מה אנחנו מצפים מהם?

דווקא הדבר אליו קיווינו וציפינו – לא
התקיים, ואילו זה שלא חשבנו עליו –
נחת בפתח דלתנו, וכאשר מדובר בגידול
ילדים, הדבר בולט מאוד. ‘החיים על פי
ציפיות’ – האם זה הדבר הנכון?

לא כל התקוות והשאיפות שלנו מתממשות בהתאם לציפיות שלנו. כנראה שאחד מחלומות הילדות שלנו היה משהו כמו: בני זוג אוהבים שמקימים את משפחתם, ביום מן הימים, עם ילדים מ-ו-ש-ל-מ-י-ם!… החלום ממשיך – אנו רואים ילדים יפים, בריאים, מחוננים, מנומסים, מוצלחים ו… ילדים שמכבדים אותנו – ההורים. ילדים שעונים על ציפיותינו.

אבל החיים, לא פעם, מפגישים אותנו עם המושג ‘אכזבה’, ורק לעיתים רחוקות קורה שהדברים אכן מתרחשים בהתאם לתקוות ולציפיות שלנו. לא, זה לא שאמרנו שאי אפשר להגשים את החלום הזה. הרי התפילה היא הגרזן שפותח את כל השערים. אבל, לרוב, אנחנו יודעים שמה שמצוי הוא דווקא הבלתי צפוי. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום" (משלי יט, כא) – מכירים את הפסוק הזה, נכון? אז זהו, אנו מביטים לאחור ורואים את מהלך חיינו ומגלים שלרוב, הבלתי צפוי הוא זה שהתרחש. דווקא הדבר אליו קיווינו וציפינו – לא התקיים, ואילו זה שלא חשבנו עליו, שלא תכננו ולא רצינו – נחת בפתח דלתנו.

כשמדובר בגידול ילדים, שהיא אחת המשימות היפות ביותר שבורא העולם העניק לאדם שברא על פני האדמה, הדבר בולט מאוד.

בחור צעיר, כך מספרת אגדת-עם הונגרית עתיקה, אהב בחורה אחת, אך היא אמרה לו שתהיה מוכנה להינשא לו רק אם יעניק לה את ליבה של אמו. הבחור, מרוב אהבתו אליה, נעתר לבקשתה ומילא את משאלתה. תוך כדי ריצתו אליה, כשליבה של אמו בידו והוא עדיין חם, שמע לפתע את קולה של אמו: ‘בני אהובי, היזהר בבקשה. אל תרוץ מהר, היזהר שלא תיפול!…’

המסר ברור. הורים חשים לא פעם מאוכזבים ולא פעם גם כואבים ומצטערים שהציפיות שלהם לא מתממשות, עד שנדמה להם שליבם ממש נקרע ממקומו. אבל אחרי הכל, הורה הוא תמיד הורה. גם אם הוא חש פגוע, דחוי וכואב – והכאב גדול מאוד – הוא תמיד ימשיך לדאוג לילדיו. הוא תמיד יחפש, ואף יקדים, את טובתם על פני טובתו שלו (גם אם הוא נכנע לעובדה, בסופו של דבר, שהוא לא יכול לצפות מילדיו, אלא פשוט לתת להם לגדול עם העולם הפנימי והפרטי איתו נולדו. נכון, אין מדובר חלילה בחוסר חינוך או הכוונה אלא ברצון שציפיותיהם של ההורים יתממשו).

כאב של אבא

אבל לא רק ההורים מתמודדים עם כאב כזה. מבחינה מסוימת הקב"ה עצמו חש, כביכול, כאב דומה. כל אחד מאיתנו יחשוב כיצד היה מרגיש אילו היו ילדיו מתנכרים לו, אילו לא היו מברכים אותו לשלום, לא מחבקים ולא מנשקים אותו, לא מודים לו על מה שנתן להם, ובעצם – מתעלמים מעצם קיומו! ובנוסף, מצפים שהוא יעשה למענם הכל. למרבה הצער, זו המציאות באשר ליחסם של רבים מאיתנו אל הקב"ה. רבים מאיתנו אינם מבינים שהשם יתברך, אבינו שבשמים, הוא המעניק לנו חיים, הוא הזן ומפרנס אותנו והמעניק לנו בכל יום חיים חדשים.

