אני? בסך הכל אדם קטן

תשמח! אבל לא מתוך חוסר ברירה
או אילוצים כדי לשרוד. בטל את כל
המחשבות והטענות שבאות להחליש
אותך. רבי נחמן נותן עצה במשפט
אחד כיצד להתמודד עם זה.

בגן החכמה – פרק 33

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, נאמר על התם. כדי שאדם יוכל ליהנות ממש ממעשי ידיו, כמו שזכה התם, מידת הענווה שלו צריכה להיות בשלמות. על זה אמרו חז"ל, שמידת הענווה גדולה מיראת שמים שנאמר: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה". מנין יודעים זאת? מכיוון שעל היראה נאמר: "ראשית חכמה יראת השם". לומר לך, שיראת השם היא בראשה של החכמה ועליונה לה. על הענווה כתוב: "עקב ענווה יראת השם". כלומר, יראת השם היא רק עקב לענווה ותחתונה לה.

אם כן, מידת הענווה גדולה יותר מיראת שמים והיא מידה שבשבחה הפליגו חכמים ואמרו – שאין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, שנאמר: "הן יראת השם היא אוצרו". לכן, אדם ששמח בחלקו ונהנה מיגיע כפיו הוא גדול אפילו יותר מירא שמים. מדוע? כי הוא "שמח בחלקו" ואלו הן מילים נרדפות למילה "ענווה".

לפני שנמשיך, נעשה תזכורת קלה: התם הקדוש יגע וטרח מאוד עד שהצליח להוציא נעל כלשהי, אך לאמיתו של דבר הייתה זו נעל משולשת, שהיא הכי גרועה: מלפנים לוחצת ומאחור רחבה ונשמטת… אבל הוא שמח מאוד במעשה ידיו. לא הייתה זו שמחה מתוך חוסר ברירה או שמחה מאולצת כדי לשרוד, הייתה זו שמחה שלמה מלאה בתענוג והנאה. ולא היה זה בגלל שהוא טיפש לכן חשב שהנעל טובה, הוא ידע היטב שהנעל הזאת משולשת ולא נוחה כלל, אבל בכל זאת שמח בתוצאה שהשם נתן לו.

לכן, אל לנו לחשוב שהתמימות באה לאדם בקלות ובלי ניסיונות, ביזיונות וכדומה. לצורך העניין מתאר רבי נחמן את תגובתו של אשתו לנוכח שמחתו הרבה של בעלה התם:

והייתה שואלת אותו: אם כן מה שארי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (היינו זהוב וחצי?)…

השאלות של אשתו מרמזות על כל מיני התגברויות וביזיונות שיש לאדם, הבאים לקלקל את תמימותו ושמחתו. או שהיצר הרע מכניס בו מחשבות שיש בהן ספקות וגם שאלות על דרכו, או ששלוחיו – בדמות אנשים קרובים ורחוקים – טוענים כלפיו: מה אתה מתלהב כל כך? הרי כל חבריך מצליחים יותר ממך…

כל אדם שרוצה ללכת בדרכי התמימות והשמחה, היצר הרע או אנשים סביבו מונעים אותו מאוד מעבודה קדושה זו, מכיוון שהם מסתכלים עליו בעין ביקורתית וחולקים על שמחתו ותמימותו. במצב כזה על האדם להיות חזק מאוד כנגד כל המחשבות והתגובות של בני העולם המחלישים אותו משמחתו. וזה גם מה שעושה התם – מיד הוא מבטל את כל הטענות הנ"ל ומשיב לאשתו:

והשיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!…

לפני שנסביר את תשובתו של התם נתבונן: אשתו מעירה לו ומבזה אותו. האם הוא עונה לה בכעס? האם מחזיר לה ביזיונות? לא. הוא מסביר לה בסבלנות ובנועם: מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד, למה לנו לדבר מאחרים…

כאן אנו מגיעים לנקודה חשובה מאוד והיא – שלום בית. כאשר אשתו של אדם חולקת עליו ואינה מסכימה איתו, ומקשה עליו קושיות ואף מבזה אותו, לבעל צריכה להיות סבלנות וביטחון עצמי לענות לה בנועם ולסבר את דעתה, להנמיך עצמו ולהגיע עד אליה כדי להאיר לה את השכל שהשיג. כל זמן שהבעל אינו משתדל להאיר באשתו את הישגיו הרוחניים – כמו שהחמה מאירה בלבנה עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, כך שיהיה יחוד מושלם בין שני הזוג – הרי שזהו פגם בשלום הבית.

