מלא נקודות

היצר הרע, כדרכו, משתמש בכל מיני
משוואות ותחכומים כדי להפיל את האדם.
הוא גורם לו להאשים ולרדוף את עצמו,
וכל זה רק כדי להסתיר ממנו את העובדה
שהוא מלא בנקודות טובות.

בגן החכמה – פרק 26

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

הבחירה הנכונה

כידוע, כל עיקר בריאת האדם היא בשביל הבחירה, והבחירה היא המובילה והמדריכה אותו. אך אם ידע האדם מהי הבחירה הנכונה בכל רגע ורגע בחייו, או אז ילך לבטח בדרך הנכונה. ועיקר הבחירה הוא בין השכל הנכון לבין הכסילות (לכן היצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל"). כאשר אדם בוחר בידיעה – שכל מה שעובר עליו זהו רצון השם – אז הוא תמיד שמח ומלא ברצון להבין את רמיזותיו של השם, ולהתקרב אליו ולעבודתו. זו הבחירה הטובה.

אולם, כאשר בוחר לחשוב שזה ה"אני" שלו ומאשים ורודף את עצמו, וחושב שגם העבר היה בידיו והוא יכול לעשות טוב יותר ו… ו… כמו החכם במעשה זה, אז הוא לעולם לא יהיה מרוצה מעצמו – וזו הבחירה הגרועה.

למשל, כאשר יש לאדם מחשבות והרהורים רעים לתאוות – בחירתו הנכונה היא להאמין שאף זה מאת השם. אם טועה בבחירתו, כלומר שהוא לא מאמין שמחשבות אלה הן מאת השם אלא תולה זאת בעצמו, כאילו הוא זה שבוחר שיהיו לו מחשבות כאלה, אז ברור שהוא נשבר ומתמרמר ומאשים את עצמו שהוא רשע, ואז נופל לעצבות נוראה והמחשבות רק מתגברות עליו יותר. בודאי שאדם כזה מאבד את כל הקשר שלו עם הבורא ועם מה שהשם רוצה לרמז לו.

לעומת זאת, אם זוכה לבחור נכון ומאמין שמחשבות רעות אלו הן מאת השם, והוא יודע, שתמיד, הדבר הראשון שהבורא רוצה ממנו שיעבוד עליו היא השמחה, אז הוא לא מאשים את עצמו ואינו נשבר מעצם מחשבות אלה, אלא מחפש להבין מה השם מרמז לו. במקרה זה, כידוע, שהשם מרמז לאדם לעבוד על מידת השמחה שלו כי "בשמחה" – אותיות "מחשבה". לכן עיקר עבודתו לקנות את מידת השמחה כדי שמחשבתו תהיה מיושבת. ובנוסף, הרמז של הבורא אליו, במחשבות אלה, הוא להראות לו שעדיין לא תיקן תאוות אלו והוא צריך להתעורר בתפילתו ובעבודתו כדי לתקנן. נמצא, שעל ידי האמונה האדם עושה את העבודה הנכונה בתפילה וכיסופים וכו’, וזוכה לבחירה הנכונה.

תשמח במצוות שלך

נקודה נוספת שעלינו ללמוד מהתם היא לשמוח במצוות, ולא רק באופן כללי, אלא דווקא לשמוח במצוות שאתה עושה – ואיך שאתה עושה אותן! התם, כשסיים להכין את הנעליים – שהיו מנעל משולש – לקח אותן בידיו והחל לרקוד ולשמוח איתן, הוא התלהב מהן והתענג עליהן. הוא היה מאושר בכל מעשי ידיו ונהנה מיגיע כפיו. זו, למעשה, הנקודה היסודית של כל האמונה והתמימות. וכשאדם זוכה להבין נקודה זו ולחיות אותה – כלומר להיות שמח במעשי ידיו ובכל נקודה בה זוכה – הוא כבר בדרך הנכונה, הכל כבר זורם. כל התמימות והחיים הנכונים הולכים אחרי נקודה זו – כאשר אדם שמח בחלקו.

זו גם הנקודה היסודית של כל היהדות, והנקודה העיקרית במעשה של התם. לכן עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לקנות אותה. ואיך עושים זאת? כאשר אדם שמח בחלקו ובכל מה שעושה. כשהוא שמח בכל מצווה בה זוכה, בכל חסד, בכל תפילה וכדומה.

אך כשאדם אינו שמח מצב זה נקרא "חכמות", שזו כפירה וגאווה, מכיוון שתולה הכל ב"אני" שלו. וכי מה תאמר? שהוא לא שמח כי הוא מבין שאפשר לעשות יותר טוב? אז מה אם הוא מבין כך? כל מצווה שאדם עושה עליו לשמוח בה בשלמות, ותהיה איך שתהיה. עליו לדעת שזו נעל משולשת, כמו שהתם ידע היטב את שפלותו. וגם אם כולם עושים טוב יותר ממנו, זה בכלל לא עניין אותו.

