פתח הישועות

נקודת המפנה שלנו בכל עת מאז
היותנו לעם, היא זעקתו של כל אחד
מאיתנו. זעקה שבאה לעזור לנו ‘להוריד
את האסימון’ ולהבין דבר מאוד חשוב.

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה (אסתר ד, א).

נקודת המפנה של מגילת אסתר, וכן של כל עת צרה ליעקב מאז היותנו לעם, הינה זעקתו של היהודי. ייתכן לומר שכל מטרת הצרה אינה אלא להוציא ממנו את הזעקה הזאת, כשסוף סוף יורד ליהודי האסימון והוא מבין שאין על מי להישען, רק על אבינו שבשמים (ראה סוטה מט, ע"ב).

מורי ורבי הרב הצדיק רבי שלום ארוש שליט"א הסביר לי בטוב טעם את כוונת התורה, כאשר אומר הקדוש-ברוך-הוא, וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (שמות כב, כו):

עני אחד זקוק להלוואה כדי להחיות את עצמו. הוא פונה למלווה, אבל המלווה מוכן להלוות לו רק בתנאי שיפקיד אצלו משכון. לרש אין שום דבר מלבד כסות לילה. "טוב", אומר לו המלווה, "תן לי את הכותונת שלך, ואני אלווה לך סכום כסף. וכל זמן שלא תחזיר את החוב, לא אחזיר לך את המשכון!"

"עד כאן!", אומרת התורה הקדושה, כביכול. התורה מחייבת את המלווה להחזיר לעני את כסותו כל יום בעת שקיעת החמה, כדי שיהיה לו במה לישון. מאידך, התורה מחייבת את העני להחזיר את המשכון למלווה כל יום תדיר בעת זריחת החמה.

והנה, המלווה אומר לעצמו, "התורה בודאי מתכוונת לעני צדיק, אך העני הזה משחק איתי משחקים – לא נראה לי שהוא מתכוון להחזיר את החוב. הלילה, לא אחזיר לו את הכותונת, ואז יתחיל להבין שתשלום חוב הינו דבר רציני. הוא לא יעבוד עלי!". אותו יום בשעת שקיעת החמה, מגיע העני לביתו של המלווה כדי לקחת את כסותו ללילה, והמלווה טורק לו את הדלת בפנים.

כאן נשבר ליבו של העני לרסיסים. לא רק שאין לו מה לאכול, אין לו אפילו במה להניח את ראשו. הוא יוצא החוצה, וזועק זעקה מרה לאביו בשמים יתברך שמו. "ריבונו של עולם! אינני יכול לסבול יותר! הגעתי לקצה גבול יכולתי! הצילני, אין לי אפילו פיסת בד מזערית לכסות את גופי בלילה! השם יתברך, עד מתי?!?"

התורה הקדושה מעידה שהקב"ה עוזב את כל ענייניו, כביכול, ומטה אוזן קשבת לזעקת העני. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. עד כאן דבריו של מורי ורבי הרה"צ רבי שלום ארוש שליט"א.

והנה לפלא, בא המדרש ומלמד (בראשית רבה מב, ג, ד"ה ויהי) שבכל מקום בתורה שנאמר והיה, זאת לשון שמחה. צריך לשאול, מהי השמחה של עני מרוד, עירום וחסר כל, שעומד עליו המלווה כנושה ואינו מוכן להחזיר לו את כסותו, החפץ היחידי שלו בעולם – מה כל כך שמח כאן? מדוע לא כתוב "ויהי", לשון צר, ולא "והיה" לשון שמחה?

די במבט חטוף אל פירושו של הרמב"ן זי"ע לתרץ את כל הקושיות הנ"ל. מסביר הרמב"ן, שהבטחת השם יתברך לשמוע את העני איננה מוגבלת לעניים צדיקים בלבד, אלא כוללת אפילו מי שלא כל כך הגון. כִּי חַנּוּן אָנִי – הוא לשון חינם, שהקב"ה עונה לתפילותינו בתורת מתנת חינם, ולא מפני שמגיע לנו משהו. זהו יסוד חשוב ועיקרי בעבודת השם.