לכן, הורה שמצפה מילדיו להכרת הטוב צריך לשמש דוגמא אישית לילדיו – עליו להודות לבורא העולם על כל מה שהוא נותן לו, על הכוחות שהוא מקבל בכל יום ויום, על הפרנסה, על האוכל, השתייה, על המשפחה וכדומה. כשילד רואה זאת, התודה להורה לא תאחר להגיע, וכמובן גם לבורא העולם. אם כהורים אנו מצפים לתודה, הרי שעלינו תחילה לקיים זאת. אם כהורים אנו מצפים מילדינו לעשות משהו, עלינו לבדוק תחילה את עצמנו אם אנחנו מקיימים זאת.

שיעור מגן עדן

ככל אב קיווה השם יתברך כי אדם וחוה, ילדיו הראשונים, יהיו מושלמים (גם אנחנו קיווינו-חלמנו, זוכרים?). הוא ברא אותם כדי שיהיו כליל השלמות, יפים, חכמים, אוהבים, מלאי חן וחסד ונטולי מידות רעות כמו קנאה, שנאה וצרות עין. לטיפוח תכונות אלו סיפק להם רקע אידיאלי – גן עדן אוטופי, שבו יכלו לחיות ולשגשג עד נצח נצחים. רק בקשה קטנה הייתה לו מהם – אל תאכלו מעץ הדעת! אבל הם מרדו בו והפרו את מצוותו, וכך היה השם יתברך לאב הראשון שחש את הכאב שבאכזבה שמנחילים לו ילדיו. הוא ציפה אך הילדים לא קיימו.

אבל אפשר לשאול: השם, שהוא יודע כל והוא כל-יכול, הוא רואה הכל ויודע כל אשר עתיד להיות, ידע בודאי שאדם וחוה עתידים לעבור על מצוותו ובשל כך הוא עתיד לגרשם מגן עדן. מדוע העמיד את הדברים כך? מדוע לא ויתר על שלב זה של גן עדן, ומדוע לא הכניס את אדם וחוה לכתחילה ומיד אל תוך העולם הזה, המלא וגדוש מאבקים וקשיים? מדוע ציפה לדבר שממילא ידע שהם לא יקיימו?

ייתכן שאחת הסיבות לכך היא רצונו ללמדנו בדרך זו שיעור בהורות, שיעור שילמד אותנו להיות חזקים ומוכנים במצבים שבהם לא יממשו ילדינו את ציפיותינו מהם. כאשר המציאות אינה עולה בקנה אחד עם חלומותינו, כאשר הכאב הוא כה חד, עד שאנו חשים כאילו ליבנו נקרע, בזמנים כאלה עלינו לזכור – שאם הקב"ה בכבודו ובעצמו עלול לחוש אכזבה, כביכול, מגידול "ילדיו", מי אנו ומה אנו שנתלונן? ואם הוא אינו מתייאש מאיתנו, לנו בודאי אסור לאבד תקווה מילדינו ולהתייאש. השם מגדל אותנו, ילדיו, עם המון חום ואהבה, וכך גם אנו צריכים לעשות.

אכן, תוכניתו המקורית של השם לא התקיימה, והוא נאלץ, כביכול, "לסגור" את גן עדן, אך לא חדל מעולם לאהוב אותנו. גם כאשר גירש את האדם, אותנו, מגן עדן, הוא הכין בגד שיגן עליו ועטף אותו בו באהבה (בראשית ג, כא), תוך הבטחה שאם רק נרצה, יוכל גן עדן לשוב ולהיות נחלתנו. בדיוק כפי שהשם "נעל" את גן עדן והעמיד במקומו תוכנית חלופית, כך גם אנו נאלצים לפעמים ליטוש את רעיון גן העדן שקיווינו להעניק לילדינו, להתמודד עם מציאות חדשה ועם זאת להמשיך ולאהוב אותם.