במעשה זה אנו נפגשים עם השכל המתוק, החשוב והיסודי ביותר בכל עבודת הבחירה של האדם והוא – התמימות בקבלת כל המציאות כולה עם ההבנה שזהו רצון השם, והעיקר – קבלת הבחירה באמונה תמימה. כלומר, להאמין באמונה שלמה שכל מה שהיה וכל מה שהווה וכל מה שיהיה – הכל ברצון השם, כולל הבחירה שלי!

התמימות המתוקה

התמימות, משמעה, ללכת עם שכל התורה, שהיא השכל של השם יתברך. וחכמות, משמען ללכת עם השכל של עצמי, השכל שהאדם ממציא. כלומר, ללכת עם ה"אני".

נקודה זו הינה עיקרית מכיוון שבעזרתה בחירתו של האדם עומדת במקומה הנכון והיא הקובעת את כל הצלחתו. התמימות היא ההיפך מהחכמות, שפירושן – שהאדם משתמש בכל מיני שכלים והבנות שהתוצאה שלהם היא עצבות, ייאוש, דיכאון וגאווה. כל הבנה שהאדם מבין והמסקנה שלה אינה "אמונה" משמעה – עצבות, רדיפה עצמית, קלקול המשפט וכדומה – וזה קורה כשאדם אינו רואה את צדקת השם בכל מה שעובר עליו.

והייתם כאלוקים

ובאמת, כאשר אדם מזלזל במצוות שהוא מקיים וחושב שממילא הן לא בשלמות, לכן הן לא חשובות, או בגלל שיש הרבה מצוות שאינו מקיים אז גם המעט שעושה אינו חשוב – כל זה נמצא תחת כותרת הכפירה, אפיקורסות וליצנות שהיצר הרע מכניס באדם: לזלזל בדבר שאינו מושלם ולהכניס בו גאווה של "והייתם כאלוקים". וכי אמור הוא להיות מושלם? הוא אמור לעשות את המצוות בכוונה ובשלמות על פי כל הדקדוקים, רק אז הן יהיו "שוות"? היצר הרע אומר לאדם שהן לא שוות כלום, ח"ו, לכן גם את המעט שאדם זוכה לעשות הוא עושה בעצלות ובלי חשק.

היצר הרע, כדרכו, משתמש בכל מיני משוואות כגון – שמישהו אחר עושה יותר טוב ממך, השני מתפלל יותר טוב ממך וכו’, וכל זה רק כדי לקלקל לאדם את תמימותו – את האמונה הפשוטה שעליו לשמוח בכל השתדלות שלו, כלומר בתוצאה הסופית שהתקבלה. ולמרות, שברור לו, שהתוצאה רחוקה מאוד משלמות – עליו לשמוח! מכיוון שלבורא יש נחת רוח ממצוותיו כפי שהן. הרי הבורא ברא את האדם קרוץ מחומר, ויש לו נחת רוח מכל תנועה של יהודי אפילו הפשוט ביותר. ואפילו פושע ישראל – גם מנקודותיו וממצוותיו יש לבורא העולם נחת רוח. אך אם אדם היה מאמין שמצוותיו חשובות בעיני הקב"ה הוא היה עושה אותן בשמחה ובהתלהבות גדולה, והיה רק מתחזק ועולה מדרגה לדרגה.

נקודה של ענווה

כאשר אדם יודע את מקומו, את שפלותו, הוא יודע שכל מצווה אותה זוכה לקיים היא חסד מהשם, ממש מתנת חינם. ואפילו המעט שהוא עושה גם הוא רחמיו של השם ומתנת חינם. וכאשר אדם מחזק את נקודת התמימות שלו ושמח במעשי ידיו, כי זה מה שהשם נתן לו וזה מה שמתאים לו וכל דבר אחר היה גורם לו להתגאות וכו’, אז הוא מרגיש את האמת – שכל מה שהוא עושה בא מצד רחמיו של השם עליו.

אם כן, השמחה בנקודה הטובה היא יסוד כל היהדות ועיקרה הוא התמימות. אדם שלא מסוגל או לא מצליח לשמוח בנקודות שלו רחוק מאור היהדות, וממילא הוא לא יכול להאיר לאחרים – בני ביתו, ילדיו וכו’. קל וחומר שאינו יכול להיות "אור לגויים" שזו תכליתו של כל יהודי, כמו שכתוב "והייתם אור לגויים".

עתה מובנים היטב דברי רבינו הקדוש בתורה רפ"ב, בה הזהיר מאוד ללכת עם הנקודות הטובות, לבל יאבד האדם את עולמו חלילה, כי על יד המרה השחורה והעצבות שהיצר מכניס בו, מכיוון שאין מעשיו עולים יפה, על ידי זה גם את המעט שהיה יכול לעשות הוא כבר לא עושה, ואילו היה משמח את עצמו באותה נקודה טובה ומאמין שהיא יקרה וחשובה מאוד אצל בורא העולם – היה זוכה לקבל כוח שבעזרתו היה עושה עד ועוד טוב, עד שהיה יכול לזמר להשם ולהתפלל ולחזור בתשובה שלמה.