תהיה חזק

מתשובתו של התם אנו רואים שהיה חייב לחזק את עצמו כנגד הקושיות שהיו לאשתו על שמחתו, וזה משום שהשאלות שיש לבני אדם ההולך בדרכי התמימות באמת מסוכנות לו, מכיוון שעל ידן יכול ליפול מדרך האמת. לכן הוא חייב להשיב בדיבורים של אמונה ולא ליפול, והעיקר – שיחזק את עצמו עם דבריו של התם, שהם שכל גבוה מאוד בעבודת השם לו נצרך כל אדם: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". אין שום השוואה בין אחד לחברו וכל אחד הוא מעשה בפני עצמו. זהו חיזוק גדול מאוד שמוביל את האדם למסלול הנכון – להתחיל באמת לחפש את החלק שלו, את שליחותו הפרטית בעולם, בלי שום השוואה לאחרים.

כאשר אשתו של התם מתקיפה אותו בשאלותיה, כפי שראינו, הוא ענה לה: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" רק בגלל שעוררה את נקודת ההשוואה לאחרים. אולם אם לא הייתה מדברת על זה התם לא היה חושב על זה לרגע, משום שהוא לא הסתכל כלל על מה שאחרים עושים.

אל תסתכל על אחרים

תחילת האמונה בהשגחה הפרטית היא "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". כידוע, מתחילת הבריאה ועד היום, והלאה עד סוף כל הדורות, לא היה ולא הווה ולא יהיה מצב שלשני בני אדם יהיה אותו מסלול. כל אחד והמסלול שלו – תיקון, שליחות וכו’ – לכן על כל אחד ישנה השגחה פרטית מדויקת. אדם עם אמונה לא יסתכל כלל על זולתו, ואילו זה שעושה זאת חי בכפירה קשה, בדמיון ובחושך מוחלטים ונוראים.

קל וחומר שאין מקום כלל לקנאה בין אדם לחברו, כמו שאומר הגר"י לוינשטיין בספרו "אור יחזקאל" – שכאשר אדם מאמין באמונה שלמה ביסוד המובא ברמב"ם: "שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" – מיד מתבטלות ממנו כל המידות הרעות של הקנאה, עין רעה וכדומה.

גם במה שאמרו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" – לא הייתה כוונה לקנאה הנמוכה והשפלה, שאדם מתמרמר בליבו כאשר רואה בהצלחתו של חברו. אלא, כוונתם היא לעניין אחר ממש: כאשר אדם רואה שחברו מצליח לעשות דבר מסוים (כגון לימוד, תפילה, עיסוק מצליח וכו’) זה בא להראות לו שזה בגדר האפשרי, לכן הוא מתחזק מכך ומתעורר להאמין בעצמו. ולא רק, אלא מתעורר לרצון חזק יותר לפעול ולעשות גם הוא אבל בתחום ששייך לו לפי שליחותו, ולא על דרך התחקות אחר חברו. קל וחומר שעליו להיות שמח בהצלחתו של חברו, שהרי הצלחתו של חברו מתרחשת על מסלול אחר ושונה לחלוטין משלו, ולא זו בלבד שהצלחה זו אינה מפריעה לו, אלא שהיא משמחת אותו ובודאי היא טובה גם עבורו. כי כל הצלחה אמיתית רק משפרת את העולם וסופה להועיל גם לו. לכן באותה "קנאת סופרים" אין שום תחרות או שנאה חלילה.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)