להתגבר על הטבע עם… מצה

מה יש בה במצה, שמסמל עבורנו
חרות אנושית? איך הפכה אכילתה
להתרסה נגד חוקי הטבע, הזמן
וההיסטוריה? כן, אנחנו מדברים על
המאכל הפשוט שמהווה בסיס לחיים.

אכילת המצה היא התרסה נגד חוקי הטבע, הזמן וההיסטוריה!

מדוע המצה, בסיסית כל כך לחגיגת הפסח? מדוע התורה מכנה את חג הפסח "חג המצות"? מה גורם למאכל פשוט זה, להיות יסוד לניסיון ולאידיאולוגיה היהודיים? ומה יש בה במצה, שמסמל עבורנו חרות אנושית?

המצה מכילה בתוכה היבטים שונים ומנוגדים. מצד אחד זהו "לחם עוני" – לחם של אנשים חסרי כל, שנאכל על ידי עבדים. ומצד שני, זהו לחם החרות והשחרור. בוא ננסה אם כך, לחבר בין המשמעויות השונות הללו.

בסיס החיים

לחם הוא בסיס החיים, כשמבין הלחמים, מצה היא הלחם הבסיסי ביותר – המאכל הפשוט ביותר, להכנה על ידי בני אדם. המצה כוללת מיזוג של שלושת האלמנטים הבסיסיים, שמאפיינים את האדם המתורבת: דגן, מים ואש. אסור להוסיף שום גורם חיצוני, שישנה או ישפיע על אופי המצה. את המצה מכינים מקמח ומים קרים – וזהו! אם הניחו את תערובת המים והקמח לעמוד יותר מ-18 דקות, תהליך ההחמצה כבר התחיל להתרחש. פטריית השמרים, המצויה באוויר, חדרה לבצק, הכפילה את עצמה במיליונים וגרמה לתסיסה. פטריות השמרים המיקרוסקופיות הן צבא בלתי קרוא, שפולש אל תערובת הקמח והמים, ומגיש לעצמו ארוחה ערבה של מולקולות סוכר. כשהשמרים המיקרוסקופיים מוכפלים במיליארדים, הם משחררים דו-תחמוצת הפחמן, שמחמיץ את הבצק וגורם לו לתפוח ולהפוך לאוורירי וקל.

ההתערבות הזו של כוח חיצוני, היא ביטוי סימבולי להשפעתם של כוחות חיצוניים על האדם – כוחות שמסיטים את האדם מהמסלול הנכון ומפתים אותו לחטוא. כוחות שמתערבים בעצמאות האנושית, באוטונומיה ובבחירה. פטריות השמרים הזעירות מתחילות את מלאכתן בלי שום קשר לרצון האנושי, בלי קשר לאדם שהכין את הבצק. החמץ – הבצק שתסס, מסמל את הכוחות השליליים הללו. הוא מייצג את ההתדרדרות לעבר הרע, את הפיתוי לחטוא, את השפעתם של רעיונות, הנאות וכוחות זרים. זהו קול בלתי קרוא, המפתה אותנו להתעלם מקיומם של כוחות הרוע, עד… שמאוחר מדי.

מה שונה בין חמץ למצה? – רק הזמן, שום דבר אחר. כל המרכיבים זהים.

חמץ מעצם הגדרתו, הוא כל בצק העשוי מקמח ומים, העומד למעלה מ-18 דקות, בטרם נאפה לגמרי. מכיוון שהמצה היא לחם שלא החמיץ, היא מייצגת אדם ששולט בתאוותיו – מממש את עצמאותו, שולט ברצונו ובלתי מושפע מכוחות חיצוניים. מצה היא ההיפך מחמץ.

אם ננסח במילים אחרות את דבריו של רבי חיים פרידלנדר, אחד מענקי המחשבה היהודית בדורנו, ההחמצה מסמלת סיבה ותוצאה בעולם הטבע. כשאנחנו רואים את הטבע בפעולתו – כשהוא מחולל לכאורה התרחשויות בעצמו, ללא התערבות חיצונית – אנחנו רואים איך הרושם שיוצרים התהליכים הטבעיים, מסתיר את יד האלוקים.

הכנה בחיפזון

מצות נאפות במהירות, על מנת להתגבר על השפעות הזמן ומגבלותיו. אנחנו אופים מצה דקה ופריכה, כדי ‘לשחזר’ את יציאת מצרים, כשבני ישראל עזבו את מצרים בחיפזון, כמו שאומרת התורה: "שבעת ימים תאכל עליו מצות… כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (שמות יג, ז). המצווה הזו מלמדת, ששליטת האלוקים בטבע ובהיסטוריה, היא מעל ומעבר לאילוציו ומגבלותיו של הזמן. האלוקים אינו זקוק לסיבה ותוצאה. הוא לא צריך זמן כדי לממש את מטרותיו. בפסח, גם אנחנו מצווים ללכת בדרכי האלוקים ולהפוך ליצירתיים מבחינה רוחנית, על ידי כך שאנו דוחקים את הזמן. בכך שאנחנו פועלים במהירות מסחררת, בכך שאנו פועלים נגד הטבע ושוברים את הגבולות שנכפים על ידי הזמן והטבע – אנו נענים לרצון האלוקי, שקיים מעבר לזמן וללא זמן.

יציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים, באה בעקבות המכה בה הומתו בכורות המצריים. מכה ששכנעה את פרעה לשחרר את עם ישראל, מבלי להמתין ולו רגע אחד נוסף, שאם לא כן, כל מצרים עתידה הייתה לעמוד, למול חורבן וקריסה מיידיים.

