אנו בני אדם שלמים! למרות… (ואולי בגלל)

מי מאיתנו לא נאבק למלא תפקידים
בחיים בשלמות? לא נראה לי שמישהו
יצביע… אבל תחשבו על "הרואים
בחושך" או על "השומעים בדממה",
או על כל אדם עם "מגבלה" שרוצה
להיכנס למעגל החיים ה"נורמאלי"…

אולם הכנסים המפואר ורחב הידיים התמלא מפה אל פה. כל הנכנסים והבאים היו "אנשים חשובים", לבושי חליפות יוקרה, מעונבים, מבטם יציב והם משדרים ביטחון עצמי יצוק. המקום – מלון העילית "קיסר". נושא הכנס – "התמודדות עם קשיים". הבאים – כ-2,000 איש "מצליחנים" – עו"ד, אנשי עסקים, רואי חשבון, מנהלי בנקים, אילי בורסה וכו’.

הם באו לסוף שבוע "לאוורור" לעיר המקלט הדרומית, וקצת לשוחח על "התמודדות", על "קשיים" ועל עוד ענייני דיומא. הם לא התכוונו להיות רציניים מדי. לא הייתה להם כל מוכנות נפשית למה שיאמר על הבמה המאולתרת העטויה כולה בזרי פרחים צבעוניים ורעננים.

לפתע… שקט.

אל הבמה התקרב אדם מזוקן, כבן חמישים, מבט עיניו חודר וכולו שופע ביטחון וחיוכים. שמו – דוד אהרוני, במקצועו "עו"ד צמרת" של הציבור החרדי. כל מכיריו סבורים שהוא נולד עם "כפית של זהב בפה" והצלחותיו כמעט "נושרות לו מהשרוול".

"בוקר טוב, חברים יקרים", פתח בקולו העמוק, "הרשו לי במעמד מרשים זה לספר לכם מעט על קורות חיי. לפני 48 שנים, כשהייתי בן שנתיים וחצי, תקף אותי נגיף ה"פוליו" שהשתולל אז בארצנו. הוא "התיישב" בכל גופי כולל לב-ריאה. משפחתנו גרה בעיר הדרומית, תפרח, ואמי שכרה סוס ועגלה כדי להגיע במהירות האפשרית לבית החולים תל-ליוטינסקי (שיבא). הנגיף האיום קינן בגופם של ילדים רבים אז, אולם אני הייתי בין היחידים ששותקו כמעט בכל חלקי גופם. וכך התחלתי את דרכי בחיים.

"לא אלאה אתכם בפרטים רפואיים מיותרים, אציין רק כמה ציוני דרך שהביאו אותי עד הלום. הייתי מאושפז בבית החולים "זיו" בירושלים במשך… (וכאן נשם נשימה עמוקה) כשש שנים. (לאחר אמירת משפט זה עלתה המיה חרישית מן הקהל – ‘כמה אמרת?!…’)

"אמי היקרה באה לבקר אותי ככל שיכלה, אולם בשבתות הייתי לבד. ילד קטן! בן 4-5-6, בוהה בתקרה, סביבו שוכבים ילדים מוקפים בבני משפחה, חברים, ממתקים ומה לא. כיצד עברו עלי שבתות אלו? התכסיתי בשמיכה מעל ראשי כדי שלא יראו אותי ולא ירחמו עלי, התפללתי בכל ליבי לאבי שבשמים שהוא ירחם עלי ולא "הם". ואז, באותן שעות מצוקה ובדידות של ילד קטן, התגבשה החלטה אמיצה שהיא תמרור חיי עד היום: "אני לא מסכן! אני לא זקוק לרחמים! יש בי כוחות ובעזרת ה’ אני אנצח!"

דוד נושא עיניו אל הקהל המאזין בדממה וממשיך בדרמטיות: "בנוסף ל"פוליו" קיבלתי באותן השנים מתנת לוואי "פעוטה", שאיני יודע אם היא שייכת למרכז העצבים שהותקף או לא, והיא – "תקיעות" בדיבור, כלומר, גמגום כבד!

