את רוחניותו ולהצליח ולהיות כרצון השם – דבר זה בעצמו מכוון מאת השם. ועליו גם לדעת שזה רק לטובתו – שההצלחה מתמהמהת – עד שיזכה ללמוד עוד, להתפלל, להשתדל ולרצות, מכיוון שכך יבנה את הכלים השלמים. וכאשר יקבל את התוצאה וההצלחה השלמה בעבודתו, לא ייכנס בו שום הרהור של גאווה, ועל ידי זה יצליח לעלות ולהמשיך הלאה.

לכן צריך האדם לדעת, שאם הוא יקבל הצלחה כלשהי בעבודת השם, אפילו רגע אחד קודם הזמן הנכון – זה יזיק לו! כי כל זמן שהוא עדיין רואה שאינו מצליח להתפלל כראוי, או לשמור את עיניו וכו’ – זוהי "הנעל המשולשת" שלו. ובנעל הזאת הוא צריך לשמוח ולהוציא את רצונותיו הטובים מהכוח אל הפועל, ויגדיל את שמחתו עוד ועוד, ויאמין שהשם משגיח עליו ובודאי שלא יקפח את שכרו, משום שהוא משתדל כל כך. וידע, גם, שהשם לא נותן לו הצלחה כי הוא אוהב אותו. השם יודע מהי טובתו הנצחית של האדם, השם יודע שהוא צריך כלים. השם בהחלט יודע שברגע שהאדם יתקדם ברוחניותו, זו תהיה התקדמות אמיתית ולא יהיה בזה שמץ של גאווה, שום "אני", אלא ענווה ואהבת השם.

את זה אנו רואים בסיפור המעשה שלנו עם התם. אם השם היה נותן לו את החכמה וההצלחה מוקדם יותר – זה היה מזיק לו. לכן, השם נתן לו תנאים וכלים שיעבוד אותו בקטנות ימים ושנים, עד שיגיע הרגע הנכון בו יוכל לעלות לגדולה הראויה לו, וכמובן, מבלי שהיא תזיק. ואכן, לקראת סוף המעשה נראה שהתם אכן זכה לחכמה, עושר, מעמד וכבוד, אך הוא נשאר תמים ופשוט כמקודם, דבר המעורר את התפעלותו של המלך מהנהגותיו של התם.

על זה כותב רבי נחמן (ספר המידות, תשובה א): "המתחיל לעבוד את השם, הקב"ה אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מה הוא הבטוחות? שמא למחר תעזוב אותי? אם כן, איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תיכף דברים נסתרים? אלא כן תעשה: בתחילה אהוב אותי כך ותעשה מצוותי, אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות, שלא תעזוב אותי (הן אמת).

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)