הנקודה האמיתית של ההצלחה

הבעיה היא שאדם אוחז בחיצוניות
של ההשתפרות. הוא מחפש את
התוצאות החיצוניות של עבודתו, ולא
רואה את הנקודה הפנימית והאמיתית
של ההצלחה…

בגן החכמה – פרק 24

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

אחת הנקודות שבגללה אנשים נופלים מעבודתם ומשמחתם, היא כאשר הם רוצים לשפר את מצבם. ובאמת, הם אכן צודקים! כי זהו רצון השם. אולם, כאשר יוצאת להם, בסופו של דבר, "נעל משולשת" אז הם נשברים ולא מצליחים לשייך את הכישלון לאמונה. הם עדיין אוחזים במחשבה שהשם רוצה שהם יתקנו ואם הם לא תיקנו, הרי שהם חוטאים בעיניי עצמם.

אך כמובן שזוהי טעות מיסודה. השם אכן רוצה שהאדם ישתפר, אבל רק מתי שהוא רוצה! לכן, על האדם לדעת: רק השם יודע מתי כדאי שאדם יצליח להשתפר! כל זמן שאין לאדם את הכלים, בפרט אם עלול ליפול לגאווה כתוצאה מההצלחה, אז עדיין לא כדאי שישתפר באמת. כי אם שיפור מעשיו יביא אותו למדרגה גרועה – כלומר לגאווה – טוב יותר שיישאר בחסרנו ולא ייפול, וגרוע מזה, חלילה, יכפור, כתוצאה ממידת הגאווה. לכן, עיקר הנקודה הפנימית של כל שיפור והתקדמות בעבודה השם, היא דווקא כאשר אדם יודע שאין עוד מלבדו! כאשר הוא מגיע למידת הענווה.

אם כן, מהי העלייה האמיתית? התשובה לכך היא – כאשר אדם יודע שהוא לא מציאות בכלל, שהוא כאין וכאפס, וכך זוכה להכיר יותר את השם יתברך. ואם ה"עליה" גורמת לאדם להרגיש שהוא מציאות, לחוש כמובן באופן דמיוני את מציאותו, אז ידע נאמנה שמצב זה נקרא תכלית הירידה ועליו להתרחק מכל תחושה דמיונית מעין זו.

אולם, הבעיה היא שאדם אוחז בחיצוניות של ההשתפרות. הוא מחפש את התוצאות החיצוניות של עבודתו ולא רואה את הנקודה הפנימית והאמיתית של ההצלחה, שהיא נקודת הענווה. לא כך דרכו של השם, שרואה בעיקר את הפנימיות. לכן, כאשר אדם משתדל כמיטב יכולתו ובסוף יוצאת לו "נעל משולשת", אך הוא שמח בעובדה זו למרות השתדלותו – זו אמונה וענווה, זו אמונתו של אדם שיודע שהכל בידיו של השם. לכן גם אם, לכאורה, אין כאן התקדמות והשתפרות, אולם בפנימיותו האדם כן התקדם, אלא שלא רואים את זה מבחוץ. אבל מעיניי השם דבר לא נעלם! והנקודות הללו – של רצון והשתדלות – מצטרפות זו לזו עד שזוכה שתתפשט ההצלחה החוצה, ואז גם האדם רואה תוצאות חיצוניות. כי אין מציאות שהאדם לא מתקדם! הבורא שמח מאוד כאשר אדם שמח גם ב"נעל המשולשת" שלו, וכשהוא רוקד איתה יש לבורא העולם נחת מאמונתו – וזו ההתקדמות הכי נפלאה שיכולה להיות לאדם.

אך כל זמן שהאדם לא שמח בחסרונותיו, ולמרות שהוא אמנם מאמין באמונה שלמה שחסרונותיו הם השלמות שלו, אבל עליו לדעת מפורשות שהוא לא השיג את נקודת השמחה והוא לא יצליח להיות בשמחה תמידית, אמיתית ופנימית לעולם. שהרי, כל אדם מלא בחסרונות (אפילו הצדיק הגדול מכולם, לפי בחינתו ומדרגתו) ואם אינו שמח בחסרונותיו הוא לא יכול להיות בשמחה, כי כל פגם, טעות או כישלון שהוא יגלה – מיד יפיל אותו לעצבות. לכן, אם אדם לא מאמין שחסרונותיו הם בהשגחה פרטית מכל היבט שיסתכל על זה ויבחן זאת, כגון: מהות החיסרון והשלכותיו, גודלו, והזמן שיצטרך עד שישלים אותו, כשהשם יחליט – הוא לעולם לא יהיה שמח.

לפני ואחרי

דבר נוסף שעלינו לדעת, הוא ההבדל העצום שיש בין דרך הפעולה של "לפני" ודרך הפעולה של "אחרי.

לפני – עשה הכל כדי להיות כרצון השם. אתה מחויב בזה. כי אם לא תעשה כן, הרי שאתה משקר לעצמך.

אחרי – עליך לדעת שכל מה שהצלחת לעשות זה הדבר בו רצה השם שתצליח.

