קרש קפיצה להשיג את הכל!

רבי נחמן מלמד אותנו שיש לנו
קרש קפיצה אדיר כדי להגיע לכל
המדרגות כולן, והוא מונח ממש
לרגלינו. נשמע טוב, נכון? אבל מה
מונע מאיתנו להשתמש בו נכון?

בגן החכמה – פרק 27

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

שמחת האדם במצוותיו מהווה קרש קפיצה עצום לכל המדרגות כולן. פעם אחת שאלו את האריז"ל הקדוש כיצד זכה למדרגתו הגבוהה ולהשגותיו הנשגבות, והוא אמר שזכה לכך רק בזכות השמחה שהייתה לו בקיום המצוות.

החיד"א ע"ה כותב, שהשכר שהאדם מקבל על השמחה שיש לו במצווה הוא פי כמה וכמה גדול מהשכר על עצם המצווה! בזה מתורץ הקושי שיש בפסוק (תהלים סב, יג): "ולך – ה’ חסד, כי – אתה תשלם לאיש כמעשהו". לכאורה, זה לא מובן: איזה חסד יש כאשר השם יתברך משלם לאיש כמעשהו? אין זה חסד אלא יושר: אדם עשה מצווה ועליו לקבל עליה שכר כדין, ולא בתור חסד! כי במה זה שונה מאדם שביצע עבודה ומשלמים לו עבורה, הרי לא אומרים לו שזה חסד?!

המשל הבא ימחיש את העניין: בבית חרושת מסוים ישנה מכונה שהעובד שמפעיל אותה מקבל שכר של, נניח, מאה שקלים לשעה. העובד הזה, כל זמן שמבצע את תפקידו בשלמות יקבל את שכרו. אין זה משנה אם הוא מדוכא ושבור או שמח ומאושר. כל זמן שהוא מבצע את עבודתו הוא מקבל מאה שקלים. הוא יכול לרקוד כל היום והמכונה תפעל – ולא יוסיפו לו אגורה על שכרו. משלמים לו על הפעלת המכונה ולא על האהבה והשמחה בה הוא עושה את עבודתו. כמו כן לא יפחיתו אגורה משכרו אם יבצע את עבודתו כשהוא עצוב ומדוכא. המכונה עובדת – הוא יקבל את שכרו – מאה שקלים!

אצל השם יתברך הדברים פועלים אחרת. אדם שמקיים את המצווה בשמחה מקבל תוספת שכר גדולה ועצומה על שמחתו, וזהו חסדו של הבורא עליו נאמר בפסוק: "ולך השם החסד – כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומהו "כמעשהו"? – כפי שהאדם עשה את המצווה. אם עשה אותה בשמחה יקבל שכר נוסף. זהו בודאי חסד גדול מאוד.

נעל של שלוש קצוות

למרות שעל האדם לשמוח במעשי ידיו, כמו הסנדלר – בנעליים שמכין, הנגר – ברהיטים שמכין וכן הלאה, עיקר הדברים מכוונים לעניין הרוחניות שם מתגבר על האדם היצר הרע מאוד למצוא פגמים בעבודתו ולהחלישו, כמו שרבינו הקדוש רמז בעצמו אחרי שסיים את המעשה הזה ואמר: "ואם התפילה היא מנעל של שלוש קצוות…" כלומר – רמז שכל תכלית המעשה הזה היא ללמד כל אחד מאיתנו את המסר הטמון כאן לעבודת השם שלנו, כי זה העיקר – שישמח בעבודתו כפי שהיא אפילו אם היא יוצאת כמו הנעל של התם, עם שלוש קצוות…

בכל עבודתו של האדם – עבודת היום, תפילה, לימוד וכו’ – אם יסתכל על מה שהוא עושה ויראה שישנם אינסוף חסרונות בעבודתו (נעל משולשת), ברור שהוא ייפול בדעתו ויתאכזב, כמו שקורה להרבה אנשים. אולם רבי נחמן מלמד אותנו שחכמות אלו הן גאווה וכפירה ועלינו ללמוד מהתם: למרות שטרח ויגע ובסופו של דבר יצאה לו נעל משולשת, הוא שמח והתענג מהנעל הזאת ושיבח אותה: "כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה!…"

