העגיל שבאוזן

הוא התיישב בחוסר מנוחה, ואי
שם בין יבנה לראשון לציון הוא שאל
אותי בפתאומיות, "למה אתם החרדים
נגד עגילים באוזניים?", "אני???"
תמהתי, "אני מלא בקישוטים…"

לא הייתה לצעיר שום ברירה. המקום הפנוי היחידי באוטובוס היה לידי. ניכר היה שלא רצה לשבת ליד "קשיש" עם זקן לבן ופיאות, אך הרעיון לעמוד כל הדרך מאשדוד לתל אביב לא ממש קסם לו. חייכתי אליו והמשכתי ללמוד את הדף היומי. הוא התיישב בחוסר מנוחה, ואי שם בין יבנה לראשון הוא שאל אותי בפתאומיות, "למה אתם החרדים נגד עגילים באוזניים?"

"מי, אני?" השבתי בתמיהה. "לאשתי ולבתי יש עשרות זוגות עגילים – אני קונה להם בכל הזדמנות".

"לא", הוא מחה. "התכוונתי לכם, הגברים".

"אגיד לך את האמת חביבי" עניתי, כאשר סגרתי את הגמרא, כי לפעמים ביטול התורה הוא קיומה כמו במקרה זה, כשהקב"ה מעניק לי הזדמנות לשוחח עם יהודי צעיר שטרם טעם את מתיקות היהדות. "אני מלא קישוטים – זקן, פיאות, כיפה, ציצית, כובע, ועוד". וכמו יהודי שמשיב על שאלה בשאלה, שאלתי אותו: "ולמה אתה הולך עם עגיל באוזן? מה זה אומר?"

"זה אומר שאני בן חורין כמו שאתם אומרים, ואני חופשי לעשות מה שאני רוצה. לא דופק חשבון לחברה או לאף אחד אחר!"

לא רציתי להתווכח אך חייכתי. איך שהעולם הזה מבלבל את האנשים. בחוג של אותו צעיר אינך אלא יורם בריבוע בלי עגיל באוזן, ובל נזכיר דברים יותר גרועים ואיסורי תורה ממש, כמו כתובות קעקע. אצלי, עגיל באוזן מעורר אסוציאציה לרציעת האוזן של עבד עברי. גם בעלי עדרים מרצעים את אוזני בהמותיהם. לא רק שהעגיל אינו ביטוי לחופש הפרט והמחשבה, אלא אדרבה, הוא סמל של שיעבוד ל"סטייל" ולחברה כמו בהמה בעדר. הבא נראה כיצד:

רבי נחמן מברסלב זי"ע מלמד (ליקו"מ קמא, תורה עט), שיש שני סוגי תשובה: האחד – הרהור בעלמא, כלומר כאשר בני אדם העוסקים בהבלי העולם הזה נופל להם הרהור תשובה, אך מיד לאחר מכן חוזרים לסורם ואין להם מנוחה בנפש, בחינת ששת ימי חול. השני – תשובה שלמה, כשהאדם דוחה את הרע לגמרי ועל ידי כך מגיע אל מנוחת הנפש, בחינת שבת. עד כאן יסודו.

האיש העברי נהיה לעבד משום שעבר על מצוות התורה ונמכר בגניבתו. לכן, יציאתו בשנה השביעית היא כנגד תשובה שלמה, מאחר שתקופת שש שנות העבדות ממרקת את עוונותיו, ועתה הוא זכאי לצאת כבן חורין ולקבל על עצמו את מלא עול מלכות שמים, בחינת תשובה שלמה שהיא כנגד שבת, יציאה מחול וכניסה אל הקודש, בחינת שביעית.

כבן חורין, אין עליו אלא את מצוות הקב"ה, ולא עול בשר ודם חס ושלום, לכן שובת ממלאכת בעל הבית, בחינת שבת בה נאמר וישבת מכל מלאכתו (בראשית ב, ב) – מנוחת הגוף ומנוחת הנפש. כשם שהעבד העברי הופך לבן חורין באופן מיידי בתום שש שנים, כך הרשע הופך להיות צדיק ברגע שחוזר בתשובה שלמה. זהו כוחה של תשובה שלמה, בחינת שבת, שהחול הופך להיות קודש בין רגע ממש, כי דקה לפני תשובה ודקה אחרי תשובה דומה הדבר לדקה לפני כניסת השבת ודקה אחרי כניסת השבת. עניין אחד הן, כמו דקה לפני תום השנה השישית, כאשר שם עבד עליו, ודקה לאחר תום שנת השישית, שהוא בן חורין.