אם נבין זאת היטב, ללא כל פקפוק או ספק, נגלה שההרגשה שישנה לאדם לאחר מעשה – שהיה יכול לעשות טוב יותר ומה שעשה פחות טוב – נובעת אך ורק בגלל ש"אני": ‘טיפש’, ‘התעצלתי’, ‘לא השתדלתי מספיק’ וכן הלאה… כי על פי האמונה, התוצאה שאדם מגיע אליה ברוחניות היא התוצאה המדויקת שהבורא רצה שיגיע אליה. וההיפך, ח"ו, הוא כפירה. הבורא רוצה שהאדם יאמין שהוא יתברך הביא אותו למצב זה דווקא על ידי הסיבות שבגללן טען את ה"אני" שלו (עצלות, חוסר השתדלות וכו’), מכיוון שבסיבות אלה יש מסר מהבורא עבורו – מדוע דווקא כך הוא ייכשל. כי לאחר המעשה, כשאדם מקבל את התוצאה אליה הגיע בשמחה, הוא יראה מה יש לו ללמוד ועל מה יש לו לעשות תשובה, על אילו חסרונות הוא צריך להתפלל עוד וכדומה.

מדברים אלה נבין את השיחה הנאמרת ב"שיחות הר"ן" (אות כ): "כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום, לשבר את ליבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך". אם אדם שמח באמת כל היום אז הוא מאמין שהכל מאת השם יתברך – הצלחות וכישלונות. וממילא כשמגיע הזמן של חשבון הנפש יש לו את הכלים לעשות אותו בצורה אמיתית ונכונה, לחפש מהו המסר שהשם מעביר לו ומה רצונו של השם ממנו מכאן ולהבא.

ובנוסף, כדאי מאוד לדעת שכאשר אדם רודף את עצמו בגלל כישלונותיו וחסרונותיו, הוא לעולם לא יכול להשתפר. הוא יכול להישאר תקוע שנים באותו מעגל של רדיפה עצמית. כל אותם אנשים שלא מצליחים להתקדם בחייהם, זה אך ורק בגלל רדיפה זו. מכאן נבין ששורש הבעיה הוא בעצם הרדיפה, מכיוון שאדם מפרש אותה כביקורתיות שעל ידה, כביכול, הוא מתעורר לשפר את מעשיו, אך האמת היא שהוא רק נופל לעצבות ושנאה עצמית בגללה, ואין צורך להזכיר ולומר שוב ושוב מה זה עושה למידת האמונה והביטחון העצמי שלו. ככל שהרדיפה גוברת כך לא ניתן לשפר או להשתנות דבר, וכמובן שכוחות נפשו אוזלים וההידרדרות מהירה מאוד ח"ו.

התורה – יש בה הכל

אדם שקיבל כבר את האמת – כלומר, שהתורה היא השכל האמיתי שצריך להוביל אותו בחיים, לא צריך להתבלבל בין הבחירה והידיעה, משום שאותה תורה המצווה עליו להשתדל בכל כוחו להיות כרצון השם, מצווה עליו גם לשמוח ולהאמין שאף אם לא זכה עדיין – הכל מאת השם ועליו לעשות תשובה.

לכן, כאשר אדם חי עם שכל התורה הוא חי עם האמונה, וכמובן שלא צריך לחשוב כלל על הבחירה. זאת, מכיוון שכבר קיבל על עצמו לחיות על פי התורה, ואת שכל התורה, אז בודאי שיחפוץ לעשות הכל על הצד הטוב ביותר וכמובן שלא יחפש הנחות או תירוצים לפרוק מעליו עול תורה ומצוות. ובנוסף, אם ח"ו עבר על התורה באופן כלשהו, אז אותה תורה עצמה, שהוא רוצה כל כך לשמור, מגלה לו מה עליו לעשות אם לא הצליח לשמור/לקיים ציווי כלשהו: וידוי, חרטה ותשובה. אבל אין היא אומרת לו להיות בעצבות או דיכאון ובודאי לא לרדוף את עצמו.

אם כן, אדם שחי על פי שכל התורה וציווייה אין לו שום בלבול, מכיוון שהוא עושה הכל, בין לפני ובין אחרי, על פי שכל התורה שהוא השכל של השם יתברך, שגילה בתורתו ובעיקר על ידי הצדיקים. כמו כן, אדם שחי בדרך זו אף רוצה מאוד לקיים את מצוות הבורא בכל מאודו, לכן לא ייפול משמחתו כאשר ייכשל ולא ירדוף את עצמו, אלא יעשה הכל בתמימות.

ההרגשה שיש לאדם, שהיא כמובן מוטעית, שהיה יכול לעשות טוב יותר הינה כפירה. נכון, אם עשה כבר דבר כלשהו והוא מבין שאפשר לעשותו טוב יותר, אז בודאי שהדרך הטובה ביותר לשפר מעשיו היא בתפילה לבורא עולם – לבקש ממנו שיעזור לו שלהבא מעשיו יהיו טובים יותר. כי עכשיו הנעל משולשת – זה כל מה שביכולתי לעשות, זה מה שהשם רוצה שאעשה וזה הכי טוב בשבילי.

לכן, על האדם להסתכל על הכל באמונה! שהרי דברים אלו מופנים לקורא שרוצה להצליח ולעשות/להיות כרצון השם. ואם כך, עליו להאמין בעצמו שהוא באמת רוצה וכל מה שכבר קרה זהו רצון השם, כי הכי טוב ש"המנעל" יצא "משולש". כך ממש בתמימות.

אמונה זו קובעת את שמחתו של האדם, ולא רק את השמחה מאותו דבר, אלא תהיה זו שמחה תמידית. כי זו מלחמתו התמידית של היצר הרע באדם – לשבור לו את האמונה בעצמו.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)