לכן, כל אדם צריך לשמוח בעבודתו ולחיות באמונה שכל שכבר עבר ועשה – זה הדבר הטוב ביותר. עליו להתבונן תמיד על מה שעשה עד לאותו רגע – וגם מזה לשמוח ולהתענג ממעשיו, ורק כך הוא שמח ב’נעל המשולשת’ שלו. רק לאחר ששמח בשלמות מהנעל המשולשת הוא יכול לעשות חשבון נפש ולהתבונן על מה שצריך לשפר ולתקן בעתיד. אולם, אם יעשה זאת לפני שישמח בחלקו ויתחיל קודם לחשוב מה לא בסדר בעבודתו ומה עליו לשפר – הוא ייפול! משום שכך לא ניגשים לעשות חשבון נפש ותשובה, זה דבר שמרחיק את האדם מהשם, כי חשבון נפש בלי אמונה – ואמונה משמע שמח בחלקו בשלמות – מפיל את האדם לעצבות וייאוש. וממילא, אם זה מה שהשם רוצה, זו השלמות האמיתית.

וזה הכלל – על העבר מסתכלים רק באמונה! הבחירה היא רק מכאן ולהבא! חשבון נפש צריך להיות נכון: אם זה מה שעשיתי, זה רצון השם. אם היה צריך להיות אחרת, אז השם היה עושה זאת אחרת, וכן הלאה. ובבחירה, יש לדעת, משתמשים להבא – לעשות תשובה על מה שאדם נכשל בעבר ולבקש מהשם שיקרב אותו ויזכה אותו לתקן ולשפר את מעשיו.

יסודות האמונה

הרה"ג יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, מי שהיה משגיח ישיבת "פוניבז’" הנודעת וכן המשגיח בישיבת "מיר" המפורסמת, עליו העידו גדולי הדור שהיה בעל רוח הקודש – כותב בספרו הקדוש "אור יחזקאל" דברים נפלאים:

"וראשית, עלינו להתבונן בעיקר הראשון משלושה עשר העיקרים, שכל הבריאה כולה היא חידוש, שנבראת יש מאין, וכתחילת ה"אני מאמין": "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". כלומר, שהוא חידש את הבריאה, וממילא יצאו כל היסודות: שאם הבריאה היא חידוש והוא המחדש, והכל ברצונו יתברך, אם כן אין מקום להשתדלות וסיבות, כי הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד והכל הוא חידוש.

"וזה הביאור "אין עוד מלבדו" – שאין מציאות כלל ללא השם יתברך, ואין הביאור שהשם יתברך משגיח ומבין מעשי בני אדם, אלא שאין בכלל מציאות ללא רצונו יתברך, ולא שייך כלל לעבור על רצונו, כי אין שום מושג ללא רצונו יתברך. ואף כאשר האדם חוטא, אינו עובר על רצון השם יתברך, אלא זה גופא רצונו יתברך, ורק האדם טועה וסובר שעושה נגד רצון השם, ועל זה ייענש, על שסובר שעושה נגד רצון השם יתברך. ואיתא בחז"ל שבפרשת "האזינו" מרומז כבר כל הבריאה כולה, וכל מעשי האדם לעולם. וכל זה כבר יצר הקב"ה בעת בריאת העולם, והיאך יתכן שיעבור על רצון השם, והרי הכל כבר נברא ונוצר על ידו.

"לו היינו מחוזקים ביסוד זה, היו בטלות מאליהן כל המידות הרעות, הקנאה והתאווה ודומיהן, כי היאך תיתכן קנאה שמקנא בחברו, והרי הכל קצוב מראש השנה וזה רצון השם יתברך, ומה תיתן לו הקנאה, והרי אינו יכול ליטול מחברו אפילו כמלוא נימה, כן תתבטל מאליה התאווה שהרי לא תוסיף לו במאומה תאוותו ושאיפותיו.

"ולהיפוך, היה משתדל להקנות לעצמו מידת טוב עין, כי רק בשעה שהוא טוב עין יש לו תקווה לבקש מהשם שייתן לו, כי "טוב עין הוא יבורך", כי בלעדי רצון השם יתברך לא ישיג מאומה. כן היה מקבל על עצמו עול תורה, ולא ידאג על מצבי העולם הזה, שהרי אין לדאגה מקום שלא תוסיף לו דאגותיו והשתדלויותיו, ובעת אשר יתחזק בתפילה ובברכות שהם כולם רק עצות לזה, אולי יתחזק ויזכה לאמונה כי הכל מאת השם יתברך". עד כאן לשונו.