זה לא הגן עדן שרציתי

אז זהו, ‘נטשנו’ את הגן עדן שקיווינו ורצינו לתת לילדינו (כי מבחינתנו זה היה הגן, בה"א הידיעה, המושלם והטוב. בדיוק מה שרצינו, ציפינו ו…) וללכת בדרכם של הרועים האמיתיים שרוצים לגדל אותנו, ואת ילדינו, ולהסב את תשומת ליבנו למסר של בורא עולם בכל עניין חינוך הילדים. הרועים, רוצים שנבחר בחיים, כלומר בעצמנו. הם לעולם לא יאמרו לנו לעשות דבר כלשהו רק בגלל שהם מבינים ורואים אותו כך. הם בהחלט יציגו בפנינו את הדברים, יראו לנו אילו אפשרויות עומדות בפנינו – ומן הסתם זה מה שאנו צריכים לעשות עם ילדינו – אבל בהחלט לא יחליטו בשבילנו.

רבי נחמן (אחד הרועים) אמר פעם לתלמידיו: "אני יכול לעשות מכולכם צדיקים גמורים נוראים, אך מה התועלת שתהיה בכך שאעשה הכל במקומכם? אם כן – יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו" (חיי מוהרן ש"ל).

"כלומר", מסביר רבי נתן, "שרצונו הוא שאנחנו בעצמנו נתייגע בכוחו ועצותיו הקדושות להשיג עבודת השם, אבל לא שהוא ייתן הכל לגמרי". רבי נחמן מעולם לא אמר לאדם "עשה כך או אחרת" אלא הניח תמיד את הדבר לבחירתו של האדם. כי "בודאי יש כוח ביד הצדיק", ממשיך רבי נתן ומסביר, "ליטול הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה, אבל אין זה תיקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו, ועיקר התיקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך, עד ששב מעצמו להשם יתברך" (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה, הלכה ד סעיף י"ד).

יש פעמים שההורה חושב על משהו שמתאים לו, לכן הוא מצפה שזה יתאים גם לילדיו. יש פעמים שההורים חושבים שהבחירה שלהם היא הטובה והנכונה עבור ילדיהם, מבלי להתחשב ברצונם, ובסוף מגלים שלא תמיד זה הדבר הנכון לגביהם. נכון, לא פעם היו לך חלומות, אבל הם מתאימים רק לך, לאופי ולתכונות שלך. לא לילד שלך. אתה רצית, נניח, לנגן על פסנתר אבל זה לא יצא לפועל משום מה. אין זה אומר שהתגשמות החלום הזה צריכה להיות דווקא בילדיך. אתה בהחלט יכול לייעץ ולהנחות (בכל תחום) אך לא לקבוע, כמו שאומר רבי נתן: "כי אין דרכו (של רבינו) לייעץ את האדם ולגזור עליו בדווקא שיעשה דווקא כמו שהוא מצווה, רק הוא מייעצו בדרך עצה טובה: אם יעשה – יעשה, ואם לאו – לאו. ואמר אז בתחילה שיחה זו: ‘אני חזק בכל הדברים שלי, כי בכל דבר מהדברים שלי יש כמה טעמים, וגם בזה אני חזק מאוד, מה שאיני גוזר על האדם שיעשה בדווקא’" (חיי מוהר"ן).

גם אם אתה בטוח שאתה יודע מה הכי טוב בשביל הילד, אל ‘תנחית’ עליו את הציפיות שלך. צא וראה (וגם למד!) את דרכם של הרועים ואת דרכו של בורא העולם – הדרך שהטוו לנו לחינוך ילדינו (ולעצמנו). ובל נשכח בכל שלב של גידול ילדינו את הקשר שלנו עם השם יתברך, כי הדוגמא האישית שנראה להם, על ידי שנגדל את עצמנו, תסייע לנו לגדל את ילדינו. ולא רק, היא גם תוריד את כל לחץ הציפיות והכאב שמציפים אותנו, כשהילדים לא עונים על ציפיותינו.