"המגדלור של חיי הייתה אמי. היא התפללת לבורא עולם בכל ליבה, והיא הזריקה לי כוחות ותעצומות נפש אדירות. תמיד אמרה לי כשראתה שאיני יכול לזוז: ‘אתה תראה, אנחנו נשחק מחבואים בחצר ואתה תנצח את כל אחיך!’. כוח הרצון האדיר שלי נבט ממנה, אולם אני השקיתי אותו כל יום מחדש. בשנים הראשונות נלחמתי כארי על היכולות הפיזיות – ללכת, לשבת, להזיז ידיים. הרגשתי את אבי שבשמים לידי בכל רגע ובכל נשימה. בגיל ההתבגרות נאבקתי כנמר במשך שנים על היכולת לדבר, ועשיתי תרגילים במשך שעות. (אנשים רבים שלחו אליו מבטים מחויכים – רהיטות דיבורו הייתה לשם דבר בבתי המשפט ובהרצאות רבות) בגיל 24 עקפתי מכשולים רבים, כמעט בלתי עבירים, כדי ללמוד – בישיבה מחד, ולהגיע לתואר אקדמאי מאידך.

"תשאלו – מה הניע אותי? לאורך כל השנים הרגשתי עצמי בצומת: מצד אחד, שביל העולה אל החיים, מצד שני – כסא גלגלים "המדרדר" לתהום. אין דרך ביניים! או שאתה חדור רוח רצון אדיר ואז אתה זוכה להצלחה בסייעתא דשמיא, או שאתה מסכן, אבוד, על כסא גלגלים. המוטו של חיי היה – אין מושגים של בעיות או קשיים, יש רק אתגרים. וצריך לגייס לפני כל אתגר מוטיבציה מחודשת!

"אחד הפחדים היותר עמוקים שליוו אותי בילדותי היה – כיצד אעלה לתורה בשבת הבר-מצווה שלי? כיצד אצעד, וכיצד אברך מבלי להיתקע? כשאירוע זה עבר בשלום – התחלתי לחלום על השבת שלפני נישואיי… שאז אעלה לתורה פעם נוספת. ידעתי בכל תא ותא שבגופי ובנשמתי: בכל רגע אני לפני בחירה – להיות או לחדול! לצמוח או להיות נתון לרחמי הבריות!"

דוד השתתק רגע, עצם את עיניו והמשיך: "אני זוכר שבשנות בחרותי היה חלום חיי להיכנס לחנות נעליים ולקנות "זוג נורמאלי", ללא התומכות מברזל המוכרים של חולי הפוליו. חלום זה התגשם", הוא מחייך אל הקהל ההמום. "ועוד חלום אחד אני מבקש עתה להגשים בעזרתכם: אני רוצה להיות שליח ציבור בתפילת מנחה שנתפלל עכשיו כולנו, יחדיו, פה. זה לא רק "הגשמת חלום", זו גם תפילת הודיה בציבור רבתי, לבורא עולם שזיכה אותי להגיע עד הלום. לעמוד מולכם על רגליי, לדבר ברהיטות ולשתף אתכם מעט בדרכי הארוכה והמעניינת. תודה לכם על הקשבתכם".

הדומיה וההלם המשיכו לשרור גם אחרי שירד דוד מן הבמה, ופסע לעבר מקומו. הנוכחים ליוו אותו במבטים מעריצים. רבים הושיטו ידם אל כיסם להוציא את הכיפה הקטנה כדי להתפלל, ורבים אחרים מחו מזווית העין רטיבות חשודה. רבים ניגשו ללחוץ את ידו של האיש האמיץ, אשר חוש ההומור שלו והקלילות שבהליכותיו, מעולם לא הסגירו את סיפור חייו. קירותיו וחלונותיו של האולם המפואר גם כן השתתפו בחוויה, הם מעולם לא שמעו תפילת הודיה עמוקה של אדם, שהצליח לסחוף אלפי מתפללים, אשר אצל רבים מהם הייתה זו אולי הפעם הראשונה שהתפללו לבורא עולם!