הרה"ג לוינשטיין זצ"ל כותב שהבורא מחדש בכל עת את הבריאה. עניין זה אנו מוצאים בכתבי רבינו במספר מקומות באומרו – שעלינו לזכות לאמונת חידוש העולם, כלומר להאמין שאין שום טבע ומקרה אלא השם יתברך ברצונו מחדש את הבריאה בכל רגע ורגע. לאמונה זו זוכים על ידי התקרבות לצדיק האמיתי, כמו שכותב רבינו (ליקו"מ ח"ב, ח), וכשזוכים לאמונת חידוש העולם בודאי מבינים שאין שום מקום להשתדלות כלל, מכיוון שהשם הוא שמחליט בכל רגע איך יברא את העולם. ואם כך, מה יועילו ההשתדלויות? הרי אי אפשר להשפיע כלל על המציאות מכיוון שרק השם יתברך קובע אותה.

דבר נוסף אותו מציין הרה"ג לוינשטיין זצ"ל הוא המושג של "אין עוד מלבדו". כלומר, שלא מדובר רק בעובדה שהשם משגיח ומבין וכו’, אלא שאין מציאות כלל ללא רצונו יתברך. זהו כמובן דבר עמוק מאוד שצוין בדבריו – שאפילו המחשבה שהשם משגיח על מעשי בני אדם אינה מעידה עדיין על האמונה השלמה. זאת, משום שאדם יכול לחשוב ח"ו שיש מציאות של בני אדם ואמונתו בהשם היא שהוא משגיח על המציאות הזו. נמצא, שלפי חשיבה מוטעית זו יש כביכול שתי מציאויות ח"ו: הבורא והנברא, וזו אינה האמונה השלמה, כי האמונה השלמה אומרת שאין בכלל שום מציאות חוץ מהשם יתברך, לכן אפילו מושג ה"השגחה" לא שייך לעניין זה, מכיוון שאין עוד מלבדו כפשוטו ממש. אין בני אדם. אין טבע. אין כלום. אין שום מציאות בלעדי השם.

נקודה נוספת שמצאנו בדבריו של הרה"ג לוינשטיין זצ"ל היא ש"לא שייך כלל לעבור על רצונו", מכיוון שאין שום מושג ללא רצונו יתברך. כאן אנו רואים בבירור שמשה אמת ותורתו אמת ואין הבדל בין שום חוג כזה או אחר בעם ישראל. כל צדיק שעובד את השם, ואין זה משנה לאיזה פלג או קבוצה הוא שייך, אומר את אותם דברים שכל הצדיקים אומרים. כי "עובד השם" הוא "עובד השם" בכל מקום, וכל עובד השם יאמר לך את אותם הדברים בדיוק – אין עוד מלבדו, כפשוטו!

כלל נוסף שאנו מקבלים הוא – שאין שום מציאות ללא רצונו יתברך. כל תזוזה של אדם – היא רצון השם, עבירה ח"ו – רצון השם, וכן הלאה. אין עניין כזה של לעבור על רצונו יתברך, כי אין שום מושג בלי רצונו. ואיך יעשה האדם דבר שהוא נגד רצונו של השם, הרי הכל ברצונו?

לכן, "גם כשאדם חוטא", כפי שכותב הרה"ג לוינשטיין זצ"ל, "אין הוא עובר על רצון השם יתברך, אלא זה גופא רצונו יתברך, ורק האדם טועה וסובר שהוא עושה נגד רצון השם, ועל זה ייענש. (מדוע?) משום שסובר שהוא עושה נגד רצונו של השם יתברך". כלומר, אדם שחוטא לא נענש על כישלונו, משום שכישלונו היה רצון השם אבל הוא נענש על הכפירה. כלומר, כשחושב שעשה דבר מסוים נגד רצון הבורא, שהוא כביכול מציאות שיכולה לעשות משהו בלא רצון הבורא. הענישה באה על חוסר האמונה, כי כל עיקר הבחירה הוא הידיעה, דהיינו האמונה – או שבוחר נכון ומאמין שכל מה שעבר היה ברצון השם, או שחושב שהוא עושה נגד רצון השם ואז רודף את עצמו.

מדבריו של הגאון זצ"ל אנו רואים שהתכלית היא האמונה, ועבודת השם היא האמונה, וכל עיקר הבחירה היא האמונה. כשאדם חי עם האמונה הוא לעולם לא יחטא. אולם ברגע שחושב "אני", שזו מחשבת כפירה, אז זו העבירה היחידה שישנה בעולם ועליה ייענש.

(מתוך הספר בגן החכמה מאת המחבר)