ובדומה, בכדי שעם ישראל ישרוד, בני ישראל היו צריכים לברוח מיד. הקב"ה "מכופף לפרעה את היד". הוא עושה זאת, כדי ללמד את פרעה ואת כל המין האנושי, שמנהל את חייו על פי שרשרת אירועים "טבעית" (אפשר לתאר כפעולותיהן של סיבה ותוצאה), שהאלוקים מאלץ את כוחות ההיסטוריה והטבע לפעול כרצונו. על פי הסברו של המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, דמות רבת השפעה במחשבה היהודית), היה זה הכרחי שהאנושות תכיר בכך, שהיציאה ממצרים, היא תוצאה ישירה של הרצון האלוקי והתערבותו.

לשם מה היה נחוץ למהר כל כך? למה לאחר 210 שנות שעבוד, האלוקים החליט לבסוף ללחוץ על המצרים לגרש את היהודים במהירות ובכוח? חז"ל מלמדים, שבני ישראל הגיעו לארבעים ותשעה שערי (דרגות) טומאה. ברגע שהם היו גולשים אל מעבר לשער החמישים, תהליך טבעי ובלתי נמנע, הם היו חוצים את נקודת האל-חזור, ולא הייתה להם תקנה. ברגע שהם היו נכנעים לחוסר המוסריות הידוע לשמצה, למטריאליזם, לניוון ולעבודה הזרה של המצרים, השורש ה"אברהמי" שלהם היה אובד לנצח, והם היו שוקעים בביצת החברה המצרית ונעלמים.

להתגבר על הטבע

חז"ל מסבירים, שכל שער נוסף של התנוונות מוסרית כרוך בתהליך ‘הנדסי’, משהו כמו סולם ריכטר, שבו כל מספר גדול פי עשר מקודמו. כל עוד שעם ישראל לא חצה את גבול שער החמישים של הטומאה, שורשיהם ה"אברהמיים" עדיין ניתנים לזיהוי, למרות שהוכפשו והתלכלכו. חז"ל מספרים, שבמהלך 210 שנות השעבוד, יאמר לזכותם של בני ישראל – הם לא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, מה שמראה בבירור, שלמרות הלחץ המתמיד והלגלוג של הסביבה, הם נשארו נאמנים במידה רבה למקורם. שמותיהם העבריים של בני ישראל, כפי שנמסרו לנו בתורה מוכיחים, שהם המשיכו לעבוד את אלוקיו האמיתי של ישראל ונשארו נאמנים למורשתם.

אבל, לאחר 210 שנים, בני ישראל היו קרובים יותר מתמיד לאבד מורשת זאת. הם היו צריכים להתגבר על דוחק הזמן, בכך שיהפכו לבלתי מוגבלים בזמן – לעם נצחי. דבר זה הצריך התערבות אלוקית – הקב"ה "חטף" את בני עמו ממלתעות ההיסטוריה, בכך ששחרר אותם בדרך של "קיצור הזמן". באופן זה, הפדות הניסית שלהם מתריסה נגד חוקי הטבע, הזמן וההיסטוריה.

המהר"ל מסביר, שזו הסיבה שאבותינו נצטוו לאכול מצה ביום השחרור שלהם ממצרים ובכל ימי הפסח שבאו אחריו, לנצח. מצה היא המאכל היחידי, שתהליך הייצור שלו מחייב להכין אותו "בלי זמן" – מעבר לזמן, הכי מהר שאפשר. נוסף על כך איסור החמץ מלמד אותנו, שהטבע אינו פועל באופן עצמאי, אלא נשלט על ידי האלוקים. הטבע הוא רצון האלוקים המוסתר בעולם הטבעי.

בהתייחס לאדם עצמו, חז"ל מלמדים אותנו, שטבעו הנפוח של החמץ, מסמל גאווה ויהירות. לעומת זאת המצה השטוחה והבלתי מוחמצת, מייצגת את הענווה המושלמת. ענווה היא ראשית השחרור ויסוד הצמיחה הרוחנית. רק אדם שיכול להכיר במגבלותיו ולהכניע את עצמו כלפי חכמה גבוהה יותר, יכול לשחרר את עצמו ממגבלות אלה. כאשר אנו אוכלים את המצה, אנחנו מפנימים את האיכות האנושית כיסוד האמונה. בכך שאנו נמנעים מחמץ, אנחנו מסלקים מעצמנו גאווה ואגוצנטריות.

באופן סימבולי, בני ישראל "תססו" – עד לנקודה שהם כבר כמעט "החמיצו". האלוקים הציל אותם מלהפוך ל"חמץ", מה שהיה סותם את הגולל על קיומו של עם ישראל. הייתה זו ידו הגואלת של הקב"ה שהבטיחה, שבני ישראל יישארו "מצה" – יסוד הענווה, מאז ולתמיד.

מהסיבות הללו, המילים "מצווה" ו"מצה" דומות זו לזו. חז"ל אומרים: "מצווה שבאה לידך אל תחמיצנה" – כלומר, כשנקרית הזדמנות לקיים מצווה, יש לקיים אותה במהירות. רעיון זה משווה את הצורך לאפות את מצות הפסח במהירות, לכל שאר המצוות. היהודי אמור לכבוש את הזמן, לחיות מעבר לזמן, לאחד את חייו עם האלוקים – שהוא נצחי ומעבר לזמן. היהודי לעולם אינו מבזבז זמן, "ההווה קורה עכשיו" – לכן הוא כל כך יקר. היהודי מנצל את הזמן כדי לכופף את העולם המוגבל בזמן, למטרות נצחיות.

איך עושים את זה? הופכים את הזמן לסחורה יקרת ערך! בכך שמנצלים אותו לעיסוק בתורה, במצוות ובחסד.

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית, גליון מס’ 86)