* * *

לפלס דרך

כיצד מפלסים דרכים בחיים כל אותם אנשים אשר חלק מן "הכלים הקיומיים" חסרים להם? אין בכוונתי להיכנס במאמר זה לעומקם של מצבים מורכבים, שבהם חסר אחד מן החושים החשובים כגון ראיה או שמיעה. מובן שאי אפשר לקטלג חריגויות אלה עם מחלות חשוכות מרפא כ"סוכרת נעורים" או "טרשת נפוצה" וכדומה, מאחר וחוסר יכולת "לראות" את העולם או "לשמוע" אותו אינם רק חושים חסרים, אלא מהות חיים אחרת. קטונתי מלהיכנס לעומק חייהם של "הרואים בחושך" או "השומעים בדממה".

מטרתי היא לפנות אל החברה "הרגילה" ו"הנורמאלית", אל האנשים אשר "קיבלו הכל" ומתייחסים אל החריגים כאל סוג ב’, כאל אנשים נחותים או חסרים משהו. לעיתים מרחמים, לעיתים "מנסים לעודד" באופן גמלוני ובוטה שגורם ייסורים יותר מעזרה.

האם נתנו פעם את הדעת על מה שעובר עליהם, והם רבים מאוד בתוכנו, אשר סובלים מנכות, ממחלה, ובכל שעה ודקה מחייהם הם מתמודדים כדי לחיות חיים רגילים?

אולי, אם ננסה להבין את מארג נפשם, אם נשכיל להכיל את תהומות ייאושם, לפרקים, מול האולימפוס שהם צריכים לטפס עליו, נתמלא יראת כבוד ואף נעזור להם ככל יכולתנו. לפחות נשנה כמה עמדות בסיסיות, שיאפשרו לכל אלה אשר לא פעם "מתביישים" או שומרים "בסוד" – להבין כמה הם גדולים.

נורמן קאזנס, מרפא הוליסטי, כתב ספר מרתק ומעשי – "הראש הוא המרפא". הוא איננו רופא, אולם כדי שהרפואה לא תצא נגד שיטתו, הוא הצטרף אל צוות הרופאים של בית הספר לרפואה בלוס-אנג’לס, ושם לימד את כל הצוות הרפואי כיצד להבריח דיכאון וייאוש מחולים כרוניים קשים, וכיצד לאפשר לרגשות חיוביים, לרצון חיים וסוחף, לעזור לא להצמית את המחלה, אלא "לחיות חיים טובים לצידה". כלומר, לצמצם את שליטתה על המשך החיים.

תחשבו על אותם ילדים, ואולי גם מתבגרים, שאינם יכולים ללמוד כי אין להם תפיסה או זיכרון או התמדה – מה שווים חייהם? מה לדעתכם חשוב יותר – קשיים טכניים בריאותיים או סתימות קוגניטיבית ורגשית? הרי איננו יכולים לבקש מבורא עולם להיות מושלמים, לא כן?

כדי לקבל חיזוק לכל הנאמר לעיל, שאלתי את הגב’ אריאלה סביר איך היא מתמודדת עם "המגבלה" שלה. חשוב לציין שמדובר באישה אצילה ומיוחדת, אשר התעוורה בגיל חמש כתוצאה ממחלת ילדים נדירה, אולם היא בנתה את עצמה באופן מדהים כאישה, כאם, כסבתא, יוצרת ואמנית דגולה, אשר כדי לתאר את אישיותה נזדקק למאמר בפני עצמו…

מה נותן לך את הכוח, מהו התמריץ שלך, כיצד את מדלגת על כל המהמורות? שאלתי את אריאלה. "החיים חזקים מהכל", היא משיבה, "והם נותנים לי כוח. הם ממשיכים וזורמים ואנו אמורים לזרום איתם, אחרת – נישאר מחוץ להם. אני קמה בבוקר בשמחה, אני יודעת: יש לי בשביל מה לקום. אני מרגישה את זריחת השמש ומאזינה לציוץ הציפורים. אני מעירה את ילדיי בחיוך ושולחת אותם לבתי הספר עם כריך מזין שבו מושקעת אהבתי להם. אני אדם מאורגן מאוד, הסדר והארגון מאפשרים לי "לתת", ונתינה היא הדבר החשוב ביותר בחיי"

"אני יודעת", ממשיכה אריאלה ומספרת לי, "אני בורג קטן במערכת הבריאה, וכאשר אני נותנת לילדיי למשל לחמניות שאפיתי, כי אפייה היא בשבילי "ריפוי בעיסוק", והם מברכים לבורא עולם, אני מרגישה – כך נסגר המעגל – ממני אל הבורא. הוא נותן לי, ואני נותנת להם, והם מעלים אליו, וכך סובב מעגל חיי".