כשאדם סוף סוף מחליט לחזור בתשובה, להתבודד, ולפתוח את פיו בתפילות ותחנונים, אזי היצר הרע אומן-השקרנים מתלבש על האדם בשלושים טענות שונות ומשונות מדוע לא כדאי ולא תועיל שום פניה, או שום צעקה אל השם יתברך. היצר הרע אומר, "עזוב אותך – מי אתה שהשם ישמע בקולך? עד לפני זמן לא רב עברת על כל איסור שבתורה! מי אומר שהתנקית אפילו מאחד מהם? חבל לך על הזמן…"

היצר הרע הוא שקרן ורמאי. הקב"ה מבטיח לשמוע כל צעקה של כל אדם, כִּי חַנּוּן אָנִי. העיקר שיפנה אל השם יתברך כעני בפתח המבקש צדקה בתורת מתנת חינם, ולא כמו אחד שמנופח בגאווה וחושב שמגיע לו משהו, כי לא מגיע לאף אחד מאיתנו כלום. זוהי השמחה בבשורת וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, כי הקב"ה שומע את קול תפילתו של כל אחד שפונה אליו, כפי שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קמ"ה, יח): "קָרוֹב ה’ לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".

מתעוררת שאלה נוספת בכל העניין הזה, כלומר, מדוע השם יתברך נותן את ההבטחה הנפלאה הזו של וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי דווקא כאן בעניין העני והמשכון? אם לא טעיתי, כל זה בא ללמד שהעני נפל לעוני בגלל שחסרה לו אמונה ולא פנה אל השם יתברך בכלל. אילו היה מתפלל ושופך את שיחו אל בורא עולם יתברך שמו, אין מציאות שהיה נופל לדוחק כזה, עד כדי כך שאין לו מאומה מלבד החולצה שעל גבו. בעצם, העני הוא אשם במצבו, כפי שנראה במשל הבא:

מורי ורבי הגה"צ רבי שלום ארוש שליט"א סיפר לי את המשל הבא: אחד משרי המלך טייל בפארק, וראה עני מרוד ומרושל לבוש קרעים וסמרטוטים ישן על ספסל. משום מה, דמות העני נראתה לו מוכרת. השר ניגש להביט בו מקרוב. לתדהמתו, מצא שאין זה אלא הנסיך, בנו של המלך. נדף ממנו ריח לא נעים כאילו לא התרחץ במשך שבועות, שערו דביק ומגודל, נעליו קרועות, בקיצור – על הפנים ממש. זועק השר מרוב התרגשות: "מה קרה לך? איך הגעת למצב כזה? לך תבקש מה שאתה צריך מאביך – יש לו הכל, כסף, כסות, מזון – למה לך להמשיך ככה?"

בן המלך מרים את ראשו מן הספסל, מביט אל השר במין הבעה מטופשת, ואומר: "אין לי זמן לדבר עם אבא שלי".

לא תיתכן שטות גדולה מזו בעולם. כל מי שאיננו מדבר עם השם יתברך דומה לאותו בן מלך שאינו אלא כסיל מוחלט וחסר דעת. כל יהודי הוא בן מלך – אביו שבשמים הינו תקיף ובעל יכולת, ובידו לעשות מה שהוא רוצה ומתי שירצה.

פיו של אדם הוא פתח לכל הישועות. עליו רק לפתוח אותו בתפילה ובתחנונים, ולבקש מתנת חינם. ואל ייפול קרבן לטענות היצר כאילו השם יתברך לא ישמע חס ושלום. רק יזכור תמיד את הבטחת השם יתברך – וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, וישנן אותה שוב ושוב עד שיפיל את כל המחיצות וכל המכשולים העומדים בינו ובין אביו שבשמים. אין שמחה גדולה מן הידיעה שיש לנו אבא חנון ורחום העונה בכל עת. וכשנכנס אדר, מרבין בשמחה. כן נזכה לדבר אל השם יתברך ולשמוח תמיד, אמן.

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net