אך עדיין צריך לבאר – מדוע מעדיף העבד הנרצע עבדות עולם לחיי חופש. יש להקדים ולהתבונן בתוכן הצהרת העבד: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי" (שמות כא, ה).

אדני – הוא הצהרת העבד שהוא מעדיף שיעבוד תחת בשר ודם לעבודת קודש תחת אדון כל העולמים יתברך שמו. זוהי עבודה זרה ממש, כאשר ממיר האדם, חס ושלום, את אלוקי השמים באדון הקרוץ מחומר גס. כשם שישנם אלילי עץ ואבן, ישנם אלילי בשר ודם. ואם תשאלו – מיהו הפתי שיעדיף משענת קנה רצוץ של אדון אנושי שהיום פה ומחר בקבר, על פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? על כך ענו חז"ל (סנהדרין סג, ע"ב): "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". מפרש רש"י זצ"ל שם, "שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות".

אשתי – אין זו אלא שפחה כנענית שאדונו מוסר לו למען פריה ורביה, ולא חל קידושין על שפחה כנענית, כך שלא יכולה להיקרא "אשתי". השפחה היא, אפוא, כנגד העריות, שאם ייצא העבד לחופשי הוא חייב בכל מצוות התורה, ואז ה"שפחה" תהיה אסורה לו, כי שפחה כנענית אסורה לבן חורין. אמנם בתור עבד הוא חופשי מן המצוות, וכמעט הכל מותר לו.

העול של איסור גילוי עריות הינו כבד על ראשו של העבד, בפרט כשמדובר בעול של "ייהרג ובל יעבור". מה גם, אדם שנמצא בדרגת עבד אינו מוכן לוותר על התאוות הבהמיות. זהו הטעם לכך שמעדיף עבדות על חיי חירות, וכל זאת כדי לפרוק עול תורה ולהתיר לעצמו את העריות.

אנו מקבלים כאן מסקנה מדהימה: "חופשי מן המצוות" הינו בניין אב לעבד נרצע המשועבד לצמיתות לתאוותיו. יסוד זה מעוגן בהלכה, שהלכה מפורשת קובעת שאין מזמנים על עבד "משום פריצותא דעבדים" (שו"ע או"ח סי’ קצט, סע’ ו), כפי שמפרש בעל ה"משנה ברורה" זצ"ל (שם, או"ק יד), "שחשודים על הזנות".

בני – מרמז לשעשועי העולם הזה, כפי שנאמר (ירמיהו לא, יט), "הבן יקיר לי…ילד שעשועים". העבד מצהיר בזה שאיננו חפץ בעולם התורה, התשובה והמצוות, ורצונו רק בהמשך שיעבוד לתעתועי העולם הזה – מאכל, משתה ותענוגות.

זהו לא אצא חפשי – שעבד נרצע נקרא מי שמשעבד את עצמו לבשר ודם בחינת "אדוני", לעריות שהן בחינת "שפחה", ולהבלי העולם הזה שהם בחינת "בניי". זהו באמת עבד לצמיתות המאבד את זהותו כיהודי בן חורין. לפיכך אמרו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". עבד נרצע המשועבד לעולם דומה למת, ורמז לכך בפסוק "לא אצא חפשי" הוי גימטרייא 521 בדיוק כמניין "אנכי מת", בדומה לרשע שסוגר לעצמו את דרכי התשובה, והרשע נקרא מת בחייו.

אמר יאמר – הינו המאמר הכפול, שאמר וחוזר ואומר. זהו רמז לסוג הראשון של תשובה, כאמור, כאשר משמים שולחים לאדם הרהור והאדם מתעורר במקצת אך תיכף חוזר לסורו, כפי שאמר רבי נחמן זי"ע, "בחינת ששת ימי חול", שלא משיג מנוחת הנפש לעולם ומשועבד למשך כל ימי חייו, בחינת עבד נרצע.

עד שסיימתי להרהר בכל הסוגיה הנ"ל, הגענו כבר לתחנה הסופית ונפרדתי מן הצעיר עם העגיל באוזן בחיוך ובברכה. מי יודע, עם התפשטות אורו של רבינו הקדוש, לא אתפלא בכלל אם אראה אותו באומן בראש השנה הבא עלינו לטובה. אצל רבינו, לא רק שיטעם מהי חרות, אלא יטעם מה זה כיף חיים אמיתי. הלוואי על כולם, אמן!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net