"נכון", מתוודה אריאלה אך מאוד מחזקת בדבריה, "לפעמים יש קשיים, וקיימת גם תלות. כשאני זקוקה לעזרה איני פוחדת לבקש. יש לי מאגר של משפחה וידידים מדהימים. הם בשבילי כמו "קופת חיסכון", כשצריך אני פונה והם מאושרים לפתוח את ה"קופה". אני יודעת בידיעה עמוקה: היכולת שלי לבקש עזרה ולקבלה ללא תחושת נחיתות, היא זו המעצימה את "הנתינה", משפרת אותה ומעדנת אותה. נכון, יש לי "מגבלה" (היא עיוורת, זוכרים?) אז מה? למי אין מגבלות כלשהן? האם לאנשים רגילים אין לעיתים "מצבי תלות"? בתחושותיי איני "שווה פחות" בגלל תלות זו".

‘לא אריאלה’, הרהרתי תוך כדי שיחה איתה, ‘אינך שווה פחות! במהותך הפנימית ובניסיונות העוברים עליך את גבוהה מאיתנו עשרת מונים’.

הדימוי של אריאלה על ידידיה שהם כ"קופת חיסכון" ריתק אותי, ושאלתי את עצמי: האם אנו יודעים להיות "קופת חיסכון" לכל אותם אנשים גדולים ואצילי נפש הסובבים אותנו? האם אנו יודעים להעניק להם בזמן אמת, בזכות ולא בחסד, את מה ש"חסכו" ועתה מבקשים "באלם קול" "פירעון"?

"לכל אדם יש בעיות והוא יכול לבכות עליהן או להתגבר, אז בחרנו, הוריי ואני להתגבר", כך מתארת ר. אריאל (רפפורט) את גיבורת ספרה "חומות", בקי, שנלחמת מלחמה הרואית נגד החברה שדוחה ומתחמקת ממנה בגלל חירשותה, וממשיכה: "… יש כאלו שלא מסוגלים להגיע לשלמות, אבל האם אינם ראויים להערכה? קבלו את החריגים מתוך הערצה אמיתית המגיעה להם ביושר ולא מתוך רחמים! הם מיוחדים בהרבה מכם! אנו, שחסרנו חלק ממתנות שמים ואנו מאושרים, האם איננו ראויים להערכה? אומר לכם בשם כל החריגים שבעולם, שאילו קיבלו הבנה ואהדה רבים יותר היו מסוגלים להגיע לפסגות! תנו לנו את ההזדמנות, קבלו אותנו למעגלי חייכם הרגילים, אנו לא שווים פחות, אנו שווים יותר!"

אחרי מילים כאלה אין הרבה מה להוסיף, אלא רק להדגיש: תקצר היריעה מלהיכנס לעומק ההרגשים והקשיים של כל המצבים החריגים. אולם, אנו אמורים לומר לעצמנו יום יום בכל רגע: מסתובבים לידינו, איתנו, מולנו, הרבה נשמות גבוהות! הם נאבקים מאבקים הרואיים כדי למלא תפקידים בחיים בשלמות! (ובעצם, מי מאיתנו לא???) והם רק מבקשים – קבלו אותנו!

אפשר בהחלט לאמץ את מילות החכמה והקסם של אריאלה – היו עבורנו "קופת חיסכון" יציבה, מאפשרת לבקש ללא נמיכות קומה, זורמת ואמיתית. היו עבורנו המקור והמבוע – כדי שנוכל גם אנו – בתמצית ליבנו להיות יכולים גם להחזיר לכם!

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")