הקרב על התודעה הישראלית

כיצד תיזכר מלחמת עזה? האם
נצליח לשמור את הישגיה שלא
יתמסמסו? מצד שני עלינו לזכור,
המלחמה אינה סרט שהיה ואנו לא
צופים פסיביים שדעתם לא משנה כלום.
 

כיצד תיזכר מלחמת עזה? האם נצליח לשמור את הישגיה שלא יתמסמסו? האם רוח הלוחמים והעורף תהיה אפיזודה חולפת או תשפיע לאורך זמן?

התשובה על שאלות מעין אלו נוצרת בימים אלו, ותלויה הרבה בנו.

מצד אחד, היה מהלך חשוב שבו השתנו דברים מאוד משמעותיים בחשיבה ובהרגשה הלאומית. אומה שלמה זקפה את קומתה. צה”ל גילה גבורה גדולה שנבעה מרוח גדולה. "שם שמים" תפס מקום חשוב במלחמה הנוכחית ועוד יסופר בו רבות. כאן נסתפק באמירה של הרמטכ"ל בפורום סגור "המלחמה הזאת הייתה בסימן ”ברוך ה’ ובעזרת ה”’. המדינאים גילו במשך שבועות עוז רוח כלפי אומות העולם שכבר זמן רב לא ראינו. הדרום לא עוד מופקר.

חיילי סדיר שבחיי היומיום נראים כאילו כל עניינם הוא בקטנות, היו מלאי רוח קרב ומוכנות למסירות נפש בעד מלחמה צודקת. חיילי מילואים בעלי משפחות הניחו בצד את כל עסקיהם ומשפחתם והתייצבו בהתרוממות רוח למשימה המסוכנת שהופחדנו ממנה במשך שנים. לקחים רבים הופקו והתגלה צה”ל במיטבו. הקוד המוסרי העקום שבגללו נהרגו לוחמים, קוד שליווה את צה"ל בעבר חלף ונעלם לשבועות מספר.

התפישה שאי אפשר לנצח את הטרור ולכן עדיף לא להתחיל – נחלה תבוסה. העורף היה איתן ומאוחד לגמרי. יצאנו לצרוב את התודעה הפלסטינית, והתודעה הישראלית נצרבה לטובה. סביר להניח שאם היו אומרים לנו לפני כן שמדינת ישראל תתנהג כך בשעת מלחמה, היינו אולי מרימים גבה ומפטירים "הלוואי", ומרחמים על התמימים.

יש עוד דברים רבים נפלאים בנגלה ויותר מכך בנסתר. רגלי משיח שמתעוררים בכל מלחמה התעוררו גם כעת. רוח האומה פעלה פעולות חשובות במסתרים עוד יותר מאשר בנגלה.

אולם מצד שני לא נקבע מראש מהלך שיכריע באופן סופי את הטרור ובודאי לא לחזור לעזה. גם ביחס למטרות המבצע המלחמה נפסקה באמצעה. יש סבירות שבזמן קרוב או רחוק יחזור המצב הביטחוני להחמיר והלוואי שנתבדה.

מהן האפשרויות העומדות לפנינו? לפני שכל אחד נוקט עמדה, חשוב לזכור שיש חשיבות גדולה למה שנאמר. המלחמה אינה סרט שהיה ואנו לא צופים פסיביים שדעתם לא משנה כלום. השיח הציבורי שכל אחד שותף לו הוא זה שיקבע מה ייצרב בתודעה הלאומית. יש שתי אפשרויות התייחסות למהלך שנעצר באמצעו. שתי אפשרויות אלו אינן אומרות דברים שונים אלא בהקשר שונה. אפשר לומר את אותם דברים על מהלך שהופסק באמצעו מתוך התמקדות בחלק הטוב או בחלק החסר.

השיח הציבורי כעת יקבע את השאלה האם ההצלחה הייתה חולפת או שהיא שלב חשוב בהתקדמות. אפשר להתמקד בהישגים אבל למוסס אותם בגלל הסוף, המוכיח שתעוזת המדינאים היה אפיזודה חולפת. נכון שהיו הצלחות, אבל אין מה לצפות כשאלו הם המנהיגים. הסוף מוכיח שלא השתנה דבר, ואותה דרך שהובילה אותנו לדרדור היא זו שממשיכה לעצור אותנו. בדרך זו אנו רואים במצב הביטחוני את חזות הכל, שאם הוא לא נפתר אז למעשה שום דבר לא קרה.

אפשרות אחרת, לומר אותם דברים כהווייתם ולא כפי תוצאתם. אפשר להצביע על כל הדברים הנפלאים שהיו ולומר: זהו עם ישראל האמיתי. אלו הם כוחותיו. מה שהתגלה בשבועות אלו טמון היה גם קודם וגם נתגלה כעת. לא להצביע רק על ההצלחות הצבאיות שאולי יחלפו אלא על הרוח שהביאה אותן. על צורת החשיבה שממנה הן באו. להדגיש את הרוח, להאדיר אותה, ולומר שבפנימיותנו יש בנו עוד הרבה יותר מכך. כאשר מדברים חיובי גם האוזניים פתוחות יותר לשמוע. כאשר מדברים חיובי נותנים תקווה, מפיחים כוח, ובונים את הקומה הבאה.

לאחר הקרב בחזית בעזה מגיע כעת הקרב על התודעה הישראלית. כל אחד במסגרת עבודתו משפחתו חבריו ואפילו בתור לרופא – הוא חייל בקרב על התודעה הישראלית. בקרב צריך להניח בצד את הקטנוניות ולעשות את מה שצריך על הצד הטוב ביותר.

(באדיבות אתר מכון מאיר)