אור המצוות

אדם שמחשיב ומייקר כל מצווה, מתענג אליה ומאמין בה ורוקד איתה – היא תאיר לו בחזרה והוא יזכה להרגיש את האור הגדול של התורה והמצוות, את העשירות העצומה שיש בידיו, שבכל רגע ורגע יש בידיו לקיים מצוות שהן יקרות ונפלאות מאוד, עד שאי אפשר להעריך את חשיבותן בשום הון שבעולם. ואל לו לאדם לחשוב ולטעות, שהשמחה במצוות שייכת ליחידי סגולה, אלא היא נקודת אמת גם של האדם הפשוט ביותר, גם לזה שרק התחיל להתקרב ולהיכנס בעבודת השם וכל עבודתו חסרה ומלאה בפגמים ורחוקה מאוד מאוד משלמות – גם הוא צריך ויכול לשמוח כך, אם רק יהיה תמים ויראה איזו זכות נפלה בחלקו – שהוא, הקטן שבקטנים, זוכה לעשות את רצון השם.

כל מצווה יקרה לאין ערוך. כל נקודה, ולו הקטנה ביותר שיש בה רצון השם – חשובה מאוד. ואם אדם היה מאמין בזה אז כל מצווה בעיניו הייתה כאילו מצא יהלום יקר מאוד, ואז בודאי שהיה קופץ עליו בשמחה. וככל שאדם עניו יותר כך שמחתו והתלהבותו גדולות יותר. כי ממה נפשך? אם אתה באמת מחזיק עצמך כאדם קטן, בודאי ראוי לך לשמוח מאוד על היותך אדם קטן מאוד שזוכה לעשות את רצון המלך ששמח בכל מה שאתה עושה, לכן אף אתה היה שמח. כל מי שקטן בעיני עצמו בודאי שמח במצוות כמו התם הקדוש, וההיפך – נובע רק מתוך גדלות. כאשר אדם מחזיק עצמו כמשהו אף פעם הוא לא יוכל לשמוח, כי לדעתו ולפי ערך גדולתו ראוי לו לעשות הרבה יותר – וזו גאווה, זו דרכו של החכם שאמר: "עד היכן מגיעה חכמתי ונזדמנה לי טעות כזו?" ואף אם אתה חש שאינך "שווה משהו" – אז מה בכך? מה מונע ממך לעשות מצוות? למה לך ליפול לעצבות שעלולה לשתק אותך ולמנוע ממך לעשות טוב?

כאן צריך להבהיר – אדם עצוב אין זה אומר שהוא עניו ושפל, כי אדם שמחזיק עצמו שפל תמיד שמח. אך אם הוא בוחר להיות עצוב מכיוון שאינו שפל בעיני עצמו – הרי שהוא מחזיק את עצמו כמציאות, לכן הוא לא מבין מדוע לא הולך לו, הוא לא מבין למה לאדם מוצלח כמוני לא הולך? אך מי שיודע את שפלותו ויודע מעט מגדולת הבורא – תמיד שמח מעבדותו, כפי שהיא, כמו שמסביר רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"א):

"ולעבוד את השם, איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את השם לפי גדולת הבורא יתברך. מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יוכל לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך… והכלל, שהעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללים ולומדין ועושין מצוות (ובאמת, לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו", כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך)".

משיחה זו מובן שבכל אופן שיהיה, גם בשיא העלייה, לעולם האדם לא יכול להיות מושלם ביחס לבורא, לכן עליו לשמוח במה שעושה, והעיקר הוא הרצון והכיסופים כשפי שאומר לנו רבי נחמן.

ומוסיף רבי נחמן ואומר (ליקו"מ ח"ב, מ"ט): "לפי גדלות השם יתברך ועוצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא, שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס ושלום חס ושלום, אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאוד בהעולם, על כן צריך לחזק עצמו מאוד בעבודתו כל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא, ויסמוך על רחמיו ולהבא לא יעשה עוד, ויהיה שב ואל תעשה על-כל-פנים, הן במחשבה והן במעשה, כי גם המחשבה של אנשים כאילו היא גם כן עשייה, כי גם בעולם העשייה יש מחשבה, וצריך להיות שב ואל תעשה במעשה ובמחשבה כנ"ל, ומה שנעשה עמו ממילא, אל יחוש ואל יסתכל על זה כלל".

בדברים אלה מביא רבי נחמן את הקצה השני של הדברים – שלפי גדולת הבורא, גם אם יעשה האדם איזו תנועה קטנה שהיא לא לכבוד השם, כבר ראוי שיבוא עליו מה שראוי ח"ו, אך רחמיו של הבורא הם גדולים בלי סוף ומחזיקים את האדם ואת העולם, וממילא גם אם אדם עובר את מה שעובר בחייו, עליו לזכור שהבורא הוא רחמן ואילו היה מדקדק עמו לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. לכן, גם עכשיו עליו לסמוך על רחמיו המרובים, ולהבא – לא יעשה עוד.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)